• מותג העל • סיפור לבנות הנעורים

    הגדלה

    סיפור על נערה מתבגרת עם עיני תכלת ושם נדוש לתפארת • מפגש מרתק בין ביצת כשלון וחרון לזרם אהבה והזדהות • מאת: קרן קפלן • באדיבות מגזין "עטרת חיה" • לקריאה

    "להתראות מושקי, בהצלחה במבחן היום". איחלה יפית מכל הלב. מענדי וחנ'לה, יוסף ושניאור יצאו מהבית למוסדות הלימודים ודממה פתאומית ירדה. יפית ידעה שאל לה להתמכר לשקט הזה, גם היא עמדה כמעט כבר בדלת, שרה'לה התינוקת בזרועותיה, מפתחות הרכב בכיסה ופניה בעוד מספר דקות אל החניה. יום נוסף התחיל. יום חדש, אך לא שגרתי, היום היא תפתיע את מושקי שלה…

    מושקי נכנסה אל הכיתה לסבב נוסף, כלומר, לא לסבב אלא ליום נוסף. כנראה משהו משולב… זה לא לקח יותר מחמש דקות. "מושקי", שש תלמידות הביטו אל המורה ונשמו בהקלה כשהבחינו שלא להן ההערה… מושקי השביעית הביטה ניכחה אל המורה כאילו לא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה. המורה הוותיקה לתנ"ך כמעט ויצאה מדעתה. בזמנה לא היו דברים כאלו, זה בטוח. "צאי מהכיתה וגשי לסגנית עם המסטיק והגרביים הקצרות". אוף מהומהם נשמע. "אבל המורה בדיוק על החומר הזה נצטרך להבחן ו…" המורה לא התרגשה "ובכן, על כל זה היית צריכה לחשוב טרם". הפטירה.

    מושקי קמה מקומה מלווה במבט הסקרן–נאמן של שלושים ושלושה זוגות עיניים. "ולא תשתתפי היום בתוכנית המיוחדת לכ"ב שבט", מושקי כמעט והפטירה 'לא צריך', אך חששה שבכך תגדיש את סאת החוצפה.

    כצפוי, הביקור אצל הסגנית לא היה מרנין במיוחד ומושקי מצאה עצמה ישובה על הרצפה באחד מהמסדרונות הארוכים. האם.פי. הנאמן באוזניה. היא ידעה שהצלילים שהיא שומעת גם הם לא מאוד משתלבים עם בית הספר אך היא עטתה על פניה הבעת 'מה אכפת לי' ושקעה בספר קריאה.

    הכל התחיל לפני כשבוע כשהמחנכת של מושקי הזמינה אותה לבוא ולדבר כאם שהחליטה לתת לבתה את השם מושקי, על שם הרבנית. המחנכת ידעה שכבעלת תשובה יש ליפית סיפור מרגש במיוחד על הנושא.

     יפית הייתה נרגשת. היטיבה פאתה, בדקה דקות ארוכות מול המראה מה תלבש. 'את החצאית הזו מושקי לא אוהבת והעליונית הזו פשוטה מידי' רפרפה בארון.

    היא התלבטה, היא טיפוס ביישן וממש לא נמנית על האמהות הרעשניות לטעמה שנהנות לבלוט בכל תוכנית בית ספר, אך הפעם, זה שונה. לכן היא עושה עכשיו חזרות מול הראי ועוברת שוב ושוב על מה שתספר, כאילו היא לא יועצת מצליחה אלא תלמידה בסמינר לפני שיעור מבחן…

    אחחח… מושקי. היא רצתה להפתיע את מושקי ולא סיפרה לה על התוכנית. היחסים ביניהן  לאחרונה הפכו לביצה עכורה של בלגן. נכון, היא יודעת שזה הגיל, אבל קשה לה. היא הגיעה מ'שם' ויודעת כמה אין ל'שם' מה להציע למושקי שלה, מושקי שגדלה מגיל אפס כמעט מוקפת בכל ה'חסידישקייט' שבעולם… אז למה היא מתלבשת ככה? נשמעת ככה? משדרת ככה? ומה שהכי כואב לה, זה שלאחרונה היא שמה לב שהיא גם מתביישת בשם שלה… בשם שהיא ונדב בחרו בשבילה דווקא כהורים לא דתיים שרוצים את הטוב ביותר לביתם ולא כתוצאה מאיזה לחץ חברתי, אדרבה.

    ואילו כיום? היא כבר לא זוכרת מתי חל המפנה אבל כיום היא מעדיפה לא לדעת בדיוק מה היא שומעת באם. פי. ובכלל לדעת כמה שפחות. היא לא כלי, פשוט. זה מוציא אותה מדעתה.

    לאחרונה היו איתה גם בעיות בבית הספר… ליבה של יפית התכווץ מדאגה. אל תוך הדאגה התערבבה גם התרגשותה הטבעית מהמעמד שתשתתף בו והיא החליטה לפנות לרבי לבקש ברכה, על החינוך ועל ההרצאה שעומדת לשאת.

    נטלה ידיה, לפתע ראתה על המדף נייר צפוף בכתב ידה של מושקי. איזו התרגשות, מושקי כתבה לי מכתב! יפית חשה צמרמורת. האומנם סוף סוף הבחינה מושקי במסירותינו כהורים? בזה שאנו דורשי טובתה?

    "לכב' כ"ק אדמו"ר מלך המשיח, רבי יקר מאוד"  טוב, לא לנו אלא לרבי. יפית לא חשבה, רק אחרי הקריאה הגיעה למסקנה שזה לא היה ראוי לקרוא מכתב אישי של מושקי לרבי. מאוד לא. אך את הנעשה אין להשיב… למרות זאת, היא ראתה בכך מתנה יקרה, חרך הצצה דק לתוך עולמה של מושקי. מושקי שמבקשת ברכה מהרבי להתגבר, להצליח. לכבד הורים, מושקי שקשורה לרבי! מושקי שלה שבשבועות האחרונים ניצבה מולה קדורנית. זרם אהבה והזדהות למאבקיה של ביתה זרמו מליבה. היא כבר לא ראתה בושות או כישלון ורצתה כבר להפתיע את מושקי בבית הספר ולחבק אותה חיבוק אמיץ. היא אפילו עצרה בדרך כדי לקנות לה את השוקולד שהיא אוהבת… לו הייתה יודעת מה בדיוק ממתין לה בבית הספר יתכן והייתה מבכרת לא לבקר בו כלל…

    הפקקים האלה… יפית רצה במסדרונות, לא כך דמיינה את הביקור בבית ספרה של מושקי. אחחח הפקקים. הציצה בשעון, היא כבר באיחור, אין מנוס, היא לא תספיק למצוא את מושקי. מילא, תראה אותה כבר בקהל, היא כחכחה בגרונה, השתעלה במבוכה ולאחר מכן החלה לספר בשטף:

    "זה היה יום גשום, הגענו לבית הרפואה, זוג צעיר. קצת חושש. בעלי אפילו לא היה אז עם כיפה על הראש אבל החל להשתתף בפעילות של הבית חב"ד שנפתח קרוב לביתינו. לאחר שנכנסתי אל חדר הלידה התעוררו סיבוכים שונים והלידה התעכבה. בעלי הסתובב בחוץ לחוץ כולו, עד שניגש אליו חב"דניק חייכן. הרגיע אותו, הניח לו תפילין, נתן לו לומר תהילים וסיפר לו על מעלת היום. כן, זה היה בכ"א שבט. שעה קלה לאחר ששקעה השמש נולדה ביתנו.

    התחלנו לחשוב על מגוון שמות, כנהוג בחברה בה חיינו, לא אצה לנו הדרך. נעזרנו בספרים ובידידים, התלבטנו בין כמה והתינוקת כבר הייתה בת חודש ועדיין לא ידענו מה מתאים לה. האם נתאים את השם לעונה בו נולדה? לתופעת טבע אהובה או למראה שלה? באותו ערב, החלטתי לקרוא לה תכלת וגמרנו. היא הייתה כזו בובתית ועיני התכלת הענקיות שלה היו הדבר הבולט ביותר בפניה. תכלת, מושלם, לא?

    ואז השכנים החב"דניקים שלנו נכנסו והתעניינו האם קראנו לה שם בבית הכנסת, בעליה לתורה. כמובן שלא היה לנו מושג על מה הם מדברים. ואז בעלי נזכר כאילו בלי קשר: 'נכון, היא נולדה ביום הפטירה של אשתו של הרבי. ככה אמר לי החב"דניק שהניח לי תפילין ממש שעתיים לפני שהיא נולדה'. שאלתי מה היה שמה של הרבנית וכשאמרו לי חיה מושקא, הבטתי בתינוקת המדהימה עם עיני התכלת והריח המדהים של התינוקות, היצור הפעוט שבבת אחת הפך אותי מסתם אישה לאמא. ואמרתי, 'וואלה, חיה מושקא? למה לא? זה מקורי, זה משמעותי'. זהו. אומנם זה היה נשמע לי קצת… איך לומר? צליל מוזר, לשניונת אמרנו  לעצמינו, אולי רק חיה, אבל רצינו את זה אמיתי באמת על שמה. אוטנטי. במשפחה היו המומים קצת, אבל אחרי שחזרנו בתשובה הם היו המומים יותר, אז זו היתה להם הכנה טובה".

    יפית סיימה בחיוך. אך עיניה לא חייכו, הן היו עסוקות בחיפוש אחרי התינוקת מהסיפור, שגדלה בינתיים, הלא היא מושקי. מושקי לא הייתה בין הבנות הרבות שנעצו בה עיניים קשובות. מוזר…

    מושקי הייתה מאחורי הדלת, מאזינה להפתעתה לסיפור אותו שמעה פעמים רבות כל כך. אך הפעם לראשונה הייתה מרותקת, לחשוב על אמה כעל אם צעירה שנועצת בה, במושקי, עיניים אוהבות ללא תנאים. מפתיע… חידוש מרענן ביחס למצב בהווה בו אמה נועצת בה מבטים מאוכזבים בדרך כלל.

    ההרצאה המשיכה. אמה לא יצאה ולה היה אסור להכנס אז היא עוד המתינה, ליד הדלת. עמוסת מחשבות. היא נזכרה במרפאות ובכל הזדמנות חיצונית בה היא נשאלת לשמה היא ומיד מתחילה לגמגם. "אהמ… חיה". וכשהמזכירה שואלת "ומה זה מושקא?" היא מתחמקת באמתלא כלשהיא… לפעמים במפגשים משפחתיים או סתם בנסיעה באוטובוס חשבה לעצמה בשקט–בשקט למה אמה הייתה צריכה לחזור בתשובה בכלל? אולי היה עדיף לגדול סתם כאיזו 'תכלת'? היא ידעה שאלו מחשבות של הנפש הבהמית, אבל הם היו שם בתוכה, נוכחים.

    בכל הזמן הזה ירדה יפית מהבמה והחלה תרה אחרי מושקי שלה. אך לשווא. מעבר לדלת מושקי ההמומה די חששה מהמפגש עם אמה. "הרי כשאת לובשת בגד שאיננו לפי התקנון את יודעת שזה מה שקורה…" לא. אין בה כוחות למשפטים האלה. ההרצאות בפנים המשיכו, מישהי יצאה לרגע מהאולם ושכחה לסגור את הדלת, מושקי כבר סיימה לשמוע את האם. פי. שלה באופן של "הפוך בה והפוך בה", והחליטה להציץ פנימה. דמותו הקדושה של הרבי הוקרנה על המסך באחת מחלוקות הדולרים, כנראה בקשר לסיום השבעה על הרבנית.

    היא התבוננה ביהודים שחולפים מול הרבי אחד–אחד. הרבי מכיר אותם, מדבר איתם. לפתע היא חשבה על זה שבעצם גם היא קשורה לרבי באופן אישי מאוד, לא אחת מתוך מליון אלא אחת ויחידה… היא והרבי. בדיוק כמו היהודים האלה שעומדים מול הרבי. כן, הרבי מכיר אותה ויודע מי היא… משום מה מעולם לא חשבה על כך בצורה ממשית… היא התיישבה בחזרה, מנסה להתרכז בספר, ללא הצלחה.

    תלמידות חלפו במסדרון והמולה רגילה נשמעה מהכנס בפנים. חיה מושקא. כמה פעמים חשה, הרגישה שהשם נדוש, לא מיוחד. הרי חצי בית ספר נקרא בשם הזה בווריאציות שונות. לעומת זאת, 'ברחוב', כמה (וכמה) פעמים השתמטה מלומר שהיא מושקא כי חיה נשמע לה פחות חריג.

    "קומי מיד". היא התרוממה בצייתנות, נחרדת לראות את המורה למתמטיקה נועצת בה מבט חודר. "מה מעשייך כאן בזמן הכנס?" מושקי התחילה לגמגם לה משהו על המורה לתנ"ך כשאמה ניגשה אליה מקצה המסדרון. המורה למתמטיקה נבוכה כולה ומיהרה להיעלם מהשטח.

    יפית מיהרה לחבק את מושקי חיבוק אמיץ (וכמובן להגיש לה את השוקולד האהוב…) מושקי שלה! התינוקת המקסימה שגדלה להיות נערונת שלפעמים מקסימה בהתנהגותה ולפעמים גורמת לה לייחל לאיזשהו קסם שיעזור לה בקשר איתה…

    מושקי חזרה לכיתה באיחור קל מותחת את הגרביים הכי גבוה שיכולה. תקרית עם מורות מקצועיות לחוד ועם מחנכת לחוד – רק זה חסר לה…  היא התיישבה בכיסא שלה כשחנה'לה דוחפת לידיה סיפור על הרבנית ולוחשת "כל אחת קוראת בתור שלה, את הסיפור על הרבנית שמתאים לחידה שעל הלוח". היא לא ממש היתה במצב רוח לקריאת סיפורים או לביצוע כל משימה אחרת, אך נאלצה לשתף פעולה. לא חסרה לה עכשיו הסתבכות נוספת…

    כשהגיע תורה, החלה בקריאה מונוטונית: "ילד שהתארח אצל הרבנית שאל אותה בתמימות של ילד: 'למה הרבי והרבנית צריכים כזה בית גדול? הרי אין כאן ילדים?', ואז, בלי לחכות לתשובה, הוסיף: 'אהה, בוודאי היו כאן ילדים פעם והם גדלו והתחתנו, ועכשיו הבית נשאר שלכם בלבד'…

    "בלי להראות אף שמץ של רמז על איזה פצע כואב הוא דרך בלא כוונה, ענתה הרבנית בחיוך תשובה – אותה יזכור עד סוף ימיו: 'נכון, נכון, כל החסידים הם ילדיו של הרבי'".

    האדישות פינתה את מקומה באחת, כבר שש עשרה וחצי שנה נושאת היא את השם חיה מושקא, אך רק כעת הרגישה בו מקור לגאווה; כבר לא חשה שזהו כובע שעליה לחבוש נגד רצונה, אלא כתר שהיא נושאת בגאווה, לא יכלה להסביר לעצמה מה בדיוק קרה לה בכ"ב שבט הזה, אך לפתע הרגישה חיה מושקא אמיתית… אם לא מספיק בהתנהגות אז לפחות במהות.

    מספר ימים חלפו, מושקי עמדה לצאת לקניית חצאית ובמוחה כבר החלה לנהל את הוויכוח הקבוע. כן קניון, לא קניון, כן חברות, לא עם חברות. ביגוד בצבעים רגועים, ולא צמודים, למען ה'…

    לבסוף קיבלה מושקי את האישור המיוחל ויצאה עם חנה'לה אל הקניון. הם נכנסו אל החנות, המוכרת חייכה אליהן בנחמדות והציעה להן את מיטב הסוודרים. הן התבוננו במגוון הדוגמאות. "אלו זולים יותר…" הצביעה המוכרת על סוג נוסף אך מושקי וחנה'לה רצו דווקא מהמותג המסוים והיקר… הן מדדו דגמים שונים ובין לבין הפכה השיחה עם המוכרת אישית יותר, כששאלה לשמן, הן ענו והסבירו כל אחת על שם מי נקראה. "אני יודעת, יש אצלכן  מלא בשמות האלה, לא?" כך שמעה פעם, יש לה איזו בת דודה חב"דניקית… הן חייכו. "גם מהסוודרים הללו יש הרבה אך כל אחד שייך למותג המיוחד, ככה הסברת לנו, לא?" המוכרת צחקה. וסוודר אחד שהיה נראה למושקי לפתע צמוד מידי ולא מתאים ל'מותג' אותו היא נושאת חזר אחרי מאבקים למדף…

    חנה'לה ומושקי סיימו את הקניה ומושקי יצאה מהחנות בנוסף לסוודרים, גם עם תובנה חדשה…

    כמה ימים חלפו. לחנה'לה נולדה בשעה טובה אחיינית. "נו… איך קוראים לה?" שאלה מושקי. "איך יכולים לקרוא לה כבר?" צחקה חנה'לה, קצת חושבת בינה לבינה על חוסר המקוריות המוחלט של אחותה. חיה מושקא. ברור.

    מושקי הרגישה שהיא חייבת לספר לה את מאורעות הכנס "תחשבי על זה חנה'לה", סיימה בהתלהבות, "איזו זכות זו לתינוקת הקטנה, שנקראת בשם כל כך גדול?" חנה'לה הגיבה בחיוך. "וואו, מושקי וכל התובנות האלה זה רק מלהקשיב לכנס מאחורי הדלת, אז מה היה קורה אם היית נכנסת?!"…

    ומושקי? המשיכה להאבק ולנסות, ליפול ושוב לקום, אבל עם קצת יותר כח, כשהיא זוכרת שאומנם היא אחת בין מאות אבל מרגישה ובטוחה שבשביל הרבי כל חיה מושקא היא אחת! ויחידה!

    2527

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    9 תגובות

    1. משיח נאו
      י״ז בסיון ה׳תשע״ו (23/06/2016) בשעה 21:53

      מהמם חזק במיוחד!

    2. shlicha
      י׳ בסיון ה׳תשע״ו (16/06/2016) בשעה 19:37

      יפה יפה זה אמיתי?

    3. מחכה להתגלות הרבי מה"מ שליט"א!
      י׳ בסיון ה׳תשע״ו (16/06/2016) בשעה 11:00

      וואוווו ממש יפה ועוצמתי סיפור חזק מאוד

    4. chani770
      א׳ באדר א׳ ה׳תשע״ד (01/02/2014) בשעה 18:50

      וואו סיפור ממש יפה!!נוגע בנקודות כואבות ונותן גם תובנות, ממש מזכיר לי מי אני..תודה!!

    5. מוש ס
      כ״ט בשבט ה׳תשע״ד (30/01/2014) בשעה 10:29

      סיפור יפה. חזק. עוצמתי
      משקף את המציאות…

    6. חני
      כ״ז בשבט ה׳תשע״ד (28/01/2014) בשעה 22:13

      ואווו!! עוצמתי!! 🙂

    7. מתגעגעת ל-770!!
      כ״ז בשבט ה׳תשע״ד (28/01/2014) בשעה 22:08

      770 נתנה מקום לחשיבה די נכונה וכשתיהיה מורה בעז"ה תתנהג אחרת, אבל זה לא סותר שהכתבה ממש יפה!!! עכשיו היתחדד אצלי הענין שמתוך רבבות של בנות חבד מכל העולם אני עדיין בת יחידה של הרבי מאיזה נקום נידח!!!

    8. 770
      כ״ז בשבט ה׳תשע״ד (28/01/2014) בשעה 19:44

      ואף אחת לא חושבת שהסיפור רק מראה כישלון של בית הספר?? בשביל להעניש תלמידה, מונעים ממנה את הדבר שיכול לחזק אותה, ומונעים ממנה חסידות? בכ"ב שבט??.. נו באמת… כמה מיושן ולא יעיל. אולי זו לא לשון נקיה כמו שבקשו בתחתית החלון של התגובות,, ואולי זו לא הפואנטה אבל הדבר הראשון שצועק לי מהסיפור זה שהמורה לא בסדר. ומשהו שבתור דוגמא לסיפור שיכול היה להתרחש באחד ממוסדות חב"ד ל"ע, חבל לפרסם.. אחר כך מופתעים שמיטב בנותינו בוחרות לשמוע שירים אחרים בנגן שלהן, ולקנות בגדים אחרים למרות שקוראים להם מושקי, דבורי וחנה'לה.. הופכים להן את החסידות לעוד חומר שנבחנים גם עליו לבגרות, שיכול גם לרדת פתאום במיקוד..

    9. חיהלה
      כ״ז בשבט ה׳תשע״ד (28/01/2014) בשעה 19:05

      יפההה!!!!!!!!!!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.