• אמא, בחרדה? • המדריך המלא

    הגדלה

    האם כל ילד שמתווסף למשפחה, מעלה אצל האם את הדאגה והחרדה? ואם זה קורה איך מורידים את מפלס הדאגה מבלי לפגוע באיכפתיות הבריאה? • הדגמה אישית נפלאה מאורחות חייה של מרת אסתר בן זקן ע"ה • המדריך להורה השלוו  

    הני אלישביץ / מגזין עטרת חיה

    אמא יהודיה

    בעת הכנת כתבה זו הגעתי בהשגחה פרטית לניחום אבלים אצל בנותיה של מרת אסתר ז"ל בן-זקן (בת יעקב ועזיזה) שהסתלקה לבית עולמה בכ"ח אדר ב' השנה. כששמעתי מהן מעט על דמותה של אמן – הבנתי שהיא הדוגמא האמיתית לכתבה הזו: אמא בלי חרדה.

    מרת אסתר נולדה בכ"ח בכסלו לפני 82 שנה, והתחתנה בגיל 12(!). כל חייה חייתה מתוך דביקות, נחישות ותמימות זכה וטהורה לעניינים שבקדושה. תמיד בכל שלב בחייה ועד יומה האחרון הייתה בעשייה מקסימלית ללא הנחות וטענות למיניהם. במשך 70 שנות נישואין גידלה שני בנים ושבע בנות לתורה ומעשים טובים מתוך שלווה ומנוחת הדעת, והמשיכה להעניק ולהיות מעורה בחייהם מתוך נתינה ואכפתיות אמיתית, אך ללא כל לחץ או טענות ודרישות.

    כשניסיתי לברר "מה היה הסוד של אמא שלכם?"

    קיבלתי את התשובה הבאה: "בכל מהלך חייה הייתה עסוקה ב'למה צריכים אותי כעת? מה מוטל עליי לעשות?' ומתוך ביטול מוחלט. השאלות 'מה אני רוצה?' או 'מה בא לי?' לא היו בלקסיקון שלה!"

    נו, כאשר יהודי חי מתוך מודעות לשליחותו בעולם וביטול לבורא העולם – ממילא מה יש מקום לחרדה?

    סמלי כל כך שהיא נולדה בכ"ח בחודש, ונפטרה בכ"ח בחודש – כי מה שאפיין אותה היה ניצול כל הכוחות שהקדוש ברוך הוא נתן לה מתוך קדושה וטהרה.

    אמון, כבוד, הערכה

    הייתה לה אהבה בלתי מותנית כלפי ילדיה ותמיד שידרה להם אימון מלא ביכולותיהם, גם אם מעדו התייחסה לזה באופן נקודתי שבכלל לא העיד על "האישיות המוצלחת שלך". בעיניה כל ילד היה הפרח המיוחד ביותר בעולם!!! ובצורה כזו העצימה אותם.

    והנה עוד דרך להעצים ילד – עם אמון מלא פנימי שלנו – מה שבונה באמא ובילד בו זמנית את האמון והכח: מרת אסתר ז"ל הקשיבה לדברי התורה של הילדים בשולחן שבת, שאלה והתעניינה באמת בתוכן הדברים, ואז בכל הזדמנות שהייתה לה, השמיעה את דבר התורה שלהם בפני החברות שלה בהקשר שהזדמן לה.

    ומה עושים כשילדים רבים? מרת אסתר ז"ל מעולם לא התערבה במריבות הילדים, אך כשלדעתה המריבה הגיעה למקום מוגזם כבר הייתה לוקחת את אחת מהן ואומרת: "בואי צדיקה תדליקי נר לזכות הצדיקים שיוציאו לך את העקשנות והיצר הרע של המריבה". וזהו, מיד הן נרגעו…

    מה ה'פטנט' כאן? זהו, שאין שום פטנט! אמון מלא שמדובר בילדים טובים, והם רוצים להיות טובים, רק צריך "לשים פלסטר" על הבעיה הנקודתית.

    הבנות מספרות: "ידענו בוודאות שאנחנו כל עולמה, קיבלנו ממנה את מלא הכבוד והערכה בפרט כשנישאו כולם, ואז במשפחתנו היו גם חתנים חב"דניקים ואחיי – אברכים ספרדים. אבל היא ידעה מתוך כבוד והכלה למלא את הרצונות של כולם בכשרות ובמנהגים והכל עשתה באופן המושלם והמהודר ביותר, כאשר למשל בפסח היו לה סירים נפרדים לאלה שאוכלים עם תבלינים וסירים מיוחדים בשביל מנהגי חב"ד".

    להיות דוגמא

    לא פעם החרדה ההורית נובעת למעשה מסימביוזה – ההורה רואה את הילד כ"חלון הראווה" שלו, ואם הילד לא בסדר – בעיני ההורה הוא זה שיוצא לא מושלם, "ומי יודע לאן עוד זה יכול להתדרדר"…

    אבל אצל מרת אסתר ז"ל נראה שזה ממש לא היה כך. ואם ילד חלילה מעד – בתפילה, בצניעות, היא דבקה בדרכה שלה – והקפידה יותר ויותר להדר בעצמה, מבלי לדרוש מהילדים.

    היא לא הרבתה במילים על מנת לבטא את ה"אני מאמין" שלה בחינוך, ובמקום להעיר על צניעות, תפילה וכדו' היא היוותה דוגמא אישית:

    דיקדקה בלבושה הצנוע יותר ויותר, הרבתה בתפילה בכל רגע אפשרי – תוך כדי בישולים אמרה פרקי תהילים, הרבתה בתפילות ובתחנונים בהדלקת נרות (לא רק בערב שבת קודש) וליד המזוזה לפני 'קריאת שמע שעל המיטה'.

    וכפי שמעידה ביתה: "וזה לבד פעל פעולתו כדי שנשוב אל ה' באמת ובתמים".

    ומה קורה כאשר ילד נפגע חברתית מחבריו? זו לא סיבה להכנס לחרדה?

    גם כאן, מספרות הבנות, הייתה לאמא "משנה סדורה": "היא תמיד הקשיבה, הכילה ולבסוף אמרה: 'תוותרו, ה' רואה הכל ויעזור שהכל יתהפך לטובה, העיקר אל תפגעו ואל תחזירו'. כמה שזה היה קשה, קיבלנו את ניחומיה כי ראינו שזה אמיתי, היא לא דיברה מהשפה אל החוץ, אלא זה היה חלק מאישיותה, היא היתה "מהנעלבים ואינם עולבים…" תמיד ספגה את העלבונות בשתיקה ומעולם לא החזירה, וידעה להטות אוזן קשבת לסובבים אותה בעוד שבכל רגע פנוי ממלמלת פסוקי תהילים ותפילה".

    ביטול ועשיה

    בתניא מסביר אדמו"ר הזקן שכאשר האדם מכיר את מקומו, ונמצא בביטול הנובע מתוך לימוד זכות על כל אחד ממילא אין אצלו מקום לעצבות (וחרדה…) ו"הכל טוב".

    מספרת ביתה: "כאשר רצינו לקנות משהו אמא תמיד אמרה: 'רגע, אני אשאל את אבא. ידענו שאבא יסכים כי היה ביניהם כבוד והערכה עצומים – הוא סמך עליה באופן מוחלט בכל התפקוד של הבית, אך ידעה לתת לו את המקום לסמכות של אבא בלי עוררין, הוא-המחליט, ואני – המבצעת!".

    והביטול הזה הוא לא רק כלפי חוץ – אלא פנימי וממילא ממלא את הלב בביטחון וביכולת הכלה ועשיה:

    ואם אחד הנכדים אמר לה שצריך לתת צדקה ב"ויברך דוד"? אז כשיצאה עם בעלה שיחי' לתפילת 'ותיקין' בנץ, כאשר שניהם פוסעים לאיטם עם ההליכונים – היא לקחה בידה מטבעות לתת לצדקה גם ב"ויברך דוד".

    דווקא מתוך הביטול והחיבור האמיתי והפשוט לה' היא ידעה לקשר לשם גם את הילדים, לגרום להם להיות מחוברים לאמונה הטבעית שלהם בקדוש ברוך הוא ובצדיקים. הילדים זוכרים היטב איך הייתה מחזיקה את הסידור בדבקות ובאהבה ואומרת: "השם אני אוהבת אותך! השם אני אוהבת אותך!", וזאת למרות שלא ידעה לקרוא.

    ונסיים בענייני גאולה ומשיח: אחד מבני משפחתה הסביר לה כמה חשוב להקים שיעורי גאולה ומשיח כבקשת הרבי מה"מ. מיד פתחה את ביתה פעמיים בשבוע ומתוך מסירות היתה מכינה כמות נכבדת של מיני מאפה מסוגים שונים, ובקביעות מרשימה הקפידה על כך – גם אם לפעמים היו שלושה משתתפים בשיעור! די בכך שהסבירו לה את חשיבות העניין והייתה מבצעת זאת מתוך ביטול וציות מוחלט!

    שנזכה אכן מתוך שמחה ובטחון לצעוד איתה יחד לבית המקדש מיד ממש, ומלכנו משיחנו בראשנו!

    385

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה