• הזמן עושה את שלו • גיל המעבר

    הגדלה

    על התמודדות נשית בגיל המעבר. היכרות עם הקמטים והגוף החורק ופיתוח יחס חיובי למעבר זה ולמעברים נוספים בחיים וגם: למה לא פחד הרב דאשיף ע"ה מן המוות? * יציאת מ(י)צרים. מאת אריאלה דאשיף, באדיבות מוסף עטרת חיה של בית משיח • לכתבה המלאה  

    תינוקות שאך זה נולדו לומדים איך זה לחיות מחוץ לרחם. תינוקות בני שלושה חודשים לומדים להרים את הראש ולראות את העולם, וביוזמתם. ילדים בני ארבע לומדים איך להיות בלי אבא ואמא חצי יום שלם!!! בגיל 20 לומדים לרדוף אחר הצרכים והשאיפות שלנו, כי אנחנו זקוקים לפרנסה. אימהות צעירות לומדות בחיל ורעדה לגדל ילדים, ואחר כך גם לצאת לעבודה וגם לטפל בבית, וגם לגמול חסד… כל גיל וה"יציאת מיצרים" שלו – ממצרים אחד למרחב חדש, שהופך אחר כך למיצר ממנו יש לצאת. וכולם עוברים את אותם שלבים באותו גיל. "כל עשה ה' למענהו", כל דבר בבריאה יש לו תפקיד. כל נברא מפאר את ה' יתברך בעצם קיומו. ולכל גיל יש את  היעוד–היהודי שלו.

    באמת הגיל הנושא על כתפיו את האחריות הגדולה ביותר הוא גיל המעבר: בדרך כלל, עדיין יש ילדים בבית, יש גם נשואים, שטוב לשים עין קצת על תחילת התפתחות המשפחה אצלם, כמובן מבלי להיות פולשניים (–נושא לדיון אחר: איך להיות 'שוויגער' לא מעצבנת). יש את ההורים – שיש לדאוג להם; אנחנו עדיין גם במסגרת של עבודה, ועוד בשיא שלה, שכן צברנו ניסיון, בשלות ובגרות, ואחרי הכל גם מתחילים לפזול לכיוון כל אותם דברים שרצינו להשקיע בהם. אז מי שמשעמם לו בגיל הזה – שיקום!!!

    אבל עם כל זה, ואחרי כל זה… בכל זאת, הגוף… הגוף מתחיל קצת לחרוק… אז זהו! שזה ממש לא חייב להיות ככה, או לפחות אפשר לשפר הרבה את המצב. אם עדיין לא התחלתם לרדת מן הסוכר, הקמחים הלבנים, השמנים המזוקקים והמונוסודיום, עדיין לא התחלתן להוסיף בירקות ופירות ומזונות טבעיים, עדיין לא התחלתן פעילות גופנית – אז כדאי מאד להתחיל… להרגיש עשר שנים אחורה ולקיים בשמחה את מצוות "ונשמרתם…מאד"(!!!). זה הרי כתוב ברמב"ם הלכות שמירת הגוף.

    פעם ראיתי צילום של פתק שהרב גץ ז"ל, רב הכותל, כתב לעצמו, בו הוא מפרט את הדברים שהוא רוצה להתמיד בהם. שני דברים צדו את עיניי. האחד: להתחזק לקבל את כל האדם בסבר פנים יפות תמיד. והשני: לשמור על קביעות פעילות גופנית יומיומית.

    תלויים בה' ועוברים שלב

    מה שאומר עכשיו אולי מעיד על הרמה הרוחנית שלי. מה שאומר עכשיו לא שייך למי שמרגיש את שעון הגאולה מתקתק באוזניו…"עוד דקה קרובה יותר לביאת המשיח", ובכל זאת…

    כשראיתי את בעלי, עליו השלום, בחודשי חייו האחרונים הבנתי שאפשר שלא לפחד מן המוות. איך יתכן? שאלתי אותו אם אינו מפחד מן המוות, הוא אמר שלא, הוא לא פחד. ניסיתי לחשוב למה, הרי אני כן מפחדת, וזה טבעי… ופתאום היה לי מאד ברור, זה כמו כל שלב בחיים, כשמגיע הזמן לצאת לעבודה ולפרנס או לשליחות – בחורצ'יק בן עשרים עם חלב על השפתיים ודגלון ימצא את הדרך. הוא יחשוש, יתחבט, אבל אם ישמע את קול הנשמה שלו – הוא יצליח, כי ה' שם במיצרים איתו. כשאדם מוצא את עצמו מול שלב חדש בחיים, אם הוא עושה את העבודה – ים סוף יבקע, והוא יעבור בביטחון בים ביבשה. והעבודה זה לחזק את הקשר עם ה'. לא להיות תלוי במה שהיינו תלויים בו עד עכשיו – לא ברחם, לא באבא ואמא, לא בחממה של הישיבה והמשפיע, אלא בה'!

    כל שלב כמו מנתק אותנו ממה שהיינו תלויים בו – אל עבר הדרור. "כל עשה ה' למענהו".

    ובכל זאת, הרבי הכין את כולנו להיות חיים בימות המשיח. בנבואות הנפלאות ובלימוד ענייני גאולה ומשיח. לחיות את הנס. צריך לקחת כל מחשבה מייאשת–מחלישה ומיד אחריה לחשוב בדיוק את ההיפך! מחשבה של טוב, חסד, התקשרות וגאולה.

    83

    תגיות:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה