מי מאיתנו לא מכירה את התחושה שהיא שקועה בעבודה עד מעל הראש, עד שהעסק מונע ממנה להתפלל, לדבר עם ה׳, ולקבוע זמן איכות לעצמה ולמשפחתה? נשים שמגיעות לייעוץ בנוגע לעסק שלהן שואלות – "איפה לשים את הגבול?"

בפתח חומש שמות אנחנו פוגשים את בני ישראל כשהם משועבדים לעבודה – ״ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך…״. הרמב״ם מגדיר עבודת פרך כעבודה נטולת קצבה ותועלת.

וזו התשובה לכל הנשים השקועות בעבודה עד צוואר – אצלנו בפרשה. מלאכה בעלת קצבה היא כאשר את מקציבה זמן וגבול לכל דבר – כשאת שמה את הגבולות לשעות פעילות העסק שלך, ומקציבה לעסק מידה מסוימת של תשומת לב, רק אז תראי תועלת בעמלך ונחת ממנה, שכן העבודה היא כלי ראוי לברכת ה׳.

לאחרונה ישבתי עם מתאמנת ושקדנו יחד על תוכנית שתביא לצמיחת העסק, אבל היא מרגישה מתוסכלת. בדיוק כמו הזרע ששתלנו באדמה והוא נרקב ונמעך… כלום לא צומח, "מה לא עשיתי נכון?" היא שואלת.

הסברתי לה שזהו תהליך מבורך ובריא, וגם העסק – כמו הזרע – עוד יצמח ויפרח ויהפוך לעץ לתפארת! צריך רק זמן וסבלנות, ואט-אט הוא יתפתח והיה ירוק, חי, ויפרח ויגדל בנחת ובשמחה. קשה לראות את זה כבר עכשיו? נכון, אבל צריך לדעת לשנות את צורת ההסתכלות שלנו, וכבר עכשיו לראות את הפריחה.

כך בפרשתנו – עם ישראל יורד לגלות, ונראה שהגאולה לא נראית באופק. אך המדרש מתאר את המציאות אחרת לגמרי! "ואלה שמות בני ישראל היורדים מצרים…״ – הפרשה פותחת באיזכור שמות בני יעקב הבאים למצרים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה וכו'. מדוע? משיב המדרש: ״על שם גאולת ישראל נזכרו כאן״.

כי הירידה למצריים איננה גלות,  שממנה עלינו מזמן, אלא עוד חלק מן ההתגלות, ממש כמו הגרעין שנטמן באדמה, ועוד יצמח. לכן מייד בירידה מזכיר לנו המדרש: "על שם גאולת ישראל", שלא נשכח אלא נדע כבר עכשיו – אנו בדרך אל הגואל!

מסיבה זו, גם שמות השבטים מרמזים על הגאולה. לדוגמה ראובן – "ראה ראיתי את עני עמי", שמעון – "וישמע אלוקים את נאקתם". משום שהירידה עצמה היא חלק מהעלייה.

והגרעין שנטמן באדמה, וצמיחתו עדיין לא ניכרת לעין – מכיל כבר כעת את כל מה שהוא צריך כדי לצמוח ולפרוח. הקב"ה שלח אותנו לגלות (למצרים) עם ניסיונות וקשיים, אך בד בבד נתן לנו גם את הכוח לצאת ממצרים, לצאת מהמיצרים האישיים, מהגבולות הפרטיים, ולהתחבר לאורח החיים של הגאולה השלמה, להכניס את החיות של משיח לתוך הגלות, ולגלות שזוהי תכלית הכוונה של כל הירידה!

ביום ראשון הקרוב, כ' בטבת, יחול יום הסתלקותו של הרמב"ם, שחי במצרים ואף כתב שם את חיבורו הגדול 'משנה תורה', שהלכותיו נוגעות לנו הלכה למעשה עד עצם היום הזה. הרבי אומר שהרמב"ם לא התפעל מהגלות. להפך – דווקא במצרים, במקום הירוד והנמוך, הצליח לפעול עניין כה גאולתי ונעלה.

כך פרשת שמות מלמדת אותנו להביא לימות המשיח – להתבונן בחיי היום-יום שלנו, ולמשוך את שעתיד לבוא – במבט הנכון, תוך הסתכלות על כל דבר בעולם כאילו היינו כבר בגאולה בימות המשיח. לראות את העץ הפורח, גם אם עכשיו הוא עדיין זרע טמון באדמה.

מתי בחיים שלך נוכחת שמשהו שנראה לך כמו חורבן וגלות התברר בעצם כהצלה וגאולה?