הנובר
  • הטלפון הגורלי

    2 | הצג גלריה

    אין לי מושג איך הגעתי לשם, כי ממש לא תכננתי אבל בסוף ערב גיוס התמיכה לישיבת תומכי תמימים הצעירה בראשון לציון ניגש אלי אחד מאנשי הצוות ושאל, "את חוזרת לירושלים?" "כן" עניתי, המפתחות כבר בידי.. • סיפור מרגש מאת נעמה טוכפלד לזכרו של המשפיע האהוב

    הטלפון

    את הסיפור הזה סיפרתי פה כבר פעם ואין סיבה לא לספר אותו שוב, וגם בפעם המיליון הוא ידהים אותי בדיוק כמו בפעם הראשונה.
    לזכרו ולעילוי נשמתו הקדושה של הרב זלמן ניסן פנחס ב"ר יעקב
    ***
    אין לי מושג איך הגעתי לשם, כי ממש לא תכננתי אבל בסוף ערב גיוס התמיכה לישיבת תומכי תמימים הצעירה בראשון לציון ניגש אלי אחד מאנשי הצוות ושאל, את חוזרת לירושלים?
    כן עניתי, המפתחות כבר בידי
    האם תוכלי לקחת את הרב נוטיק איתך?
    הרב נוטיק? ברור! לכבוד הוא לי, איזו שאלה בכלל…
    יופי הוא אמר, הוא הגיע לכאן במונית וחשבנו שיהיה לו נוח יותר לחזור עם אדם מוכר
    למה לא אמרתם בהלוך, הצטערתי. הייתי אוספת אותו בשמחה ובכבוד מלכים..
    מפה לשם, הגיע הרב נוטיק ובאצילות האופיינית לו שאל היכן נוח שישב. היכן שהרב רוצה, עניתי במבוכת מה. בין כך ובין כך עלה, ונסענו. הוא שאל מה שלום הילדים וכו' עניתי שברוך השם ישתבח שמו לעד ואז הפטיר בחיוך צידי, בדיוק לפני שנה היה הטלפון.
    הטלפון? אני מנסה לפשפש בזכרוני הדלוח
    טלפון? איזה טלפון..
    הטלפון, הוא ענה שוב בחיוך מדוד..אז, עם השליחות בהודו..
    מרוב הלם כמעט נתתי ברקס.
    כמו חשמל עבר בי.
    ודאי. הטלפון. איך יכולתי לשכוח.
    טלפון ששינה לי את החיים, ולא פחות.
    ***
    היתה זו תקופה לא פשוטה. מה אני מייפה, זו היתה תקופה נוראית. שני הריונות צעירים בזה אחר זה אבדו לי.
    כבר לא הצלחתי לבכות. הייתי מיובשת, מבפנים ומבחוץ.
    אפילו להתפלל לא היה לי כח.
    ואז הוא בא ביציאה:
    מבקשים בעבודה שאצטרף עם רה"מ למשלחת רשמית בביקור בהודו.
    מה קשור הודו, מילמלתי בהיסח הדעת, לא לגמרי שם.
    מה נעשה, אמר. נסיעת עבודה. אני חייב.
    בסדר חייב, הפטרתי. לכמה זמן?
    אצמצם למינימום האפשרי. יומיים טיסה הלוך ושוב יומיים שהיה במינימום, ונחזור.
    נו יש ברירה, הפטרתי ביבושת. נקווה שאשרוד את זה איכשהו.
    לקחתי אוויר לריאות ונכנסתי למצב 2. הילדים ראו שעובר על אמא משהו, ולא ידעו מה. אבל איכשהו עברנו את הימים האלה עם ראש מעל המים ובתקופה ההיא, זה היה המון.
    ביום הרביעי לנסיעה, קצת לפני שעות הקיפול והנסיעה ארצה, אני מקבלת הודעה.
    עיני חושכות.
    שומעת? יש פה סיטואציה חד פעמית שרה"מ נפגש עם השליחים בהודו ומנסים להסדיר את ויזות השהיה שלהם. אני ציר מרכזי בעניין אבל אצטרך להאריך עוד קצת את השהיה. מסכימה?
    בשום פנים אופן לא!! העיניים רצות על הטקסט והידיים. מקלידות במהירות. נגמר הסיפור, אתה חוזר שיסתדרו בלעדיך.
    הטון הברור עבר היטב בצד השני של העולם. אוקיי, הוא כתב ולא יסף.
    עשר דקות אחרי זה, הודעה מאחד השליחים הותיקים שם.
    טוכפלד בחייאת, תשחררי. בעלך נחוץ ידרוש פה, אם זו בעיה אז הכרטיס והשהיה עלינו.
    לא כסף ולא נעליים, אני עונה לו. לא זה מה שמפריע לי. אני פשוט לא יכולה. אוהבת אתכם אבל לא יכולה.
    השליחים בהודו, מעבר להיותם בית ועוגן במקום מטורלל במיוחד סובלים גם מהביורוקוטיה המסובכת והבלתי אפשרית בתת היבשת הזו והם חייבים לחדש את אשרת השהייה שלהם בהודו ולא הם מגורשים משם, ולא בשביל עצמם הם שם אלא בשביל כל אותן נשמות המבקשות חום ובית ואור. כך, יכולה למצוא את עצמה שליחה שזה עתה ילדה בנסיעה אל מעבר לגבול עם תינוק בן כמה ימים כדי שתהיה גם לו ויזה. סיפור הזוי ומסובך. אבל אני, את כל זה לא ראיתי ולא יכולתי לראות, הכאב הציף אותי וזהו זה.
    ואז הגיע הטלפון.
    הרב נוטיק על הקו.
    אני עונה, שלום כבוד הרב. הוא ניגש דוך לעניין.
    נעמה, אני צריך לבקש ממך משהו לא פשוט בכלל. ואני צריך שתסכימי. בעלך אמנם נסע במסגרת העבודה, אבל רצה ה' והוא כרגע שליח, בשליחות חשובה מאוד. וצריך שיתוף פעולה שלך, כי יש עת רצון ומי יודע מתי תחזור. וזה יקרה רק בהסכמתך. את מסכימה?
    פציתי פה לומר: 'לא, אין מצב כבוד הרב'
    אבל יצא לי בכי. בכי מטורף.
    הרב, אני מנסה להשחיל משפט בין היפחות, אפילו לא מנסה לכבוש את הדמעות, תשמע. אני עמדתי בנסיון קשה מאוד. פעמיים. ועכשיו, כשאני על הסוף של הסוף, על הנורה האדומה, על האדים של הדלק אתם מבקשים ממני לעמוד בעוד נסיון, אז אני אגיד לך מה כבוד הרב.
    אתה לימדת אותנו שיהודי עומד בנסיונות ורואה ניסים?
    קדימה.
    הגיעה העת להפעיל את הנוסחה הזאת.
    אני מסכימה להארכת שהיה ובלי סצינות יתרות
    אבל!
    אני רוצה התחייבות לפרי בטן מיד ממש נאו.
    זה הדיל, ואין בלתו.
    הרב שותק. שתיקה רצינית וכבדה.
    מה בכלל החוצפה שהיתה לי לדבר אליו כך, כמו ילדה מאוכזבת כועסת ובוכה. אולי על זה אומרים 'עזות דקדושא'
    תראי, אני מברך אותך ומאחל לך
    לא מברך ולא מאחל! אני קוטעת. אני רוצה התחייבות.
    שוב הוא שותק. הלו? אני אומרת בחשש
    זרע חיא וקיימא כעת חיה בעוד שנה. הוא אומר בקול שקט ויציב.
    מבטיח? אני עדיין משהקת בכי ומקנחת אף
    מבטיח, הוא עונה. הרבי דואג לשלוחים שלו, ובכלל זה את.
    אז בת, אני מנסה להגדיל בשקל תשעים
    זה אני לא אחראי, הוא עונה בבת שחוק. מה שיוצא אני מרוצה.
    כאילו שעל כל היתר הוא כן אחראי, אני מהרהרת במעין חיוך פנימי חצי סקפטי, וחצי מאושר אבל הבטיח. אז יש דיל.
    ודיל זה דיל.
    וכמו שאמר,
    כן היה.
    שנה לאחר מכן, חבקתי בן (שהייתי בטוחה שהוא בת) שהכניס לחיים שלי כל כך הרבה אור, שמחה וגלונים לא נגמרים של אהבה מטורפת שהחיים שלי כאילו נחלקו לשניים.
    עד הטלפון,
    וממנו.
    ***
    הרב, אתה מרשה לי לפרסם את זה?
    אני שואלת תוך כדי נהיגה, כולי סערת רגשות.
    בשמחה הוא עונה בנחת. רק אל תשכחי שלא אני הסיפור.
    הברכה היא מאת ה' שברכתו היא תעשיר
    ומשה רבינו שבדור- הרבי מלך המשיח, שלוחו
    ואני רק צינור קטן בדרך
    וכל יהודי יכול לחולל ניסים. נתת ליראיך נס להתנוסס, חתם.
    ואני הורדתי אותו בסמוך לביתו הצנוע בסנהדריה והודיתי לו על הזכות עכשיו ובכלל, ורק משפט אחד הדהד בראשי:
    "עבד מלך-מלך"

    #צדיק_גוזר_והשם_מקיים

    #יחי_המלך

    בתמונה: הרב נוטיק מסנדק את הילד החמישי בשושלת, נועם הי"ו
    נעמה טוכפלד



    583

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה