• על חבל דק: בין עקרונות למציאות

    הגדלה

    אם הייתי מציירת בדמיוני את ה"עקרונות", נותנת להם צבע גודל מיקום, וחיים משל עצמם, הייתי מתארת לעצמי אותם, גבוהים ונישאים ברקיע, זוהרים באור יקרות, ומשקיפים על העולם במבט מתנשא משהו. אם הייתי מציירת לעצמי את המציאות, בוודאי היא הייתה נראית בעיניי אפרורית, חולית ומאובקת, ומתפלשת בעפר. שמים וארץ • לקריאה  

    אריאלה דאשיף, עטרת חיה

    אם הייתי מציירת בדמיוני את ה"עקרונות", נותנת להם צבע גודל מיקום, וחיים משל עצמם, הייתי מתארת לעצמי אותם, גבוהים ונישאים ברקיע, זוהרים באור יקרות, ומשקיפים על העולם במבט מתנשא משהו. אם הייתי מציירת לעצמי את המציאות, בוודאי היא הייתה נראית בעיניי אפרורית, חולית ומאובקת, ומתפלשת בעפר. שמים וארץ.

    והנה כבר מזמן בריאת העולם עלתה השאלה הנצחית הזו – "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, "משל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים (רחמי בארמית – חסד, נתינה), הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין (יהיו חטאים רבים). בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד (בראשית רבה) – ויום-יום שעה-שעה, השאלה עולה מחדש ודורשת ביאור; איך, למען ה', מגשרים על פער הזה, שבין העקרונות למציאות? אז כן, סוד ההצלחה בחיבור העקרונות למציאות הוא – המיזוג הנכון, עירוב דין עם הרחמים, אבל איך נדע, אל נכון, מהו המיזוג הנכון, כיצד נכוון?

    האמת: גישור

    ידיעת המחלה – חצי תרופה. קודם כל הידיעה שהעקרונות והמציאות, הדין והרחמים, הם שני קצוות של הבריאה, ושנית, שיש לגשר ביניהם – זו כבר חצי הדרך לרפואה, כי אם נחשוב רק על העקרונות, או רק על המציאות, ורק בהם נתחשב, לא התחשבנו בכל הבריאה, נשארנו מנותקים מן האמת, כלומר העקרונות לבדם אינם האמת!!! האמת היא מידת יעקב אבינו, מידת התפארת, קו האמצעי, הממזג – התורה. והאמת מונחת במקום של הגשר.

    ובכן, איך בונים את הגשר הזה? כאן בא לעזרתנו ה"חלק החמישי של השולחן ערוך". רגע, מאיפה צץ החלק החמישי, והלא ל"שולחן ערוך" רק ארבעה חלקים!? כן, זהו החלק הבלתי נראה, והבלתי נכתב, וזה שלא ניתן ללמד אותו מתוך הכתובים, רק מן החיים עצמם. חיים שיש בהם את השילוב של יעקב אבינו – טוהר התמימות, יחד עם הבנת המציאות. זה החלק שהוא, בעצם, פנימיות ה"שולחן ערוך". כל ה"שולחן ערוך" הוא מצוות ה', תילי תילים של הלכות, ומבואר בחסידות שהן חיצוניות רצון ה', כלומר, ההגדרה של מה ה' רוצה. ואילו הכוונה הפנימית של בריאת העולם, של נתינת התורה, גם של פסקי ההלכה, היא פנימיות רצון ה', כלומר, מדוע ה' רוצה, מה התענוג שלו – המסתתר שם. וכפי שמלמדת החסידות – דירה בתחתונים. אמנם יש מקרים בהם הפנימיות והחיצוניות, איך נאמר, לא נראות מסתדרות. אז איך מחליטים?! חסיד – לפי הפנימיות.
    כי זהו, אם תירצו, העיקרון שמעל לעקרונות – פנימיות רצון ה'.

    כשאנחנו מניחים תפילין בכל מקום לכל אחד, יש שטענו שזה נוגד את ההלכה ח"ו, אבל למבצעי הרבי כבר יש קבלות, וחוגים שפעם התנגדו, היום עושים זאת בעצמם. כשנער עבר את גיל 13 הוא מחוייב כבר בכל המצוות. אם ההורים מזכירים לו ללא הרף מה עליו לעשות עכשיו, ולא מאפשרים לנער בחירה עצמאית על ידי נתינת מרחב בחירה חופשי, אולי הם עזרו לו לשמור את ההלכה של היום – תפילה במניין וכדו', אבל חנקו את הבחירה החופשית שלו, את הקשר האישי שלו עם השם, מאיזה אופן וגוון שיהיה, ולא מאפשרים לו לפתח קשר זה. הם כאן עמדו כחייץ בין הנער להקב"ה… להזכיר – אפשר, לעודד ולתגמל – אפשר, ללחוץ ולהכריח, ליצור אוירה "רודפת" – ממש לא כדאי!

    כלי הביצוע – קשת הגוונים של ההלכה

    הקדוש ברוך הוא, שמו שלום. את השלום – השלמות וההשלמה אנחנו מחפשים. והכלי להשיג את כל זה הוא הספקטרום (מניפת הגוונים) הרחב של ההלכה, ואפשרויות תגובה נסתרות אחרות שעומדות לרשותנו. למה הכוונה?

    מי שהוא רב מורה הוראה לומד, בין היתר, את כל אפשרויות ההקלה וההחמרה שבהלכה. לשם מה? הרי אם הוא מחזיק את עצמו רודף אמת, למה שילמד "קולות", הרי הוא לא יצטרך להן, הוא תמיד יחמיר! אבל לא! התורה, ההלכה, היא תורת חיים, והיא נותנת מענה למורכבות של החיים, ולכן צריך שיהיה לה כלי לעבוד עם מורכבות זו – הכלי הוא, אם כן, מניפת האפשרויות שבמסגרת ההלכה – ספקטרום הפסיקה ההלכתית. הספקטרום הזה מאפשר להתאים את ההלכה למקום, לזמן, ולנפשות הפועלות בכל מצב, מבלי לחרוג מרצון ה'. וזוהי נקודת החכמה, לכן נקראו גדולי ישראל בשם חכמי ישראל, משום שיש לחכם את היכולת לראות את פנימיות רצון ה', שהוא האופן להגיע לדירה בתחתונים, במקומות השפלים, באמצעות זיכוך התחתון, האדם, בהדרגה, על ידי קיום ההלכה כפי שההלכה מתאימה לאותו אדם באותו מצב ולפסוק בהתאם. התורה היא דו-שיח בין העקרונות למציאות, וחכמי התורה הם "מנחי השיח" זה.

    בין האירגונים העובדים בשיטה הזו קיים אירגון שמסייע לזוגות בהם המצב הדתי של בני הזוג מגוון, להגיע להסכמה ולדרך בהענקת יציבות בבניין ביתם. שם הארגון הוא "התקשרות זוגית" של עמי ואביטל ברעם, שפועל בקשר עם רבנים. אם השיטה הייתה של ללכת על כל הקופה, ו"ייקוב הדין את ההר", זוגות לא היו מחזיקים מעמד, כי באחיזה ב"דין", בעיקרון, אדם רואה את מה שהוא מאמין בו, ותו לא! אבל בשלום בית, של כל בית, צריך לראות את השני, להביט החוצה אל מחוץ לעצמי. זו לא בחירה בין בן הזוג להקב"ה, שהרי גם בן הזוג הוא בעל נשמה יהודית א-לוקית, גם הוא חלק של הקב"ה, הוא לא מעלים עליו. זה צירוף ואיחוד של שני חלקי א-לוקה ממש אל הקב"ה, באופן ייחודי, בירור של מצב חדש.

    והאם אין זו פנימיות הכוונה?

    261

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה