• רק תגידו שיהיה בסדר.. • נגיעה נשית לפרשת ויחי

    הגדלה

    במקום הנמוך בעולם, בערוות מצרים, חווה יעקב את השנים הטובות ביותר שלו. הוא רוצה לגלות להם את הקץ ומסתלקת ממנו השכינה וכבר לא יכול להגיד. והשאלה היא: מה הוא רצה להגיד?  כבר חלפו אלפי שנים מאז ומשיח עוד לא בא. יעקב הרי ידע שיש עת מסוימת שבה משיח חייב להופיע. אבל הוא ידע גם שיש את העת האחרת, הנוכחית, שבה אנחנו יכולים לפעול ולעשות ולהתנהג בכל יום שמשיח מגיע היום • לטור המלא  

    נגיעה נשית לפרשת ויחי / מירי שניאורסון

     

    שמה השני מיוחד כמוה, הוא ניתן לה בפעם השנייה שעברה את תהליך הגיור המורכב שלה.

    היא לא מסתפקת בחצי הדרך, הכול היא עושה על הצד הטוב ביותר. חשוב לה להיות מדויקת וכהלכה. נאמנה לאידיאל ולרעיון, אישה של מצוינות וחזון.

     

    היא מסובבת בכוס מרק העוף המפורסם שלי כאילו היא קוראת בקפה ואומרת לאט ובערגה: ״לכל אוכל יש סיפור… אפשר לחוות את הסיפור במרק״. אני מתבוננת בה ומשתאה, מה אפשר להגיד בנושא התזונה הבריאה דרך כוס המרק האחוזה בידה הענוגה?

    ״יש לו טעם יהודי, וריח של געגוע למה שלא פגשתי מעולם״ היא משתהה ומוסיפה בקריצה ״אולי במפגש שלנו אז בהר סיני״. אני סומכת עליה שהיא תנחה אותי בדרך הבריאה והחדשה שבחרתי. ״עכשיו עליתי על זה״ היא מוסיפה כמנצחת ״יש לו קצת כאב, רגע, תכף, אההה״.

    בוחשת, טועמת, מעמיקה מבט ומכחכחת בגרון את החוויה של המרק.

    כי בשבילה המרק הוא רק תירוץ, וסיבה טובה של שייכות לעם למוד הסבל, הטרדות והיגון שמחפש רק רגע אחד לחיות חיים טובים ובריאים.

    ״אבל…יש מקום לשיפור, שיפור קולינרי״ היא דבקה במטרה.

    ״אגיד לך את שבליבי״ היא מרגיעה ״את תאהבי את זה, תתחברי לאור אחר, לבישול בריא ולהוויה, אני סמוכה ובטוחה!" היא מסכמת.

     

    ״ויחי יעקב בארץ מצרים״ – שבע עשרה שנים (כמניין טו״ב). איזה פסוק נפלא. ״ויחי״ – איזה ביטוי של עוצמה וחיות.

    סוף-סוף יעקב זוכה לחיות אחרי מאה ושלושים שנה של סבל שבהן חייו עוברים עליו מעבודה לעבודה וגם מצרה לצרה (רחל, לאה, עשיו, דינה, יוסף). יעקב מתקן את תפילת ערבית, משום שכל חייו הם כמו עורב, הכול שחור, חשוך וכואב.

     

    הסבא מתחיל ליהנות ולרוות נחת מילדיו המשלימים ביניהם (למראית עין, רק כדי שלא יכאב לו יותר הם משימים עצמם כאוהבים) ולעת זקנה מברך את בניו ואת נכדיו. הוא מצליח להאיר את נקודות הטוב שבהם. ״היאספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם״ – כמה היינו רוצים שמישהו יגלה ויגיד לנו שמה שאנחנו הכי רוצים הולך לקרות, מי הדמות שיגיד לנו שעוד יהיה טוב? שהעסק יצליח אחרי כל השנים הקשות, שהבחור המיוחל ("השידעך") יגיע, שייוולד להם ילד אחרי כל הטיפולים, שמשיח יגיע!

     

    במקום הנמוך בעולם, בערוות מצרים, חווה יעקב את השנים הטובות ביותר שלו. הוא רוצה לגלות להם את הקץ ומסתלקת ממנו השכינה וכבר לא יכול להגיד. והשאלה היא: מה הוא רצה להגיד?

    כבר חלפו אלפי שנים מאז ומשיח עוד לא בא. יעקב הרי ידע שיש עת מסוימת שבה משיח חייב להופיע. אבל הוא ידע גם שיש את העת האחרת, הנוכחית, שבה אנחנו יכולים לפעול ולעשות ולהתנהג בכל יום כאילו משיח מגיע היום.

    בלי לאבד תקווה, לאסוף כוחות כאילו זה קורה ממש עכשיו, ואז ביום-יום תהיה חוויה של עונג כאילו זה קורה.

     

     

    הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, מייסדת נפלאו"ת.

    מרצה מנחה ושליחה בתקשורת  לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבהלחצו כאן    mail: mirisch1@gmail.com   טלפון 054-9292901

     

    101

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה