• יחי ההבדל: בין מחמאה לעידוד

    הגדלה

    כהורים יש לנו כוח ממשי להשפיע על התנהגות ילדנו ועתידם באמצעות כוח הדיבור, אך עלינו לבחור את מילותינו בקפידה * בכתבה שלפניכן: על שבחים שנותנים לילד כוח להתמודד, ועל מחמאות שגורמות לו להתמרד * מילים בונות . . ואידך זיל גמור. באדיבות מוסף עטרת חיה של בית משיח • לכתבה המלאה 

    יחי ההבדל: בין מחמאה לעידוד

    משל החנווני

    לא אחת ממשיל הרבי מה"מ את תפקידנו בעולם בכלל ובשליחות בפרט כסוחרים בעסק:

    אם אנחנו מרגישים כשכירים בעסק נעשה את המינימום/מקסימום (בהתאם לרגישות המצפון שלנו…) המוטל עלינו ב"שעות העבודה", ואז – נועלים את החנות ויוצאים בעליזות לחיים הפרטיים שלנו…

    אך אם אנחנו מרגישים בעלי העסק – הרי אין "שעות סגירה", ביום ובלילה, בבית ובדרך – הראש בעסק ובשיטות להביא עוד ועוד קונים ולהפוך את העסק אטרקטיבי ורווחי יותר.

    כהורים אנחנו למעשה כאותו הסוחר: מעוניינים לשווק את ה"תוצרת שלנו" (קרי: התורה, המצוות, הדרך החסידית, וכלל הערכים) לילדינו, ואם נזכור שב"שוק" הזה, כמו בכל שוק, המוכר צריך לגרום לקונה לרצות את הסחורה שלו – בעז"ה יקל עלינו להתמודד עם האתגרים שעבודת החינוך מטילה עלינו.

    במאמר זה ננסה לעקוב אחרי דרכי המסחר וליישם אותם בהורות.

    תמונה אחת שווה אלף מילים

    כל מפרסם יודע שאנשים אפילו לא יעצרו לקרוא מודעת פרסומת עתירת מלל והסברים, משכנעים ככל שיהיו. אז איך משווקים? תמונה טובה תעשה בשבילנו את העבודה, תעורר את הסקרנות ואז פתחנו את האפשרות למלל: קצר, ממוקד וקרוב לעולמו של הקונה הפוטנציאלי.

    גם בחינוך – ה"תמונה" היא הדוגמא האישית שלנו בחיי היום-יום, וכן סיפורים וסרטונים של הרבי, דמויות חסידיות שהילד נחשף אליהם וכדו', אך מה שלפעמים לא שמים לב אליו הוא שגם תאריך משמעותי בלוח השנה יכול להיות ה"תמונה" (כפי שמלמדת אותנו שיטת יוח"ח, ועוד נעמוד על כך בהמשך). אבל תמונה בלי מלל – אין בה מספיק אפקט, ולכן "נצמיד" ל"תמונה" חשיפה או חידוד בשיטת יוח"ח (=יוזמה, חשיפה, חידוד):

    חשיפה – לתמלל את המסר של ה"תמונה". להגיד בקצרה מה בעצם קורה סביבנו ומה ההזדמנויות הטמונות בכך (הוא בטלית עדיין כי התפילה מאד חשובה לו ועוזרת לו בקשר עם ה', אז הוא מתפלל באריכות. קוראים לזה "עובד") כמובן שהתמלול צריך להיות לא ארוך מדי, קרוב לעולמו של הילד ומותאם ליכולותיו ותחומי התעניינותו. כעת תנו לו להיות זה שמתעניין, ששואל, שמנסה להבין. אין צורך להכביר בערך העצום של דברים שהילד יקנה בדרך כזו.

    חידוד – אמירה מאד קצרה, קשורה ליכולות של הילד (גיל, הבנה וכו') כמובן שמטרתה ליצור הטבעה בנפש. משהו עם מסר ברור וחד משמעי. בפסח השתמשתם אולי למשל ב"מצה לא נכנסת למטבח של פסח!".

    קרה לך פעם שנכנסת לחנות וזבנית נצמדה אלייך וניסתה לשכנע אותך בהמון-המון מלל שכדאי לך לקנות מוצר מסויים? ניסית להפטר ממנה?

    בואו נשתדל לא נגרום לילדים שלנו להרגיש כך….

    בא לבנות – ויצא מחריב…

    קרה לך שנכנסת לחנות בגדים, והמוכרת הסבירה לך כמה הבגד שעלייך כבר "פג תוקף" ולכן את ממש חייבת לקנות אצלה בגד? סביר להניח שיצאת משם מהר מאד… אבל אולי כן יצא לך לקנות, ואפילו במחיר מעט גבוה ממה שתכננת במקום שהחמיאו לך בצורה משכנעת כמה הבגד החדש הולם אותך ומחמיא לך…

    יעזור לנו מאד אם נשאל את עצמנו מפעם לפעם – האם השפה בה אנחנו משתמשים כדי לחנך את הילדים אכן גורמת להם לרצות לאמץ לעצמם את ה"סחורה" שלנו?

    המוזר הוא שלפעמים אנחנו באמת רוצים להחמיא ולעודד, ומשיגים תוצאה הפוכה. אז איך בעצם "מחמיאים" נכון?

    לפי שיטת יוח"ח אין מקום להחמיא אלא לעודד. מה ההבדל ביניהם? מחמאה היא מותנית – הילד מבין שאם ריצה את ההורים הוא אהוב ומקובל, ובמצבים אחרים, בזמן "נפילה"? אז הוא לא אהוב? למשל אמא מחמיאה על מעשה טוב ואומרת "אתה נהדר, אתה ילד מקסים – הלכת לישון בזמן" ואולי אפילו מוסיפה "אני כל כך אוהבת אותך" עוד יותר מדובר על התניה ('אז אתמול כשישנתי מאוחר אמא לא אהבה אותי?!').

    לעומתו העידוד נשמע "אתה לקחת אחריות על עצמך והצלחת לישון בזמן, זה משמח אותי מאד". בעידוד יש דרבון לעשות שימוש חוזר בהצלחה הזו ("התמדת כל כך בלימוד, איזה יופי זה!") יש בו משהו ממימד הנצח… במחמאה יש משהו מאד מאד חולף וללא המשכיות – אתה מקסים (כרגע…).

    ילדה עזרה בבית ואמה אומרת לה: "את ממש קידמת אותי והורדת ממני עול". מה קורה במנוע החיפוש של המוח? הוא פונה לחפש עוד דברים בהם אפשר "לקדם" את אמא ו"להוריד ממנה עול". אם אמרתי "את מקסימה, תודה רבה לך." – לא באמת נתתי למנוע החיפוש מספיק נתונים מה לעשות הלאה.

    חשוב כמובן גם לא להגזים סתם אלא להיות כנים, דיבור מכוון שהתאמתי אותו לילד המסוים וחשבתי ותכננתי אותו אפילו מראש יהיה אפקטיבי מאד בדרך-כלל. כמובן הדבר לא בא לסתור את הספונטניות, אלא להוסיף עליה!

    "בנקאי טוב נותן לך מטריה בחורף ולוקח אותה בקיץ"

    לפעמים ההקשר מגיש לנו את המגש לחינוך עם כמה מילים. הרי אם ניתן לספירת העומר לעבור לידינו רק עם הקפדה על כך שכל בני הבית ב"ה סופרים כל ערב. זה יהיה כמו להחמיץ מכירה זולה של מוצר טוב שאת בדיוק זקוקה לו…

    בשיטת יוח"ח הזמן והמקום מחוברים. האדם חי במעגל הזמן. כמו שהשבת צריכה דיבור עליה עם הילדים והיא לא רק המאמץ להכנת אוכל וכדו' – כך גם ספירת העומר היא הזדמנות נפלאה, וצריך לדבר על זה. אפשר לנצל לכך למשל את זמן אמירת פרקי אבות ולדבר על תכנם, ליזום איתם יחד משהו של שפה בתוך הבית (איחולים, פרגון הדדי, אכפתיות). וכאמור: לא לנאום. כמה מילים על התקופה ("אתם יודעים שזו תקופה שבקלות יותר ניתן להתקדם בה בין אדם לחברו") והובלה להחלטות.

    ועוד הקשר שמצריך אמירה: מאד חשוב לעודד ילד כשהוא ב'דאון'. ראשית יש לזהות את המעשה או המקום שבגללו הוא שקוע (נכשל במבחן, חברים לעגו לו וכו'), ואז עם ההזדהות – לחשוף ולזמן אותו לדברים חיוביים שיש בו מתוך אמונה בכוחותיו. וגם אם לא בתחום המסויים הזה הרי: א. הוא יכול להשתפר בו, ב. כל אחד והכוחות שלו, ותחומי הכח המיוחדים שלו.

    ואיך אפשר לסיים כתבה על כוחן של המילים בלי לסיים באמירת הקודש (ש"עקימת שפתיו הוי מעשה") שנכדיי ונכדותיי גאים כל כך להיות אלו שמכריזים: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!"

     

    מאת: הגב' הני אלישביץ

     

    645

    תגיות:

    תגובה אחת

    1. גאולה
      ט״ו באייר ה׳תשע״ט (20/05/2019) בשעה 13:49

      תודה! כתבה יישומית ועעניינית! ממש אלופה הכותבת!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה