• במת הגולשות: יום כיפור ב770, הגרסה הנשית

    הגדלה

    מצאתי את עצמי באחד החדרים, ראשון, שני, שלישי? אין להבחין. היו ספסלים, הייתי מאחוריהם, התנועה זרמה בלי הפסקה, בפנים, בחוץ, בפנים, בחוץ. בתוך ים הבנות, האמריקאיות, הצרפתיות, הברזילאיות והישראליות, בין שלל השפות הרגשתי כה אבודה. את החזן לא שמעתי, אפילו לא במילה. וכך עמדתי, באמצע המעבר, מחזור פתוח, הלם מוחלט. וזה יום קדוש, יום של חיבור, יום שכל כך חיכיתי לו, ואני לבד, בין שלל בנות, לא שומעת, לא מבינה. והדמעות יורדות, מהבדידות, מהדחיפות הלא פוסקות, מהזרות והניכור • גלי אלחנן בטור מרגש על חוויות הפעם הראשונה בבית חיינו • לקריאה

    פעם ראשונה ב770 ועוד ביום כיפור. הגעתי בטוחה, סידרו אותי טוב. ים הכובעים שמחוץ לבניין הצהיל את רוחי ורציתי כבר להכנס, להבין על מה כל כך מדברים. הרבה שמעתי על המקום, אך עד שמגיעים לא מבינים.

    מצאתי את עצמי באחד החדרים, ראשון, שני, שלישי? אין להבחין. היו ספסלים, הייתי מאחוריהם, התנועה זרמה בלי הפסקה, בפנים, בחוץ, בפנים, בחוץ. בתוך ים הבנות, האמריקאיות, הצרפתיות, הברזילאיות והישראליות, בין שלל השפות הרגשתי כה אבודה. את החזן לא שמעתי, אפילו לא במילה. וכך עמדתי, באמצע המעבר, מחזור פתוח, הלם מוחלט.

    וזה יום קדוש, יום של חיבור, יום שכל כך חיכיתי לו, ואני לבד, בין שלל בנות, לא שומעת, לא מבינה. והדמעות יורדות, מהבדידות, מהדחיפות הלא פוסקות, מהזרות והניכור.

    כשקשה מתחברים יותר למילים, ומילות התפילה הרגיעו אותי, השלמתי עם העובדה שאני כאן עד צאת החג. לאחר התפילה תהילים שלם, כמנהג חב"ד התחלתי לקרוא, ואל המילים שוב נשאבתי. מסביבי דיבורים ואנשים מתחלפים. קצת נרגעתי ואת מבטי מהספר הסטתי, בתאל! היא הסתכלה עלי בפה פעור, מסתבר שחיפשה אותי כל הערב. לא היה לי כוח לספר לה איך הרגשתי, אבל הפנים שלי והעיניים דיי שיקפו את מצב העניינים.

    יש מלאך ב770 וקוראים לו בתאל.

    בוקר, הגעתי בחשש, כבר הכנתי את עצמי לדחיפות, השלמתי שהולך להיות לא פשוט, הביתה כבר אי אפשר ללכת, השגחה פרטית, כפרת עוונות.

    המלאך עמדה במילה שלה וכל הלילה נשארה ערה, כדי לשמור לי את המקום, הכי טוב בעזרת נשים שב770. אולי הכי טוב בכלל.פינה בשורה הראשונה, כל התפילה לעמוד, אבל אם ארצה לשבת אני יכולה לעבור מקום.

    וכך צפיתי כל התפילה בעזרת גברים. שמעתי את התפילה, עקבתי אחר החזן, ווואו זו היתה חוויה!

    ים כובעים שחורים ומסביב ראשים עטופים בטליתות. המקום עמוס, אין משבצת ריקה. יש יצירתיות, ראיתי בחורים עומדים על מין סטנדר שמפריד בין אזורים, היו המון אנשים בגבהים שונים, נראה לי חלק מצאו מקום על שולחנות, ספסלים,חלק גם על מדרגות, והאהוב עלי, היו ארבעה בחורים שישבו על גבי כוננית ספרים. העזרת נשים מעל, גם שם רואים את הצפיפות, חלונות כהים, ובנות מסתכלות מטה, הרמוניה של גבהים.

    יש גדלים שונים, יש מקומות שונים, שווים, פחות שווים, יש גילאים שונים, סטטוסים שונים, גדרים שונים. אך לכולם מטרה משותפת, כולם, מתאמצים כל כך, כמהים,להיות דווקא כאן בתפילה.

    והתפילה….. היה מדי פעם קצת קשה להתרכז, עם כל ההמולה הגועשת מתחתי, בעזרת גברים. אך קריאות האמן, הרעידו את התקרה, את העמודים, את הלבבות והאנשים. המזגן עובד בפול ווליום אבל חם כל כך, צפוף.

    והניגונים…ים הכובעים שמתחתי היה קצת לא מאוזן, ימינה שמאלה, אחורה קדימה, זז כגוש אחד, מצד אל צד. וגם אצלינו למעלה, מחיאות כפיים ושירה בהתלהבות.

    האור קורן, ורואים אחדות, ושומעים ניגון, ומרגישים אלוקות, והנשמה שם פורחת, מרגישה כל כך טוב, ועוצמה של אלפים, אלפי אנשים הדבקים בה'. אז יצאתי מההלם, לא בדיוק בזכות עצמי, נעטפתי כמו גוזל בידי המלאך. וקו המחשבה שונה, ממגיע לי, לאיזה חסד, איזה מזל.

    ובשורה הראשונה כל כך מדהים, שקצת מרחמים על אלו שלא רואות, החוויה מאתמול עדיין חקוקה חזק בזכרון. ואנחנו שתיים עומדות צפוף, במקום שכנראה בנוי רק לאחת, והצפיפות גדולה, אבל זאת שמאחורה לא רואה. וזה מדהים איך שמקום שמספיק בקושי לשתיים, מספיק גם לשלוש. ושלא תטעו, היה צפוף, היה לא נעים, היו גם דחיפות, אבל למי אכפת, מי שם לב, זו אחדות, זה אחד, היא כבר חברה, זו לא עמידה צפופה זה חיבוק.

    ברכת כהנים, מחזה מרהיב, יש כמה שניות מעטות, שבהן מותר להסתכל.ים של טליתות, מקצה אחד של החדר לקצה השני, עוטף את כולם, מחסה על כל הרווחים, מעל הראשים, מעל הכובעים. ואז כבר אסור להתבונן, וזה קשה כי המחזה כל כך יפה.

    אשה עם ילדים הגיעה, ומפנים לה מקום, מחזיקים את הילדות גבוה, כדי שיראו. אנחנו כבר לא כמה בנות, אל תטעו, זה גוש, זה חיבור. כבר אפילו משתמשות באותו המחזור. בתפילת שמונה עשרה, הצעדים הם במקום, וכשמשתחווים, כל הגוש איתך, בלי קשר למקום שהיית בתפילה.

    אשמה, בגדנו, גזלנו, מנגינה מקפיצה, זאת שמלפני רוקדת, וגם אני, בלי הרבה ברירה, גם זאת שמאחורי, צפיפות נפלאה.

    אבינו מלכינו מתנגן, והלב שלי מתרחב, הנה הסיבה שהגעתי, רק לשמוע אותו שוב, בלייב, על אמת, מפי אלפי חסידים, ובדביקות. מצדי לעמוד שם עוד כמה שעות ורק לשמוע, שוב ושוב ושוב.

    אין כאלוקינו, אין כאדונינו מגיע מלווה במחיאות כפיים, והכי כיף שזה חוזר כמה פעמים, ומפעם לפעם, כל בכל ניגון ששרים, השירה רק מתעצמת,רק מתחזקת ויותר ויותר מרגשת

    קריאת התורה, מוצאים ספר תורה וכולם עליו מתנפלים, עובר הרבה ידיים, כולם אותו מנשקים, ואף פעם לא ראיתי כזו אהבה אבסולוטית, כזו נהירה, כזו קדושה, רצון להדבק, בספר התורה של הרבי, וכך גם הספר השני, כולם שולחים ידיים, ולוקח בערך עשרים דקות עד שממנו מתחילים לקרוא.וזו פעם ראשונה ששמתי לב שיש ממש דממה, אלפיים איש, וכולם שומעים את קריאת התורה.

    הפסקה, אין מצב שאני עוזבת, שומרים על המקום. קצת תהילים, קצת תניא, והתחלנו התוועדות, ולתפילת מנחה כבר התייצבנו עוד יותר חבוקות.

    תפילת נעילה, השיא, העוצמות רק גוברות כך גם הצפיפות והחום, הרגליים כואבות, ונהיה קשה לנשום, מחנק, רק שלא יזמינו עלי הצלה. אבל אין שום מצב שעל הרגעים האלו אני מוותרת, וזה ברור שברגע שאצא לחזור כבר לא אצליח. אבל המחנק כמעט גובר על הרצון, צריכה לנשום. הבטתי אחור, וכזה פיצוץ עוד לא ראיתי, וכולן רוכנות קדימה, וגם שם למטה עמוס. מחניק, ומתחיל ניגון וכולם קופצים, וזה לא מתעכל, לא נתפס, לא הגיוני, אבל זה קורה, גם בגברים, גם בנשים, דביקות.

    הצום נגמר, ראינו ושמענו הבדלה, ים הבחורות נוהר לעבר היציאה. ובחוץ שולחנות מלאים בכל טוב, הרוב כבר התחסלו, אבל אין בעיה, יש משאיות שכל רגע פורקות עוד סחורה. בתוך ה770 יש עדיין חבורת גברים שרוקדת, אני מסתכלת מהופנטת. יוצאת החוצה וגם שם ברחוב, חבורת חסידים רוקדים בדביקות עם פנים מאירות. אני פונה ללכת ובתאל תופסת אותי ומוליכה אל עבר הגדר, זה לא חבורה זה כבר גדוד, הרחוב סגור, הרמקולים הופעלו בשיא הווליום ושמחה שקשה לתאר. והם קופצים, קופצים, קופצים ושרים, רוקדים ומחייכים, האושר באויר מדבק. ויש מנקה שהגיע עם מטאטא, אפריקאי אמריקאי, מין טיפוס, על ראשו כיפת "יחי" והוא מצטרף לחגיגה, מניף את המטאטא אל על. ומביאים לו דגל, והוא שם במרכז. דגל משיח, וואי, יש כל כך הרבה פרטים שמפה החסרתי, יומיים של אלוקות מטורפת. הבנתי שזאת רק טעימה, עוד מעט סוכות ואז שמחת תורה.

    יום כיפור אצל הרבי, תשרי ראשון, לא רוצה ללכת, לא רוצה לעזוב, ובלב כבר ההחלטה מתגבשת, כל יום, אני לכאן מגיעה, למרות שבלונג איילנד אני ישנה. 770 ואני זאת כבר אהבה, דבק מגע, בעז"ה אני כאן גם שנה הבאה!

    2658

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    8 תגובות

    1. רעבע, איך ליבע איר!!
      י״ב במרחשון ה׳תשע״ז (13/11/2016) בשעה 13:40

      גם אצלי תשרי ראשון, באתי לסוכות ושבת בראשית כי חששתי להיות בכיפור בצפיפות זו,
      אך עם התיאורים שלך- גרמת לי לרצות כל כך להיות שם ודוקא ביום כיפור!
      תודה על השיתוף המדהים הזה!

    2. 707
      ט׳ במרחשון ה׳תשע״ז (10/11/2016) בשעה 16:34

      ווווואו קלעת בול כתיבה מההמהתתתתתתתת

    3. חי וקיים!
      כ״ג באלול ה׳תשע״ו (26/09/2016) בשעה 10:56

      כל מילה במקום! כל כך נכון ואמיתי! כל כך חי ומציאותי! מחכה להיות שם כבר….

    4. רחל
      י״ח באלול ה׳תשע״ו (21/09/2016) בשעה 7:45

      מהמם!!מי כתבה את זה??

    5. אסתי
      ט״ז באלול ה׳תשע״ו (19/09/2016) בשעה 19:34

      איזה כתיבה מהפנטת! לא יכולה לחכות… 🙂

    6. רחל
      ט״ז באלול ה׳תשע״ו (19/09/2016) בשעה 16:25

      איזה יפה!! אני קוראטת את זה ותוך כדי אני מרגישה עמוק בתוך תשרי!

    7. חב"דניקית גאה!
      ט״ו באלול ה׳תשע״ו (18/09/2016) בשעה 21:14

      וואו! ממש נכון

    8. chenchoo
      ט״ו באלול ה׳תשע״ו (18/09/2016) בשעה 17:39

      מדהים כמה שזה נכון. מקווים שלא תהיה הפעם הבאה שם, אלא בבית המקדש הרגע!! יחי מלך!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.