• רק כך נוכל 'לשנות' את השני

    הגדלה

    עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בימים אלו על ש"לא נהגו כבוד זה בזה" - מה זה אומר לי? 'הזכות לכבוד' מאת אריאלה דאשיף • לכתבה המלאה

    אריאלה דאשיף / מגזין עטרת חיה

    כשאומרים "כבוד" אני חושבת על… לתת מקום ישיבה בשולחן המיוחד לחשובים, לקרוא לשני בכל מיני תארים שיעטרו את אישיותו – כמו הפרופסור כך וכך, או הרב הגאון החסיד… העניו, בקיצור, להראות לעולם בכל מיני אופנים את חשיבות אותו אדם. אז זה נשמע מאד תמוה, מה שמספרים לנו חז"ל על 24,000 אלף תלמידי רבי עקיבא שחטאם, שהביא למגיפה, היה "שלא נהגו כבוד זה בזה"… או מאמר חז"ל ש–"רצונו של אדם–כבודו". כלומר, מה? הרצון הכי חשוב אצל אדם זה שיראו לכולם את חשיבותו?!

    מסתבר שיש סוג אחר של כבוד, שאליו כיוונו חז"ל, והוא בעל ערך גדול מאד, שהוא כל רצונו של האדם, כל מהותו של האדם, שהרי הרצון הוא המקור של החשיבה (חב"ד), והמקור לאופן בו מעוצבים רגשותיו (המידות).

    אפשר להבין מושג או עניין יותר לעומק מתוך ההיפך שלו, כמו אדם שמעריך דבר מסוים רק כאשר אותו דבר חסר לו. אז ההפך של "כבוד" זה זלזול. המילה "זלזול" נגזרת מן המילה "זול", כלומר – חסר ערך או בעל ערך מועט. הבנו, אם כן, שכבוד הוא נתינת ערך למשהו, כשאותו דבר הוא חשוב בעינינו.

    אולי אפשר להבין עכשיו את משמעות העניין "שלא נהגו כבוד". הרי, כפי שאומר הרבי מה"מ, בשיחתו הידועה על הנושא, חלילה לנו מלחשוב שתלמידי רבי עקיבא זלזלו אחד בשני בפרהסיה, השתחצנו או משהו כזה. חוסר הכבוד שלהם נבע מנקודה פנימית, שקטה, שאומרת – סולם הערכים של השני הוא לא ממש נכון ומדויק, לא ממש מה שלמדנו מרבי עקיבא… חשיבה כזו, לאן היא מובילה? ל"אני ואפסי עוד, אני הבנתי, והזולת טועה".

     

    שינוי הזולת לטובתו

    כשאנו כמחנכים, הורים או שליחים, ניגשים לעבוד עם הזולת, אנחנו ניגשים לגעת בעולם הערכים/הכבוד של הזולת, ומאד מאד צריך להיזהר בשדה הזה. לא דורשים מאיתנו לתת לזולת הרגשה חיצונית של חשיבות, (קריאות צהלה וטפיחות ריקניות על השכם), ולזלזל בעולם הערכים הפנימי של הזולת (אותו עולם שהאדם עיצב לעצמו במחשבה רבה, והוא מזדהה אתו), מתוך תחושה שבידינו האמת, והוא – מהלך בחשכה. גישה שכזו מותירה טעם מר בפיו של "קרבן ה'מבצעים'" שלנו, תחושה שאנחנו עושים לו טובה, שבכלל הוא מקבל מאיתנו יחס. אני קוראת לזה "לעשות 'מבצעים' על מישהו", זה אומר להשתמש בו כדי להרוויח עוד מקורב בבנק המקורבים שלנו, כדי שיאמרו עלינו שאנחנו משהו, ובזה אנחנו באגואיסטיות אווילית נצדיק את קיומם של כל האדמו"רים עד הבעל שם טוב, כולל משיח צדקנו בכבודו ובעצמו… באמת תודה!

    ובכל זאת, הרי כן נדרש מאיתנו לעסוק בשינוי העולם הפנימי של הזולת – אז איך? לרוב בני האדם ישנם ערכים שהם אוניברסליים – כלל עולמיים, וליהודים, מעצם היותם בעלי נשמה א–לוקית, שהיא מעבירה את ה"בת קול" מסיני, שאומרת "שובו בנים", ישנם גם ערכים  א–לוקיים, יהודיים. אם כן מה כאן "מתפקשש"? הקושי אינו בעולם הערכים, אלא בשאלה כיצד מוציאים ערכים אלה לפועל. רצונו של האדם הוא אם כן טוב… ממש כשלי, מכאן שהיחס אליו אינו יכול להיות מזלזל. גם אצל ילדים המצב הוא כזה. כשילד טועה, בדרך כלל, הטעות היא לא בערכים אלא בשיקול הדעת כיצד להוציאם אל הפועל, לכן אין זה המקום לצעוק או לגעור אלא לשאול מה רצית לעשות ומדוע? ולהסביר בנחת כיצד עליו לנהוג להבא.

     

    מספר נקודות המסייעות בתהליך השינוי אצל הזולת:

    הסברה. נסביר את עמדתנו בטוב טעם ובנחת וחזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם.

    השינוי צריך לבוא מן הזולת, מפנימיותו. חינוך וכפייה (גם מתוך חיוך) הם שני דברים הפכיים וסותרים. בהתחלה אפשר לכפות, אך חובה לדאוג למלא את העשייה בתוכן שהוא משמעותי למושפע.

    סבלנות!!! השינוי הוא הדרגתי.

    תהליך החינוך או ההשפעה צריך לקחת בחשבון את אישיות הזולת. ה'אורות' (הערכים) צריכים לבוא ב'כלים' ("באופן המתקבל", כלומר: רמה, אופן דיבור, קצב שינוי, זמן…) של הזולת.

    ייתן ה' ונהיה "אוהבים זה לזה ומכבדים זה לזה" באמת.

    256

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה