• כן, לא, שחור, לבן • סיפור לבנות הנעורים

    הגדלה

    אסתי רצתה בכל מאודה לתחום מראש את דינה ולהגיד לה שהיא יכולה רק שעתים, כדי לא לכלות את כל הערב והלילה על פטפוטי סרק ורק אחר כך למצוא את עצמה שוטפת כלים, מארגנת את המטבח ומגהצת את התלבושת של אחיות למחר. אבל היא לא הצליחה להוציא את המילים הללו מהפה. לקריאה

    אלול תשס"ז
    "את טסה?" שאלת האלף דולר הזו ריחפה בכיתה ובמסדרונות בית הספר בשבועות האחרונים. הדריכות הגבוהה לוויזה (תזדרזי כדי שתספיקי לטוס לפני ראש השנה!) ולדרכון (תבדקי שלא פג התוקף!) הציתו באסתי את אש התשוקה שגם כך בערה בה.
    אחרי תשרי אחד, כבר אי אפשר להישאר בבית.
    "איך אפשר להיות פה בשעה שכל בית ישראל עם הרבי מלך המשיח. העוצמה, הניגונים, השמחה…" אסתי חנקה את דמעותיה ואחר הגניבה חיוך קטן. שאיש לא יחוש במסתרי ליבה.
    "אז אמא, מה את אומרת לגבי תשרי?" ניסתה לגשש בכל זאת בשעת אחר הצהרים.
    "סעי. מה, אני אגיד לך לא?  סעי ותהני", היא השיבה בטון לא ברור.
    אבל אסתי כבר ידעה מצוין מה יהיה ההמשך.
    מאז שאבא איננו, והחלל שנפער בבית יתאחה רק לעתיד לבוא, נוכחותה הכרחית.
    כזו היתה. אחראית, מסורה ומבינה גם מעבר למילים. יד ימינה של אמא והאם השניה לאחיה הקטנים.
    "אמא לא רוצה לצער אותי. היא לא תגיד לא. אבל אם אסע. כיצד תסתדר בלעדי, בתה הבכורה? זה הרי בלתי אפשרי", הרהרה לעצמה.
    היא ציירה בדמיונה סיטואציה לא מוצלחת, בה היא נמצא בחצר 770 משוחחת עם אמה: "אמא, נו, איך מסתדרים בלעדי?" היא שואלת, וזוכה למענה דוקר לבבות: "מסתדרים? מי אמר שמסתדרים?… איך בדיוק חשבת שאסתדר?!"
    אסתי התנערה ממחשבותיה ונחתה למציאות, אל סלון הבית שדורש ארגון דחוף. לא, היא לא תפרגן לעצמה את ייסורי המצפון הללו. היא לא תיסע ותשאיר לאמה לכרוע תחת הנטל.

    "מוטב להישאר בארץ הקודש, ולשמוע מאמא את השאלה המרגיזה: "למה לא נסעת???", מאשר להגיע למציאות אותה ציירתי לעצמי קודם", פסקה לעצמה.

    אחר התייעצות עם משפיעה, אכן נשארה בארץ הקודש, שלמה ויודעת שעשתה את הדבר הנכון. רק כאב קטן דקר בליבה: "מדוע אמא לא יכולה להגיד לי במפורש 'אל תסעי'? מוטב היה לי לשמוע 'לא', מאשר 'כן' שמסתתר 'לא' מאחוריו".

    את אמא היא כמובן לא תחנך. לכל היותר, היא תנסה לחנך את עצמה.

     

    סיון תשס"ט
    לחץ הבגרויות של כתה י"ב היה בשיאו. אסתי שקדה על הלימודים כהרגלה ובנות הכיתה ידעו שאם צריך עזרה יש כתובת.

    "אסתי אפשר ללמוד אתך היום?",  שאלה דינה.
    אסתי הרהרה. היא נזכרה במטלות הרבות שמחכות לה בבית היום, בתוספת העובדה שללמוד עם דינה זה יותר לפטפט מללמוד, והגיעה למסקנה שלא ממש מתאים לה היום.
    אבל לא אחת כאסתי תסרב.

    "כן, בטח, למה לא?!" שמעה אסתי את עצמה אומרת.

    אסתי רצתה בכל מאודה לתחום מראש את דינה ולהגיד לה שהיא יכולה רק שעתים, כדי לא לכלות את כל הערב והלילה על פטפוטי סרק ורק אחר כך למצוא את עצמה שוטפת כלים, מארגנת את המטבח ומגהצת את התלבושת של אחיות למחר. אבל היא לא הצליחה להוציא את המילים הללו מהפה.
    בשעה שבע, דינה הגיעה מחויכת ועליזה ובידיה ספרים ומחברת ריקה למחצה. אסתי ניסתה להוביל ללימוד רציני של עוד כמה פסוקים ופירושי רש"י, כשדינה נזכרת מידי פעם בבדיחה ממש מצחיקה או מעוררת דיון על מה שעוללה המורה לדינים בציוני המגן. כך התנהל הלימוד כשאסתי מנסה לנווט אותו בזהירות לעבר החומר הנלמד, מבלי לפגוע חלילה בדינה החביבה. בשעה 11 בלילה דינה יצאה לדרכה בשעה טובה, ואסתי פנתה לעבודות הבית…

     

    אדר תשע"א, אוקראינה

    שושי ואסתי ישבו והכינו מאל-בד וממיני חומרים נפסדים תחפושות של מרדכי לכל הבנים, ותחפושות של אסתר המלכה לבנות.
    את ליבן ונשמתן השקיעו בשליחות הזו של שנה ב' בסמינר, אותה בילו באוקראינה הרחוקה והזרה: גן בשעות הבוקר, לימוד עם ילדי השליחים בצהרים, מועדון נשים בערב, ובלילה ישבו להכין את הימים הבאים. העומס היה עצום אך כך גם הסיפוק.

    "תראי כמה שאנחנו עובדות קשה. אם לא הכוח של הרבי זה פשוט לא בגדר אנושי", היתה אומרת שושי שוב ושוב בהתפעלות עצומה, תוך שהיא יוצרת ביד אמן עוד קישוט קיר חסידי ומרהיב.
    אסתי שתקה. "על מה היא מדברת? אני לא מרגישה כך", חשבה לעצמה. "הרי יכולתי לעשות הרבה יותר. לפעמים אני מוצאת את עצמי סתם נמרחת או לא מספיק מנצלת את הזמן בשעה שיכלתי להכין עוד פעילות מוצלחת למועדון או ליזום מבצע יותר מושקע לקראת תאריך חסידי הקרב ובא".
    שושי היתה בעלת אופי פתוח וזורם. היא לא חששה לספר על חולשות וקשיים, להזיל דמעה מגעגועים או להתגלגל מצחוק מ'פשלה' שעשתה.
    שעת צהרים. הטלפון בדירה צלצל. אסתי הרימה. "אתן יכולות לבוא היום יותר מוקדם כדי לשמור על הילדים?  אני צריכה לצאת", ביקשה השליחה. "אבל רק אם זה בטוח בסדר מבחינתכן. אם לא, אמצא פתרון".

    אסתי החניקה פיהוק סורר. העייפות כמעט הכריעה אותה. ממש לא התחשק לה עכשיו להתמודד עוד שעה עם ילדיה השובבים של משפחת כהן במקום לאגור עוד שעת שינה חסרה. אך לא אחת כאסתי תגיד לא. כך ראתה אצל אמה בבית וכך אמצה כאורח חיים.

    "כן, בטח, אין בעיה בכיף", אמרה וליבה בל עמה.
    כשניתקה השיחה, בררה שושי במה מדובר.

    "מה פתאום?! את לא הולכת. לא יקרה שום דבר אם תגידי לא. היא תמצא פתרון כפי שאמרה, והעולם ימשיך להתקיים. אם את תגידי כל הזמן 'כן' כשבליבך 'לא', תכלי את עצמך לשוא. ואגב", אמרה אסתי במבט עמוק: "אבא שלי לימד אותי משהו חשוב, ואני מאמצת ומוכרת אותו בחינם: 'כשהלא הוא לא אזי הכן הוא כן'".
    "אבל איך אני אגיד…", גמגמה אסתי. היא התקשתה לדמיין עצמה מגלגלת בלשונה את ההברה הפתוחה 'לא'.

    שושי לא ויתרה. "תרימי כעת טלפון, תגידי שאת מאד עייפה וקשה לך. מה הבעיה"?
    "מה הבעיה?" צחקה אסתי, "בעיה מאוד קשה למי שלא רגיל". אבל אסתי עשתה את זה.

    למרבה הפלא, זה באמת היה הרבה יותר פשוט מכפי שחשבה. "את צודקת", אמרה השליחה. "הייתי צריכה לקחת בחשבון את העומס הגדול שלכן לפני פורים. אבקש מהעוזרת המקומית שתקפוץ לכאן. "

    זו היתה טבילת אש קטנה ממש, ואסתי לא ידעה איך לאכול אותה: האם טוב עשתה או חלילה חטאה לשליחות? אבל העידוד הגדול של שושי וליבון פנימי קצר, הביא אותה להכרה כי עשתה את הדבר הנכון. אסתי סימנה לעצמה וי גדול.

    אט אט מצאה את עצמה אסתי נפתחת קמעה בעקבותיה של שושי, מגלה וחושפת מעט קשיים וחולשות וכן…מנסה מידי פעם להגיד את המילה הסוררת 'לא'.

    אלול תשע"ג

    צלילים ענוגים של ארבע בבות ליוו את אסתי לחופתה. דמעות של שמחה והתרגשות ומליוני תפילות בלב לחיים מאושרים.
    למחרת מצאה את עצמה אסתי בבית חדש וממורק. התחלות חדשות.
    שניאור היה שונה ממנה מאד. כמה שהיא היתה אדיבה ורכה ונעימה לכולם, כדי חלילה חלילה לא לפגוע (עד כדי הקרבה עצמית ובמחיר של בית ומשפחה), שניאור היה ההיפך הגמור. הוא היה חביב ונחמד אבל פתוח ואסרטיבי. כנראה לא בכדי בחרה בו להקים את ביתה, כעין חלקי פאזל, שדווקא במקום החסר, שם נדרשת ההשלמה.

    שעת ערב. אסתי ושניאור יושבים עם כוס תה מהביל ועוגיות טריות מאפה בית.

    הטלפון צלצל. זה היה חבר של שניאור שתכנן לגלגל אתו שיחה ארוכה. "מוטי מה שלומך?" התעניין שניאור. "יופי… מצטער אני לא יכול להרחיב. אני בבית ועסוק כעת". אסתי הקשיבה מרותקת, לאופן הפשוט בו מסיים שניאור את השיחה עם החבר, מבלי שום תחושה של אי נעימות, וזה היה נראה לה כל כך טוב ונכון. לא להקריב את המשפחה ואת עצמך על מזבח הנחמדות.
    אט אט גם היא החלה למצוא את עצמה עושה את אותו הדבר. מתרגלת את שריר ה'לא' במינון מאוזן… וכשהיו התלבטויות משמעותיות – התייעצה, שאלה משפיעה וכתבה לרבי.
    אסתי הופתעה לגלות, שכך היא הרבה יותר נינוחה, שלווה ושלמה עם עצמה.

    כך היה למשל, כשנתבקשה לארגן מסיבת בת-מצוה לילדה נכה. למרבה הפלא, אסתי לא מיהרה להשיב 'כן'. אחר התייעצות החליטה להסכים בתנאי שכל החומרים הנדרשים יגיעו עד לפתח ביתה ושתוסע הלוך וחזור לבת המצווה.
    באותו פעם, הרגישה אסתי שה'כן' שלה החלטי ושלם.
    איך אמרה שושי? 'כשהלא הוא לא אזי הכן הוא כן'.


    מאת נ. ברנשטיין 
    כתיבה ועריכה מקצועית
    0544931686


    704

    תגיות: ,

    2 תגובות

    1. מחכה לגאולה!!
      ט׳ בניסן ה׳תשע״ז (05/04/2017) בשעה 20:31

      וואו זה מאד יפה ובעיקר לקוח מהחיים שלנו בסמינר הרבה בנות יזדהו עם זה

    2. יהודיה
      ג׳ בניסן ה׳תשע״ז (30/03/2017) בשעה 17:24

      ואוו זה מושלם !!!!
      וכ"כ נכון!!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.