• מדוע ילדיי לא משתפים אותי? • דבר היועץ

    הגדלה

    לעיתים אנו מופתעים מילדינו ושואלים את עצמינו: איך יכול להיות שלא ידענו ? למה הם לא שיתפו אותנו? חבל שלא היינו יותר עבורם?... בשאלה זו אני פותח את התיאור למקרים חוזרים ונשנים של הורים הבאים להתייעץ ולהבין מה עובר על בנם- ביתם, ש-'לפתע' איבדו את שמחת חייהם, שכבר לא ממש אכפת להם מעצמם וממה שקורה איתם, שמסוגרים בעצמם ולא ממש משתפים במה שעובר עליהם • ר' מישאל אלמלם בטור נוסף לאתר נשי ובנות חב"ד • לקריאה

    הם יעדיפו לסבול בשקט עמוק ומייסר מאשר לשתף ולאכזב אותנו

    מדוע יקירנו לא משתפים אותנו?

    לעיתים אנו מופתעים מילדינו ושואלים את עצמינו: איך יכול להיות שלא ידענו ? למה הם לא שיתפו אותנו? חבל שלא היינו יותר עבורם?…

    בשאלה זו אני פותח את התיאור למקרים חוזרים ונשנים של הורים הבאים להתייעץ ולהבין מה עובר על בנם- ביתם,

    ש-'לפתע' איבדו את שמחת חייהם

    שכבר לא ממש אכפת להם מעצמם וממה שקורה איתם

    שמסוגרים בעצמם ולא ממש משתפים במה שעובר עליהם

    שהדימוי עצמי והערך העצמי שלהם נמוך.

    אך מה שמפתיע הוא, שבמהלך השיחה מסתבר שהקשיים העולים מהבן- בת הוא בכלל של ההורה.

    אני אסביר:

    ישבתי עם אמא שסיפרה שלבתה התפרצויות זעם חוזרות ונשנות לאחרונה, אפתיות המספרת לנו כמה לא אכפת לה ולא ממש מעניין אותה מה קורה אתה, דמוי עצמי וערך עצמי נמוך, מסוגרת ולא משתפת בכלום, ועל הדאגה הכנה שלה מהשינוי הדרמטי שחל אצל בתה בכללי.

    מה שהפתיע הוא, שלאחר שהאם הותירה אותי לבד עם בתה עלתה תמונת מצב מעניינת.

    הבת סיפרה על הצורך שלה ב-

    אמא פתוחה ומשתפת רגשית ולא אמא שאתה לא יודע מה עובר עליה ומה היא מרגישה.

    אמא שמאפשרת לעצמה להיחשף ברגעים מביכם, קשים, ופחות מאפשרים…

    אמא שמוצאת יותר פניות נפשית לזמן איכות שלהן יחד.

    אמא שלא כל ה'עולם' נופל על הכתפיים שלה ולא מותיר לה זמן ופניות למשפחתה.

    פתאום 'התהפך הגלגל': האם שחשה את האפתיות של בתה, את חוסר השיתוף הרגשי של בתה שומעת בעצם שהקושי הזה הוא בעצם השתקפות של הקושי שלה כפי שבא לידי ביטוי אצל בתה!!!

    הבת בסך הכל בחרה באופן לא מודע אמנם, לשקף לאמה מה עובר לה ממנה!!!

    התקפי הזעם וההתפרצויות היו ביטוי להדחקה הכל כך גדולה הן בזמן והן במצב הנפשי הקשה אליו נקלעה עקב מניעתה מעצמה מלשתף את אמה בפנטזיה לה היא כל כך מייחלת האמא הייעודית: המשתפת, החולקת, המאפשרת לעצמה להיחשף, הפנויה נפשית רגשית אליה…

    הדימוי והערך העצמי הנמוך הועבר אליה מאמה החשה את עצמה כלא מוצלחת וכסתם עוד איזה אמא חסרת ערך.

    וכן היא מוכנה לסבול בשקט את הכאב הנורא, את ייסורי הנפש העזים עמוק פנימה, העיקר לא לתת לאמא תחושה שאת לא בסדר, שאת אשמה בזה שאת לא משמעותית עבורי…

    היא מקסימום תשדר לנו אותות מצוקה באופן לא מודע ואז או שנשים לב אליהם ויקרה משהו או שלא ואז המצב יחמיר…

    האפתיות- מלמדת על כך שהיא כבר השלימה עם המצב אין לה ציפיות שמשהו ישתנה…

    רק מה, היא בשום פנים ואופן לא תעלה על דעתה לתת לאמה תחושה שהמצב שלה קשור אליה בצורה כל שהיא, ממש לא!!!

    להיפך היא תטרח להדגיש לנו שאני הלא בסדר כאן, עובר עלי משהו אבל זה לא קשור אלייך אמא…

    אז תשתפי מה לא בסדר אצלך שנוכל לעזור מנסה האמא?

    והיא שותקת לא יודעת מה לומר, רק מפטירה שוב ושוב: "אמא אבל אין לי כלום הכל בסדר באמת שהכל בסדר"…

    אבל אני רואה שהכל לא בסדר מתעקשת אמא…

    ולך תסביר לה שבאמת הכל בסדר אצלי חושבת הבת בלבה, זה רק זה שאמא לא מבינה שמה שעובר עלי לא קשור אלי, אלא אליה, למצבה ותפקודה כאמא שלי אלי!!!

    זהו סוד קסם הנעורים…

    הם יסבלו אך לעולם לא יחשפו את האמת המרה מאחורי המשבר, שלעיתים הוא כלל לא שלהם אלא שלנו!!!

     

    כדי לא לאכזב אותנו, לא הביך אותנו, לא לתת לנו תחושת אשמה חלילה, תחושת אכזבה, שאנחנו לא בסדר ועוד…

     

    מה עושים?

    לומדים שפה חדשה ושמה "שפת הרגשות"!!!

    מנסים לעזור לעצמנו לגעת בעצמנו רגשית, להיפתח בהדרגה אל עצמנו ואז אל יקירנו…

    זהו תהליך שיכול להימשך זמן רב, תלוי בעומק המשבר האישי והתוך אישי שלנו המקרין על הקשרים הבין אישיים שלנו עם יקירנו ועם העולם.

    תהליך הדרגתי של חשיפה עצמית,

    תהליך הדרגתי של יכולת להיות באינטימיות עם עצמנו, כלומר: לאפשר לעצמנו לחוות ולהישאר במרחב הלא נח, הלא נעים לנו עם עצמנו, במקום להזדרז ולמהר לחזור לשגרה!!!

    לתת לעצמנו עוד רגע של להרגיש, לחוש מה קורה לנו פנימה? איך אנו חווים את עצמנו כעת? איך זה מרגיש לנו להיות בחוסר אונים, בחוסר שליטה?…

    תהליך של אפשור ושחרור להיות ברגעים של הסכמה שלא תמיד נהיה ונחזיק בכח בשליטה עצמית אלא נדע גם לשחרר ולתת הזדמנות ליקירנו לראות אותנו ברגעי משבר, חולשה, מבוכה, ולהרגיש נח עם עצמנו זה חלק מהיותנו בני אדם…

    כן גם אני לפעמים חווה רגעי חולשה, משבר, פחד, חוסר שליטה…

    אלה הם רגעים מכוננים עבור עצמנו כדי לשחרר את עצמנו ולהשתחרר מעצמנו

    ורגעים מכוננים עבור יקירנו הנחשפים לצדדים אנושיים רגשיים שלנו מפנימים אותם אט אט ולומדים גם הם לאפשר לעצמם לשחרר, את המושכות מהידיים מידי פעם ולהיות בחוסר שליטה, בחוסר אונים, ברגעי משבר ותסכול, במבוכה והכל בסדר זה חלק מהחיים…

    תהליך ארוך זה נעשה על ידי ובשיתוף גורמי ואנשי מקצוע המוסמכים לכך, מה שיביא בסופו של יום למפגש המיוחל עם עצמנו וממילא עם יקירנו….

    בהצלחה

    הכותב הוא ר' מישאל אלמלם, פסיכותרפיסט מוסמך בטיפול בפוסט טרואמה. מתמחה בטיפול בנוער וקטינים נפגעים/ ופוגעים, בייעוץ חינוכי ובחינוך המיוחד.

    1812

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.