• חנוך לנערה על פי דרכה

    הגדלה

    פיזית הן בכיתה, אך הראש שלהן מחוצה לה. ולא, לא תמיד יש להן בעיות רגשיות או בית הרוס. לעתים מדובר 'רק' באי הצלחה בלימודים וחוסר חיבור למסגרת • יצאנו לשטח, לשמוע על תופעת 'התלמידות השקופות' וכיצד ניתן למזער אותה • תלמידה, אמא ומנהלות בתי ספר, מסתכלות לאמת בעיניים ומדברות על חינוך מסוג אחר • לקריאה

    י. קופצ'יק, דרך המלך

    בשנים האחרונות עסקתי רבות בשאלה המהותית והכל-כך כואבת, מדוע יש בנות משלנו שמסיימות כיתה י"ב ופניהן לא מכוונות לכיוון הנכון, ומדוע בחורים נפלטים מהישיבה בעיצומן של השנים הכי חשובות בחייהם? נכון שזה לא כולם ומדובר באחוז קטן, אבל התופעה מספיק כואבת ומחייבת "שמשהו יעשה".

    אולי יש לומר, שחלקם הגדול נכנס לכותרת "הנושרים" כאשר בסך הכול הסיבה נעוצה בחוסר חיבור והתאמה בינם לבין המסגרת. לא תמיד מדובר ב'בעיות רגשיות' ולא מחייב ש'הבית הרוס'…

    מתוך דאגה אמיתית לכל אותן הילדים של הרבי שליט"א, חשוב לי להציג את הדברים באחריות גדולה, ולהגיש את המידע שיאפשר להיטיב ולשפר.

    להלן תמונת מצב עדכנית, כלי ראשון מפי המנהלות המזיעות בשדה במלאכת הקודש, וכן אמא ותלמידה, לצד תובנות וצידה לדרך.

    "הן הבנות שלי ואני לא מוותרת עליהן"

    רבקה (שם בדוי) בחורה מסיימת שנה ב' בסמינר

    לפני שנתיים סיימתי את י"ב בלב כבד וטעון בכעס. בכיתה י"א ההנהלה 'גילתה' שאנחנו, קבוצת בנות, נמצאות במצב לא טוב וניסו לזרוק לנו קרש הצלה – פתחו בשכבה כיתה מיוחדת עבורנו, עם מורה שהסכימה לקחת את הפרויקט הסבוך, קרי אותנו. כיתתנו הוגדרה ככיתה מקדמת לקראת הבגרויות, אך המסר היה ברור – מדובר בכיתה קשה ומורכבת, ש… יגמרו וילכו יפה.

    מאז שהכיתה הזו נפתחה הוקלה מעט הרגשתנו הכללית בבית הספר, עד שבשלב מסוים, בו כנראה קצת הגזמנו ולא הגענו ללימודים כלל, גם בימים של בגרויות, ההנהלה התייאשה ממנו וגם דאגה שנדע את זה… המזל שלנו היה, שהמורה אמרה: 'הן הבנות שלי ואני לא מוותרת עליהן'. מאותו רגע היא לקחה על עצמה את הכל, פשוט השקיעה בנו את הנשמה.

    את הפתרון של כיתה כזאת לא ניסו שוב. מבחינתם זה היה רק לשם "החייאה" של מצבנו. ואני שואלת, למה מגיעים למצב של כיתה י"א גוססת? במבט לאחור אני יכולה לנסות להבין, שאולי באמת הגזמנו כלפי המסגרת, אך האם בית הספר קיים רק עבור התלמידות הנורמטיביות, או אלה שלפחות לא עושות 'חיים קשים' להנהלה? צר לי מאד על איך שנהגו אתנו במקום לעזור לנו להרים את הראש מעל המים ולהישאר של הרבי. אם המבוגר מתייאש ממני, מה הסיכוי שאני אאמין בעצמי?!

    הצעד שההנהלה עשתה הציל אותנו כי הצלחנו לצאת עם תעודת בגרות. קיבלנו גם מסגרת חברתית ששמרה עלינו לגמור את התיכון, היה לנו אחת את השנייה. לי היה נס – המשפחה שלי  (אבא ואמא תודה!!!) אחרת ברור לי שהייתי היום עם כמה חברות מהכיתה – מחטטת רגליים בהודו או על סמים. כן, הן באמת שם.

    דרוש: בית ספר שיכיר בי

    העובדה שאין קשר בין מורה לתלמידה הייתה בעיניי עובדה מוגמרת. תמיד היה לי ברור שבין מורה לתלמיד לא אמור להיות קשר כלשהוא ובוודאי לא קשר ריגשי. בסיום מחצית בחלוקת התעודות, יושבת מולי המורה לשיחה אישית, ומצפה שאפתח בפניה. איפה היא הייתה חצי שנה? איך היא מעיזה לפנות אלי בכלל, ועוד לרצות לשמוע ממני על החיים שלי? זו הייתה ההרגשה שלי בשנות התיכון. ציפו ממני להתאים את עצמי למסגרת, אך לא הרגשתי שבאמת מתעניינים בשלומי.

    היום אני מתחילה להבין שזה לא חייב להיות ככה. לאחרונה שמעתי מחברות שהן עושות מפגש כיתתי ו… מזמינות את המחנכת שלהן! בעיניי זה נשמע הזוי והדבר האחרון שהייתי עושה. הן אפילו מתגעגעות אליה… נו, אני מנסה להאמין. לא אכחיש שזה אפילו מעורר קנאה.

    בעקבות החוויה האישית שלי, יצא לי לחשוב על המושג "לתת חותמת". לי ולחברות שלי לא נעים לקבל חותמת רישמית שהן ב"כיתה הקטנה" או "במקום אחר", אבל מצד שני אני מבינה שהיות וכבר הגענו למקום כזה, ולא מצאנו את עצמנו, טוב שלא העלימו עין אלא נתנו לנו פתרון. ברור לי שהסוד להצלחה בלימודים טמון במוסד בו המורות ידידות, תומכות, ומדברות בגובה העיניים.

    אחר השיחה, רוויית הכאב, פניתי למנהלות של מוסדות מרכזיים בחב"ד, להשמיע, ובעיקר לשמוע.

    ביקשתי לדעת: מהי תופעת 'התלמידות השקופות' ואיך מתמודדים אתה? האם יש דרך להתאים לתלמידה את המוסד בו תלמד? והעיקר, מה יעזור לתלמידה לסיים את לימודיה בהצלחה, תוך התקדמות אישית וחסידית?

    אתנו:
    הגב' חנה זלמנוב – מנהלת "בית רבקה" נתניה
    הגב' תמר גרוזמן – מנהלת "בית חנה" נחלת הר חב"ד
    הגב' שרה גולדברג – מנהלת "בית חיה מושקא" קריית שמואל

    עם כל הרצון הטוב…

    השיחה עם המנהלות מרתקת, מעוררת הערכה, אך גם רוויה בכאב. נראה כי נגענו בנקודה רגישה… הן מתארות עשיה בלתי פוסקת ותחושת שליחות, אך גם מסגרת תובענית ודרישות גבוהות, שלא ממש מתאימות לכל אחת.

    הגב' זלמנוב: "כאשר מדברים על מוסד לימודי, יש לדעת בראש ובראשונה שזהו מרחב מחיה לצמיחה והתבגרות. אצלנו יש צוות מעולה עם מורות מדהימות העובדות מכל הלב, וב"ה הבנות מסיימות י"ב בהצלחה רבה. עם זאת, מבחינת תוכן הלימודים לא תמיד יש מענה לכולן. חומרי הלמידה במערכת הכללית קשים מאד, והלוואי היינו מוותרים עליהם כליל. הם קשים ובלתי נסבלים עבור תלמידות רבות ובפרט לתלמידות שלא פנויות ללמידה".

    הגב' גרוזמן מוסיפה: "הלימודים עיוניים וברמה גבוהה, הן לימודי המקצוע והן לימודי הקודש. הבחירה ללמד ברמה גבוהה היא מתוך האמונה שלנו שזהו רצון הרבי.

    אשתף חוויה אישית: בעלייתי לארץ מרוסיה בשנת תשל"ב, כתלמידה המתחילה כיתה י"א, נחקקה הגזירה כי כניסה לסמינר מותנית בתעודת בגרות. אי לכך העמיסו עלינו מרתון של למידה בשנה אחת – כדי שנסיים י"ב עם התעודה ביד, ואכן "זכינו" להיות המחזור הראשון של לימודי הבגרות. להבנתי זו הייתה ההוראה של הרבי לרב חפר, שבאם זה התנאי, אזי להכניס את הבגרויות, ושהבנות ילמדו בצורה טובה על מנת שיוכלו להיות בהמשך מורות.

    שמעתי פעם מהגב' ציפורה וישצקי על דברי רש"י: "הבור ריק אין  בו מים" – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. בעברית פשוטה – ככל שהבנות יהיו יותר עסוקות, הם פחות יהיו מונחות בשטויות. לפעמים ההתעסקות בדבר שהוא רשות אבל לכל הפחות מעסיק אותן – עשוי להיות פתרון. כשהוספנו במתמטיקה יותר שעות כדי להגיע לחמש יחידות עם יותר בנות, היו אימהות שהתלוננו. תשובתנו הייתה שתלמידה שעושה חמש יחידות, עסוקה במשך שעות הצהרים והערב בלשבת לתרגל ולא נותר לה יותר מדי זמן לדברים אחרים, כסמארטפון ודומיו.

    לכן באופן ישיר – בת שלא מוצאת את עצמה בלימודים, זה גורם להידרדרות הרוחנית שלה! פגשנו בנות מאד חסידיות, שהשעמום בזמן הוביל אותן לסרטים. ברגע שאין להן מה לחפש בכיתה, הן מגיעות מתי שבא להן, יוצאות והולכות, יושבות שעות מחוץ כיתה, ומעבירות את הזמן בפלאפונים. הנושא הלימודי הוא מאד כואב. איך אפשר לתת לבת כזאת אור בקצה המנהרה כדי שתוכל להתקדם?!"

    משאבים דלים

    יש להן רצון טוב ותחושת שליחות עמוקה. זה ברור. אבל המשאבים, למראה הצער, דלים.

    גב' גרוזמן: "כל מנהלת וכל מוסד רוצה לתת מענה לכל תלמידה באשר היא, אך רבים המקרים בהם עשינו לאורך תקופה ארוכה מאמצים והשתדלויות, עד שהגענו לנקודת מיצוי בה נגמרה היכולת לעזור. כך קורה, שלעתים אנו נאלצים להיפרד מתלמידה שאנחנו מאוד אוהבים והשקענו בה רבות.

    כל מחנכת היא בחזקת איש קשר, איש טיפול, איש הקשבה, אבל אין לה מספיק מקצועיות. כל דבר שהוא יציאה משגרת לימודים אפורה, שמפעיל תאים אחרים במח וממריץ יותר – הוא מבורך. אך לנו, כבית ספר, אין את האפשרות הזו של יציאה מהשגרה. בשביל זה צריך תקציב אחר וסל שעות אחר ממה שיש לנו".

    לצורך הגיוון ומתן מענה לתחומי עניין שונים של תלמידות, גם כאלה שהתחום העיוני קשה להן, נולדו המגמות. דא עקא, שגם המגמות, אינן בנויות באופן שאכן מספק את הצורך הזה.

    גב' גולדברג: "יש בנות שלימודי המגמות היה יכול להעניק להן סקרנות וסיפוק, אך זה לא מצליח היות והלימודים לא מונגשים בהתאמה לצרכי התלמידה. כשרצינו לפתוח חוגי איפור ופאנות לדוגמא, לא היה כסף, שעות ואנשים.

    כיום, יש לנו מגמות כמו עיצוב גרפי וחשבונאות, אבל כמות השעות מינימאלית, ונדרשת מהבנות עבודה קשה והרבה למידה עצמאית מהבית".

    דרוש מוסד מתאים בחב"ד

    המענה לאותן בנות, כך סבורות המנהלות, הוא בדמות מסגרת חינוכית אחרת, אישית יותר, שתראה את הצורך הספציפי  ותעניק מענה.

    הגב' זלמנוב: "הרבי הקים את בית הספר למלאכה, שזהו מוסד שעברו בו נערים שהקימו משפחות מקסימות. הסוד שהציל את הנערים הרבים הוא הימצאותם במסגרת יצירתית יותר שהותאמה לכל ילד על פי כישרונותיו.

    ישנן בנות המוכשרות בהרבה תחומים, אבל בתנאי שילמדו בכיתות קטנות. גם ההתוועדויות וההרצאות החסידיות ידברו אליהן, בתנאי שימסרו בפורום קטן. בנות שהיום מוצאות עצמן עוזרות לגזור במזכירות, יכולות מחר לפרוח במוסד שילמדו בו משהו אחר מרצונן, ונמצא אותן עם אור בעיניים!"

    הגב' גולדברג: "כשאנחנו מביאות מרצה, אף שהאווירה מאד חמה וחסידית, יש בנות שיושבות מאחור ומדברות, ולא מוצאות את עצמן בתוך 300 בנות. הן נבלעות ולא מתחברות. כשהמקום קטן יותר, הוא מאפשר שאלות ותשובות וזרימה טובה".

    פנימייה לבנות?

    בניגוד לבחורים, שמרביתם לומדים בישיבות עם פנימייה, הרי שהבנות מסיימות את יום הלימודים בשעות אחר הצהרים, ומבלות שעות רבות ללא השגחה. מה דעתכן על מוסד פנימייתי?

    הגב' זלמנוב סבורה כי פנימייה יכולה לספק מעטפת חמה וחסידית: "הפנימיה תורמת להענקת "חינוך טוטאלי" בחיי התלמידים, דבר שמוכיח את עצמו בהצלחה רבה. אני זוכרת את הפנימייה בכפר חב"ד ב' לפני כ-40 שנה, לבנות מכל רחבי הארץ, שרק כך יכלו לזכות ללמוד בתיכון החסידי בית רבקה. בנות מבתים מכל הרקעים, עברו את שנות הפנימיה והקימו בתים חסידים לתפארת!

    היום בכל בתי הספר העל-יסודי מצויה התופעה של "לחיות בשני עולמות" – בנות בבית הספר מתנהגות כחסידיות אבל אחר הצהרים מתנהגות אחרת, העובדה שגם בשעות הצהרים הן באותה מסגרת יכולה לפוצץ את הבועה הזו ולחבר אותן גם בשעות הפנאי, עד שהערכים מחלחלים ונעשים חלק בלתי נפרד מהן.

    בנוסף, חיי פנימייה מזמנים התבגרות יפה ולמידת מיומנויות חיים, כמו לשכון בחדר משותף עם חברות, נסיעה באוטובוסים ואפילו רק 'לאכול מחוץ לבית'. הפנימיה למי שצריכה את זה, היא דבר שלדעתי יכול לתת 100 אחוזי הצלחה".

    גב' גולדברג מצדדת אף היא: "הנזקים הרציניים מתרחשים אחרי הלימודים ב"שעות השוטטות". אם רוצים להצמיח את הבת, צריך 24 שעות של מסגרת איכותית, עם הרגשה של בית וגבולות חזקים".

    הגב' גרוזמן מסייגת ואומרת, כי פנימייה חייבת להיות מקצועית ומושגחת: "גם בפנימייה החיים קצת מסובכים, ונראה שמבחינה מסוימת הילדה יכולה לעשות שם מה שלא מתאפשר לעשות בבית. אבל אם מדובר בפנימייה עם השגחה גם בלילות, וישנן מספיק מדריכות לכל קבוצה בעלות דיבור פתוח עם התלמידות, אזי היחס האוהב יעזור שלא יהיה להן את הצורך בפריקת עול, ויוכלו להתקדם רק בטוב".

    עבודה משותפת

    גב' גרוזמן מבקשת לחדד את חשיבות שיתוף הפעולה עם ההורים: "בית הספר עושה כמיטב יכולתו אבל חייבים את שיתוף הפעולה של הבית. יש המון מקרים בהם עשינו 'הסכם' עם  ההורים איך עוזרים לבת, כמו להחליט מי יהיה ה"ימין מקרבת" ומי "השמאל דוחה", וכשהיה שיתוף פעולה-ראינו פריחה של הילדה!  כאשר הורים לא מרגישים "מטורטרים" ומגיעים לבית הספר מתוך הבנה שזוהי פעולה הכרחית לטובת בתם, עשויים להגיע לתוצאות טובות.

    לרוב ההורים יש באופן טבעי את ההצלחה בשימת גבולות טובים, אך לעיתים, מסיבות מסוימות זה לא מצליח.

    הגיעה אלי תלמידה עם אמא שלה לפגישה, ובאמירה ישירה שאלתי את התלמידה 'כמה שעות ישנת בלילה?' ראיתי על הילדה שתקופה ארוכה היא לא אתנו… לא נתתי לה מנוס ושאלתי כמה שעות היא צופה בסרטים? האמא ענתה שאין כזה דבר וכל ערב הילדה נכנסת ב 9 לישון. לא הרפיתי עד שהודתה בפה מלא ועיניים רטובות. הילדה לא ישנה בלילות ואחר כך אנו באים אליה עם כל מיני דרישות של צניעות ודרך ארץ, כשהראש שלה שטוף במראות נוראים. וזו משפחה חב"דית טובה, עם כללים, ועם מודעות. ובכל זאת".

    מילה להורים

    דיברנו על צורך במסגרת אחרת, לחלק מהבנות. אני נכנסת לרגע לנעלי ההורים: למה שלא נשלח את הבת למקום בו לומדות כל חברותיה? מקום בו למדו אחיותיה הגדולות בהצלחה מרובה?

    הגב' זלמנוב מזדעקת למשמע השאלה. נראה כי הדבר בוער בה: "מותר לעצור רגע ולחשוב – נכון שרצוי ללמוד במסלול החב"די המוכר, אבל האם באמת הבת נשארת "חב"ד"??? עד היום המצב היה כזה, שההורים משכנעים את הבת להיכנס ללמוד בתיכון שלנו, כאשר שנתיים מאז כיתה ו', הבת מזמן כבר לא שם… כך נוצר מצב, שבכיתות נמצאות בנות שלא באמת מעוניינות ללמוד פה. לא נמצאות, לא לומדות ולא מחוברות. לא רק שהן לא מתחברות לתוכן, לאווירה ולרבי, הן אפילו מזיקות לסביבה בהתנגדותן המתריסה. עם כל האהבה של ההורים למוסד, והאהבה שלנו לתלמידה, לא אהבתנו תקבע את יכולת הישרדות התלמידה, אלא מעשיה. "היא רוצה ללמוד פה" – אבל היא לא מצליחה להתמודד כאן, ואין למוסד מענה טוב לתת לה.

    ברגע שתלמידה נרשמה למוסד ומתחילה לימודים, אם מתעורר צורך להוציא ולהעביר למוסד אחר, מבחינה בירוקרטית זה מאוד קשה. וכך, תלמידה יכולה לשבת אצלנו ארבע שנים מבלי לעשות כלום. אז, כשהיא התעקשה להיכנס למוסד חב"די מוכר – כולם עמדו דום. ומה עכשיו? מי לוקח אחריות על המצב השקוף שלה?

    בחינוך חייבים להיות מדויקים. אם לא בודקים התאמה אמתית, זה עוול. משדלים את הבת להתנהג יפה ולהיות יותר ילדה טובה, כשהיא לגמרי בעולם אחר.

    על כן, כדאי בסיום כיתה ח' בחשיבה משותפת של בית הספר וההורים, לערוך מיפוי על כל תלמידה. אמת המידה צריכה להיות מהו המענה הריגשי שהבת זקוקה לו על מנת להצליח בלימודים ולהיות שמחה ויציבה.

    לעתים נצרך מענה לימודי ומקצועי במסגרת חמה ואישית, תוך שמירה מלאה גם בשעות אחר-הצהרים והערב, במוסד חב"די מותאם – מבלי שבנות יצטרכו לחפש את מקומן בשדות זרים, באולפנות וכדומה.

     גב' גולדברג מצטרפת לדברים: על ההורים לדעת שבמידה ובנות נמצאות במוסד שלא מתאים להן, הן מסתובבות ולא לומדות, וזה מצב של סכנה תמידית. ההורים חושבים שהבת באה לבית הספר והכל בסדר, כאשר באמת יש ילדות שלא נמצאות כלל בכיתה, פיזית או נפשית. אם תהיה להן מסגרת שתעניין אותן, הן יגיעו אליה בבחירה ויפרחו בה.

    נוער חזק דורש אותנו אתו

    אחר ששמענו את דברי המנהלות, העשייה הבלתי פוסקת והרצון הטוב לצד המגבלות הקיימות, פנינו לשמוע את קולה של אמא של תלמידה.

    "מאד קשה לי עם החוויות שהבת שלי עברה במוסד בו למדה בשנות העל-יסודי. עם זאת, אני לא מאשימה ואף יודעת להעריך מאד את הצוות והגישה החינוכית.

    ביתי למדה במוסד קרוב לבית ועברנו מסכת קשיים בחיבור שלה ללימודים בכלל ולצוות ההנהלה בפרט. לא חיפשנו מוסד אחר, כי קשה לי לחשוב על שהותה בריחוק מהבית. אני כאמא מאמינה שטוב לבת להיות בבית. אולם, במחשבה שניה אני מבינה שאם הבת חווה מידי יום את האכזבה שלנו ואת הרגשות הקשים שאנו משדרים, ויש מריבות ומתח, כנראה השהות בפנימייה יכולה לעזור להרגיע את הרוחות, ולאפשר לה לחזור בסוף שבוע עם אנרגיה חדשה.

    עבור הבנות האחרות שלי אני כבר יודעת לבדוק היטב את ההתאמה בין המוסד לצרכי הבת, ובמידת הצורך אדע לשלוח למסגרת מתאימה עם פנימייה. זה שווה את המחיר".

    ישנו משפט שנשמע מדי פעם מהתלמידים שלנו "אין לי משהו נגד הרבי או החב"דניקים, הפוך. את זה אני כן אוהב. הבעיה שלי היא אחרת, שפשוט לא רואים את ההתמודדויות שלי" . או "אם הייתי נראה כמו מקורב עם רסטות או עגילים, היו מתייחסים אלי אחרת. אני מתחנן להיות קיים! גם אם ניסיתי לבדוק קצת את הגבולות, אל תשאירו אותי ברחוב מחוץ למוסד, יש לי פחד מהדרדרות".

    הנוער שלנו יודע בדיוק מה האמת, והוא אפילו יילחם במקום בו ידברו נגדה. לנו מונח שהבנות צריכות לקבל את הידיעה וההרגשה לא רק "כמה הרבי גדול" כי את זה הן כבר יודעות, אלא עד כמה הרבי חושב שהן גדולות. זו נקודת החיבור.

    עלינו לתת את אותם מים מתוקים של החסידות בקנקנים שונים, באופן המדבר אליהם בגובה העיניים, שרואה אותם ובעיקר מחבר אותם למקום של מה זה אומר להיות תמים או מה זה להיות בחורה חב"דניקית".

    ולסיום, עולה מן הדברים, כי הצלחת התלמידה תלויה במידה רבה במוטיבציה שלה ללמוד ולהתקדם, ולשם כך נדרשת התאמה של המסגרת במכלול הצרכים, כמו יחס אישי וקרוב, מקצועות לימוד ומגמות הנבחרים לרצונה, סיוע פרטני ותמיכה ריגשית. כל אלו יעניקו הנאה והנעה גם לבנות שבמקום אחר איבדו עניין לחלוטין.

    ומילה להורים – היו ערניים לפקוח עין ולהרגיש האם טוב לבת במוסד או שהיא רק "מעבירה" בו את ארבע השנים. אין צורך לחכות ל"תסמינים לנשירה" או "סימפטומים של סיכון", די בכך שהבת משדרת שלא טוב לה.

    שנזכה לרוות רק נחת מכל יוצאי חלצינו, גם הרוחניים, ולהוליכם בגאון לקבל פני משיח.

    1066

    תגיות:

    תגובה אחת

    1. משיח
      י״ט באב ה׳תשע״ט (20/08/2019) בשעה 11:59

      זיהיצי במה מדובר. הכתבה לא מקצועית בכך שאינה משקפת את עמדת הצוות בסיטואציה שמתוארת בארוכה ע"י התלמידה. היו שם הרבה כוונות טובות וראיה של תלמידה צעירה אפילו שנתיים שלוש אחכ אינה בהכרח בוגרת ושקולה דיו. יש לראות תוצאות בטווח הארוך ולא רק בטווח המיידי.

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה