• להתפלל כמו אימא ואבא • י"א חשוון

    הגדלה

    איננו חוששים מלהיות טרדנים. אנחנו מחקים בכך את גדולי האומה שהראו לנו כי התפילה היא מהדברים שאין להם שיעור. אדרבה, כאשר אנו דבקים ולא מרפים מלהתפלל, אנו מוכיחים כי הדברים אכן נוגעים בנפשנו – ולזאת בדיוק מצפה אבינו שבשמיים • טור לרגל יום פטירת רחל אמנו ע"ה • לקריאה

    השבוע נחתם בי"א מרחשוון – יום השנה לפטירתה של רחל אמנו. אם צעירה, בת 36, שקיפדה את פתיל חייה באורח טראגי בעת לידת בנימין, בנה השני.

    הרבה דמעות הזילה רחל מעיניה עד שנולד בנה הראשון, לאחר שנות עקרות ארוכות – והרבה דמעות היא הזילה גם לאחר שנולד בנה השני. כפי שמספרים חז"ל, בכוונה קברה יעקב בעלה בבית-לחם, על אם הדרך שמירושלים לבבל, כי הוא "צפה שהגלויות עתידות לעבור שם – לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". כך גם נמצא כתוב בספר ירמיה (לא, יד): "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים – רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם".

    רחל היא סמל של אם שנאבקת למען בניה ולא מרפה מתחנוניה לפני הקדוש-ברוך-הוא – "מאנה להינחם" – עד כי יחוס וירחם עליהם וישיבם אל המנוחה ואל הנחלה – אל הגאולה השלמה.

    *

    את האופי התובעני, הטיפוס המבקש ו'מנדנד' שוב ושוב, אנו רואים גם בדמותו של הדוד הזקן של רחל – אברהם אבינו. בפרשת-השבוע אנו קוראים כיצד לאחר שנודע לאברהם כי בכוונת הקדוש-ברוך-הוא להפוך את סדום ועמורה, הוא מפעיל את כל כוח שתדלנותו ומנסה להסיר את רוע הגזרה. "אולי יש חמישים צדיקים" ולמענם יסכים הקדוש-ברוך-הוא לבטל את הגזרה?

    והקדוש-ברוך-הוא הסכים, אך אברהם לא מרפה: ולמען ארבעים וחמישה? – גם לכך מסכים הקדוש-ברוך-הוא, אבל אברהם עדיין לא מרפה: ולמען ארבעים? ולמען שלושים? ועשרים? ועשרה?

    אברהם לא חשש שמא אם ירבה להפציר יכעיס בכך את הקדוש-ברוך-הוא ואולי יגרום לו לסגת ממה שכבר הסכים. היה לו ברור כי אצל הקדוש-ברוך-הוא אין נסיגות מהטבות, וכל אמירה לטובה היא החלטית. היה לו ברור גם שהקדוש-ברוך-הוא נכון וכרוי להפצרותיו, כי הוא אהוב וחביב לפניו. לפיכך הוא הוסיף והתחנן ומתח את חבל הרחמים עד קצה גבול היכולת.

    *

    אברהם ורחל, האב והאם, התוו לנו את הדרך להתפלל. הם לימדו אותנו כיצד לבקש ולא להרפות.

    ואמנם אנו הולכים בדרכם, ושלוש פעמים ביום חוזרים על אותן בקשות, באותן מילים ממש. בקשות שבחלקן מתייחסות לבעיות היום-יום, כמו פרנסה טובה – "וברך את שנתנו כשנים הטובות לברכה", או בריאות נכונה – "והעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכאובינו", ובחלקן מתייחסות לשפל המהותי שאנו נתונים בו מאז חורבן בית-המקדש והיציאה לגלות. ערב ובוקר וצהריים אנו שבים ומתחננים להתגשמות חזון קיבוץ הגלויות – "ושא נס לקבץ גלויותינו", להתגלות המשיח – "וכסא [משיח בן] דויד עבדך מהרה בתוכה תכין", לבניין בית-המקדש – "והשב העבודה לדביר ביתך", ועוד.

    איננו חוששים מלהיות טרדנים. אנחנו מחקים בכך את גדולי האומה שהראו לנו כי התפילה היא מהדברים שאין להם שיעור. אדרבה, כאשר אנו דבקים ולא מרפים מלהתפלל, אנו מוכיחים כי הדברים אכן נוגעים בנפשנו – ולזאת בדיוק מצפה אבינו שבשמיים. הוא רוצה לראות שבאמת איננו מסוגלים לשאת את חיי הגלות ובכל לבנו אנו רוצים כבר לצאת אל הגאולה.

    ואנו מובטחים כי תפילותינו לא תשובנה ריקם. כבר לרחל הבטיח הקדוש-ברוך-הוא, "כי יש שכר לפעולתך, נאום השם, ושבו מארץ אויב". אלא שאז זו הייתה הבטחה על עתיד רחוק. כיום עומד אותו עתיד רחוק להפוך בכל רגע להווה – כפי שהובטחנו בנבואה מפי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.

    נמשיך להתפלל, נבקש ולא נרפה – ותכף ומיד ממש נזכה לראות בהתגשמות התפילות.

    178

    תגיות: ,

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה