• מדד ההודיה • תמר שור

    הגדלה

    מדד ההודיה: תמר שור המבריאה באורח ניסי, חזקה כמו שור במדד התפילה וההודיה, כדבריה: "משחררת לי אנרגיה טובה מסביבי ומושכת אליי דברים טובים נוספים שגם עליהם אוכל להודות!" • באדיבות מוסף עטרת חיה של בית משיח • לטור המלא

    כולם רוצים לדעת מה עם המדדים. נורא חשוב להם לדעת על מה צריך לדאוג ומה אפשר לשחרר. הטיפול הטבעי במחלה מכניס הרבה מהיקרים לי ללחץ. אני יכולה להבין, כולנו גדלנו במקום שמורגל לחשוב שחיים מתוך 'סטרס' זה נורמאלי, שרופאים יודעים לרפא, ושתרופות תמיד עוזרות. אנחנו לא מספיק מודעים לכך שהלחץ הוא חלק עצום מגורמי המחלה, שהרופאים עומדים חסרי אונים מול מגפת ה'סטרס' המתפשטת בעולם ושהתרופות במקרה הטוב רק מדכאות תסמינים (ואת החולה, ואת המערכת החיסונית שלו) אבל חיים הן לא נותנות. לא חיים ארוכים וטובים מתוך בריאות ושמחה כמו אלה שאני מאחלת לכל אחד ואחת מישראל, כולל אותי בבקשה.

    גם אני עושה בדיקות ורוצה לדעת מה המדדים, אבל לא מאותה סיבה. אני יודעת שהתהליך שאני עוברת מבריא אותי והמדידה רק מאשרת לי את זה או נותנת לי כיוון חדש לטיפול ועבודה. אני לא בודקת כל שבוע וגם לא כל חודש, האובססיביות הזו מזכירה לי את זה שמאזין לחדשות כל שעה, כאילו משהו השתנה, או כאילו שמיעת החדשה הרעה שהצטרפה לקודמותיה – תעזור לו במשהו בחיים חוץ מלהיות בדכאון.

    אני לא שומעת חדשות בכלל.

    כשפורצת מלחמה ארז מודיע לי שיהיו אזעקות וכשיגיע משיח אני כבר אשמע את השופר לבד.

     

    מדדי הבריאות

    על המדדים הכי חשובים אף אחד לא שואל.

    רק אולי כמה אלטרנטיביים, פליטי המערכת, שכבר הבינו את העבודה האינטגרטיבית של הגוף כמערכת אחת כוללת המשפיעה על הפרטים השונים המצויים בה. מצב רוח שפוף יכול להביא נזלת, אירועים מעציבים במשפחה עלולים לגרום לדלקת, חיים במתח אינסופי של מטלות מתוך תחושת קורבנות ודחיקה עצמית יכולים לגרום לסרטן. המדדים שאני בודקת, על בסיס יומי, הם מדדי הנפש והשלווה שלי. מדדי הצחוק והאמונה. מדדי השמחה והבטחון, טוב הבנתם כבר את הכיוון. אם העבודה שלי נכונה בנפש, ברוח, בתודעה, בהכרח היא גם תוביל לכיוון נכון בעבודת הגוף ובהבראתו. ולהיפך…

    אני בודקת אם הייתי במתח היום ואם כן – מה גרם לו ואיך אני נמנעת ממנו מחר. כי מתח עושה לי רע, מתח משתף פעולה עם התאים החולים שבי.

    אני בודקת אם הייתי בהודיה הבוקר ואם לא, ממהרת להתחיל מיד להודות, להלל ולשבח על כל הניסים והנפלאות שהקב"ה מזמן לי. כי התפילה וההודיה משחררת לי אנרגיה טובה מסביבי ומושכת אליי דברים טובים נוספים שגם עליהם אוכל להודות.

    אני בודקת אם הייתה מספיק שמחה היום בבית ואם לא אני שולחת לה תגבור בעזרת מוזיקה או ריקודים, גם אם לא ממש בא לי. שמחה ממלאה לי את הגוף באנרגיה טובה ומשחררת הורמונים מבריאים.

    אני בודקת אם מפלס האהבה נשמר על רף גבוה ואם הוא לא שם אני ממהרת לחבק חיבוקים, להרעיף מילים טובות ומחזקות ולספוג גם כאלו בעצמי. אהבה מרפאה אותי.

    אני בודקת אם האוכל שאני אוכלת טוב לי ואם לא, הוא פשוט ימצא דרך לצאת וחבל… אוכל טוב, בריא, נקי, במידה, בשעות הנכונות עושה לי טוב ונותן לי כוח.

    אני בודקת אם הפעלתי את הגוף שלי היום בצורה ובמידה הנכונה כי זה מחזק אותי.

    אני בודקת אם הייתי לאחרונה בקשר עם הקב"ה כי בלעדיו אין כלום.

     

    אכפת לי מעצמי!

    אני בודקת שאני נחה, נושמת, דואגת לעצמי קודם כל. כן. אף אחד לא יוצא מוזנח מזה תאמינו לי. השיטה של נשים רבות ואנוכי ביניהן לשים את עצמן בסוף–סופה של הרשימה אם בכלל – לא מביאה לנו בריאות. זו קורבנות מתמסכנת ומסוכנת לנו ולסביבה. הילדים שלנו, הבעלים שלנו, הקב"ה בכבודו ובעצמו צריך שנדאג קודם כל לעצמינו! שיהיה לנו טוב, נוח, שמח, בריא, טעים, מחזק, שלוו, מעניין, אוהב, מחמיא, יפה, מעמיק, תומך. חיים כאלו אני רוצה לייצר, חיים כאלו כל אחת צריכה ולא מתוך התנועה לשחרור האשה, זה לא פמיניזם, לא לטעות בבקשה! זו דאגה הומנית–תורנית בסיסית לכל אדם באשר הוא. גברים ונשים כאחד.

    הדאגה לעצמי ממקום טוב (לא דאגה של צער worry, אלא דאגה של טיפול נכון וקשב לעצמי care) לא יכולה לבוא על חשבון מישהו אחר. המשפחות שלנו צריכות אותנו בריאות ושמחות. הדבר היחיד שיכול לחכות בצד הוא רשימת המטלות האינסופית שמלווה אותי מאז הגן בערך.

    אז לא יהיו ח"י סלטים בשולחן השבת, אז לא אספיק היום ללכת לבנק–דואר–מסיבת סיום–ביקור קרובים–חלוקת נש"ק–הפרשת חלה–ההתוועדות שרציתי….

    ואולי גם לא אספיק היום את כל הבישולים–כביסות–נקיונות–חלונות–גיהוצים (סתם, אני בחיים לא מגהצת!) –קרצופים–קניות–אפיה שרציתי….

    אבל,

    כל זה כמו התרופות, זה לא באמת מה שחשוב ומה שמרפא אותי.

    מה שחשוב הוא מדדי השמחה והבטחון. האם הם נשמרו היום – ואם כן, כל השאר יתחיל להסתדר במקומו, אולי בקצב אחר ממה שהורגלתי, אולי יותר לאט, אולי פחות משימות, אבל זה יסתדר. כשהילדים חוזרים הביתה מותשים בסוף יום ארוך, מלא התמודדויות והסעות הדבר הראשון שהם רואים זה לא אם עשיתי פנלים אלא אם אני מחייכת או לא.

    כשבעלי חוזר מהעבודה הוא מקבל את הפרצוף שלי למנה עיקרית ואם הפרצוף הזה מאיר אליו בחיוך שליו, הוא יהנה גם מסלט פשוט וטחינה שהוכנו באהבה ובקלות יותר מכל תבשיל שהופק מתוך מרירות קורבנית מסכנה.

    וכשאני מסתכלת במראה לא תוך כדי קרצוף שלה עם חומרי ניקוי אלא מבעד לכתמי המים שהיום אין לי כוח/חשק/עניין לנקות אותם ורואה שם אותי, כמו שאני, יפה ומחייכת רק בגלל שאני באמת אוהבת את עצמי כמו שאני ולא בגלל שום הישג/מטלה שמילאתי מתוך הרשימה שלי…

    או אז באה הרפואה.

    441

    תגיות:

    3 תגובות

    1. yaelie
      א׳ באלול ה׳תשע״ט (01/09/2019) בשעה 12:30

      תודה רבה תמר! אני תמיד נהנית לקרוא את הדברים שאת כותבת. שה' יברך אותך ברפואה שלימה מתוך שמחה ונחת!

    2. בית חב"ד בחינוך המיוחד
      א׳ באלול ה׳תשע״ט (01/09/2019) בשעה 1:27

      ב"ה יחי המלך המשיח שליט"א בגילוי!

    3. בית חב"ד בחינוך המיוחד
      א׳ באלול ה׳תשע״ט (01/09/2019) בשעה 1:26

      ב"ה מילים כנוצות רכות ומלטפות! מתפללת ומברכת אותך ואת התובנות.

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה