יוסף לוין 1290
  • מה בין המן הרשע לשליטה עצמית?

    הגדלה

    בהקשר לחג הפורים והסמיכות לפרשת זכור, חשבתי על האישיות הנרקיסיסטית של המן הרשע המשווע לכך שמרדכי ומי שמייצג את עם מרדכי כלל היהודים יכרע וישתחווה לפניו.. אדם שלא רואה טעם בחייו למרות מעמדו הרם ולמרות כל מה שהשיג, "וכל זה איננו שווה לי", למה ומדוע? • ר' מישאל אלמלם בטור מרתק

    בהקשר לחג הפורים והסמיכות לפרשת זכור, חשבתי על האישיות הנרקיסיסטית של המן הרשע המשווע לכך שמרדכי ומי שמייצג את עם מרדכי כלל היהודים יכרע וישתחווה לפניו…

    אדם שלא רואה טעם בחייו למרות מעמדו הרם ולמרות כל מה שהשיג, "וכל זה איננו שווה לי", למה ומדוע? משום שמרדכי לא מכיר במעמדו איננו סר למרותו ולא מעניק לו את הכבוד הראוי לו לפי תפיסתו של המן את עצמו.

    אז על האישיות הנרקיסיסטית הקלאסית כתבו רבים וטובים, אך עדיין עד היכן אישיות זו יכולה להוביל את האדם בעל אישיות זו?

    ואיך כל זה קשור אלינו? איפה אותו המן פוגש אותנו בחיי היום? היכן נכנסת הדמות הנרקיסיסטית במרחב חיי היהודי? לאן זה מוביל אותנו? מה ניתן לעשות? וכיצד נתמודד עם הנרקיסיסט שבנו?

    לשם כך נצטרך להיעזר במושג ה-משילות מה הוא מייצג במרחב החיים שלנו ומה ניתן ללמוד ממנו אל מרחב החיים שלנו?

    לראשונה מוזכר המונח משילות בתורה בהקשר של חטא עץ הדעת, כאשר ה' מטיל את האחריות על האשה שפיתתה את האדם לאכול מעץ הדעת הוא אומר לה בין היתר "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".

    בהשקפה ראשונה אפשר לראות באמירה זו ביטוי למחיר אותו שילמה חוה כתוצאה על מעשיה במובן השלילי של הדבר. פיתית את בעלך לעבור על ציווי ה' יש לכך מחיר ואת צריכה לשאת בתוצאות "והוא ימשל בך".

    אך אם נתבונן במשמעות המונח משילות, נשים לב לכך שישנם היבטים שונים במשילות: ישנה משילות על הזולת, אדם המושל ושולט בחייו על אנשים, על עובדים, נושא בתפקידים בעלי אופי ממשלתי.

    אך ישנו היבט נוסף במשילות ושליטה, ממשל ושליטה עצמית.

    אדם התובע מעצמו, מתייגע ושואף למשול ולשלוט בעצמו, על היצרים שבו, על הדחפים הגואים בו ודורשים לפרוץ החוצה ממנו.

    משילות מסוג זה יש בה בכדי ללמד אותנו על הדרך להשגת ממשל ושליטה בבחינת משפיע המושל שולט ומכוון את הזולת אל עצמו ואל השגת שליטה עצמית על  עצמו.

    ובמילים אחרות: הדרך למשילות על הזולת עוברת במשילות עצמית!!!

    כאשר אנו בורחים מאחריות על עצמנו ובוחרים לראות את הצורך לשליטה על הזולת הבוער בנו כחלק מהצורך לחוש שליטה עצמית, אנו מוצאים את עצמנו מתעמרים בזולת ומנצלים את מעמדנו על מנת לשלוט בו, שליטה לשם שליטה, המפצה על החולשה שלנו והפחד לחוש חוסר אונים במרחב הבין אישי.

    אמנם כאשר האחריות מופנית אל עצמנו פנימה במטרה לנסות ולהשיג שליטה עצמית ממקום של רצון ואחריות הנובעים מצורך אמתי לחוש ולהרגיש בטוח במרחב האישי והתוך אישי, אזי המרחב של שליטה בזולת מקבל משמעות חדשה ועצמתית ולפיה: אני 'שולט' בזולת על מנת לכוון ולהיטיב עמו, שליטה זו הנה פועל יוצא של שליטה עצמית.

    כאשר אני משקיע בעבודה וביגיעה להשיג שליטה עצמית ממקום תוך אישי, אזי אני משיג ממילא שליטה על הזולת. כלומר: הזולת רואה בי משפיע, מורה דרך לחיים והוא מקבל את מרותי וממשלתי עליו, מה שהופך משילות זו לחיובית ומעצימה.

    מכאן נוכל להתבונן על המשילות אותה ה' העניק לאדם על חוה במטרה לכוון ולסייע לחוה בחיים, ובהשלכה לחיינו הבעל המשפיע על אשתו, מעצימה ומאדירה.

    כאשר האדם מתייגע בבניית והשגה שליטה עצמית על דחפיו, מאווייו ויצריו אזי הוא זוכה להתברך בברכה של "והוא ימשל בך"…

    הזולת רואה בו דמות משמעותית שניתן לסמוך עליה, להיעזר בה, ולהרגיש נח בקרבתה, זו סוג של משילות מסוג אחר, בו האדם המושל על הזולת ניצב בעמדת דמות משפיעה ומשמעותית כחלק מראיית ותפיסת הזולת אותו כדמות שניתן להיעזר בה, ומשם בחירת הזולת בו כמושל עליו פועלת בו את ההעצמה האישית והבין אישית.

    כאן ניתן להבחין ולהבין את רוח המושל האידיאלית והרצויה לעומת  רוח המשילות הרודנית המשקפת את הקווים הנרקיסיסטיים אותם משקפת אישיות זו.

    הרעיון מבואר באריכות ובעומק במאמר אדמו"ר הריי"ץ משנת תרצ"ה המבוסס על הפסוק בקהלת (פר' י' פס' ד') "אם רוח המושל תעלה בך מקומך את תנח" וגו'…

    מסביר אדמו"ר הריי"צ שכאשר מזדמן ליהודי תפקיד המושל, אז מקומך אל תנח…         כלומר: כאשר האדם רוצה להצליח בתפקיד המושל, אזי לא יעזוב, לא יניח ולא ישכח את ענוותנותו בשל התפקיד החדש אליו נכנס, להיפך כאשר יזכור את מידת ענוותנותו גם בהיותו מושל אזי מובטח לו שיתקיים בו המשך הפסוק "כי מרפא יניח חטאים גדולים", הוא יזכה לרפא את תחלואי וחטאי האנשים איתם הוא בא במגע ועליהם הוא מושל.

    ומביא שם אדמו"ר הריי"צ דוגמא משני מנהיגים בעם ישראל:                                                   האחד זכריה בן יהוידע שהתנשא על העם בשל ייחוסו, מעמדו ותפקידו והוכיח אותם קשות, מה שגרם לכך שהעם רגמו אותו באבן…                                                                                  השני לעומתו יחיזיאל בן זכריה דיבר אל העם בגובה העיניים מה שהזמין את הערכתם ויחסם הטוב אליו.

    מכאן נוכל להבין את מקומו של המן בייחס לצורך בשליטה הבוער בקרבו, עד כדי כך שאיננו רואה טעם בחייו לולי משילות זו כפי שאמר "וכל זה איננו שווה לי"…

    המן תפס את המשילות כצורך קיומי רגשי שבלעדיו אין טעם לחיים, הוא ראה בשליטה על הזולת מרחב קיומי עבורו, כך שכאשר הזולת לא מכיר בערכי, לא מעניק לי את היחס והכבוד הראוי לי, מערער על קיומי אין לו קיום מבחינתי, מה שמסביר את רצונו להרוג , להשמיד ולאבד חלילה את כל היהודים.

    וזה המסר העובר אלינו מפרשת זכור בה נצטווינו למחות את זכר עמלק, ומהמן הרשע שאבד זכרו…

    הדרך למשילות עוברת בהכרה בזולת ובסובייקטיביות שלו, כבעל דעות, רצונות וצרכים ייחודיים ובמפגש עמו בגובה העיניים. במקביל לכך האדם צריך להתייגע בבניית והשגה שליטה עצמית על דחפיו, מאווייו ויצריו, בכך זוכה הוא לברכת ה' "והוא ימשל בך".. זוכה הוא לכך שהזולת מכיר בערכו, מכבדו, ובוחר בו ורואה בו ראוי להיות 'מושל' עבורו, הדמות המשמעותית המנחה ומובילה אותו בשום שכל בחסד וברחמים אל ייעודו בעולם.

     


    הכותב הוא ר' מישאל אלמלם, פסיכותרפיסט מוסמך בטיפול בפוסט טרואמה. מתמחה בטיפול בנוער וקטינים נפגעים/ופוגעים, בייעוץ חינוכי ובחינוך המיוחד.


     

    360

    תגיות: ,

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.