• 14 רגעים על משפחה ברוכת ילדים

    הגדלה

    חושבת שהיום שלך עמוס? מה קורה כשאמהות ושליחות נפגשים? ראיון מיוחד עם הגב' נחמי מזרחי, אמא לתשעה בנים, שליחה במושב גבעתי ומחנכת בבית ספר • לקריאה

    רחלי בן חיים, מגזין עטרת חיה

     

    מי את?

    גדלתי במשפחת שליחות בערד. הורי ניצחו לאורך השנים על מלאכת השליחות, וגידול הילדים גם יחד: אבי רב הקהילה ואימי גידלה שלושה עשר ילדים, במסירות נפש, באופן של אורות בכלים. ואני שליחה של הרבי במושב גבעתי (בדרום) אבל לפני הכל ,אני משתדלת להיות אמא ורעיה.

    שליחותי במושב מתבטאת בסיוע לבעלי שהוא רב המושב, וכמובן אני אחראית על כל ענייני  שמירת המצוות של נשים: הדרכת כלות, שיעורים, ביקורי בית ועוד..

    בנוסף לזה אני מחנכת כיתות א' – ב', השנה אני בשבתון, לומדת התמחות בהוראה מתקנת, באמצע תואר שני.

    וכמובן התואר הנכבד ביותר: אמא לתשעה בנים.

     

    איך זה להיות אמא למשפחה ברוכה, שליחה ומחנכת?

    עוד כשהתחתנו היה ברור לנו שנצא לשליחות (בעלי מגיע משליחות בארגנטינה), ומאד התחברנו לבקשת הרבי לצאת לשליחות, לכוח והקירבה שהרבי מעניק לשלוחים. ובמיוחד לראות איך הרבי מסר ומוסר את נפשו בשבילנו – אז מצידנו בוודאי שניתן מה שנוכל, וניטול חלק בהפיכת העולם לקראת הגאולה. ברמה הפרקטית – אין לי תשובה איך מסתדרים, כי זה באמת רק בכח האמונה והברכות שהרבי מעניק.

    כאשר אנו כבר בשליחות ומגדלים כאן את הילדים, אנחנו רואים במוחש שישנו ערך מוסף לילדי השלוחים שמקבלים הרבה אחריות, בגרות, שמחה, יראת שמים והתקשרות לרבי דווקא בגלל השליחות, שזה דברים שלא יכולתי להעניק אותם בשכונה חב"דית/חרדית. כמובן שיש גם הקרבה וקשיים שבשכונה חב"דית לא קיימים, אך עם הרבה השקעה של ההורים, ליווי צמוד ו'אני מאמין'  – אפשר להשלים גם את זה.

    כל בחורה שמתחתנת יודעת שהבסיס הוא להיות רעיה, ואמא לילדים – זו הוראה של הרבי, זו שליחותינו בחיים, וזה אף הצורך הנשי של כל אחת מאיתנו. ואחרי שזה נעשה בשלימות, אזיי מצטרפת לזה גם השליחות 'בחוץ'.

     

    איך התגובות במושב שלכם?

    ב"ה אנשים מאד מעריכים את משפחתינו הברוכה, זה לא מובן מאליו, וזה חסד מהשם. אך יש בזה גם הרבה עבודה של השלוחים, צריכים לדאוג שתמיד הילדים יהיו מסודרים ולבושים יפה ונקי, להזכיר להם להתנהג בצורה יפה ומכובדת, אם יש להם תפקיד מסויים – לחזור איתם איך מתנהגים במצב כזה. שהילדים יהיו שמחים ויחייכו – לא בהצגה, אלא באמת. שיהיה להם טוב אז הם ישמחו.

    וכך קל לאנשים להעריך משפחה גדולה, כי רואים שלילדים טוב והם נראים טוב. הייתה פה אישה במושב שלקראת לידת בני השביעי, היא ילדה את ילדה השישי. וסיפרה לי מישהי בשמה שהייתה לה דילמה אם היא מסוגלת ללדת עוד ילד, וכשהיא ראתה ש'הרבנית' ילדה ילד נוסף, זה גרם לה לרצות גם ולהאמין בעצמה שהיא יכולה ומסוגלת. הילדים החמודים של הרב והרבנית עשו לה חשק לילדים נוספים.

    מביטים בנו על העת, על הדיבור שלנו עם הילדים, על התגובות למעשיהם, על הסבלנות או חוסר הסבלנות סביבם. אנחנו שומעים כל העת התפעלות על עודף הרוגע שלנו (למרות שאני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לעבוד על הרוגע והסבלנות), ולמרות שיש לנו גדוד בנים, אני לא מסכנה, אלא מאושרת. והילדים שמחים.

    את ההזדמנויות הללו אני מנצלת לדבר עם נשים שפונות אליי, מה העיקר ומה הטפל בחינוך הילדים, על מה שווה וחשוב להוציא את האנרגיות ועל מה לא.

     

    וכעת נעבור לרגעים השמורים לאמא שהיא שליחה ומחנכת, אני אומר רגע מסויים ואת תאמרי מה זה מזכיר לך או מה זה בשבילך…

    נתחיל….

    רגע של אמא: עם כל הכבוד לשליחות בחינוך או במושב, לפני לידה או אחרי – הילדים שבבית צריכים להרגיש שאמא לגמרי איתם לפחות כמה דקות ביום. אם זה בארוחת ערב (בשל תפקידי הנשי אני לא נמצאת בשעה זו בבית), או לומר איתם שמע ישראל כשהם במיטות, להוציא אותם ללימודים בבוקר מתוך רגוע, חיוך וסנדוויץ' מושקע.

    וגם בזמנים שאני לא נמצאת בבית: בלימודים או מבצעים, או בעבודה, לזכור להרים טלפון ולשמוע מה איתם ואיך הם מרגישים. אם הגעתי הביתה לזמן קצר ואני בדרך ליציאה נוספת, למקד את עצמי כמה דקות אליהם: לתת לטיפה, לשאול מה נשמע? איך היה בתלמוד תורה? איך היה במבחן? אתה צריך משהו? הם כבר דואגים למלא את הזמן הזה ברגע שהם מרגישים שאמא איתם.

    יחד עם כל הפעילות שלנו בחוץ, חשוב לזכור שאנחנו מחנכות גם בבית. לעיתים אנו יודעות להיות המורות הכי טובות, המנחות או המדריכות הנפלאות בחוץ. אבל כשזה מגיע לתוך הבית זה קשה לשבת עם ילד ללמוד, לחזור איתו למבחן ובכלל להשקיע בחינוך הילדים. המשימה הזו הוטלה בראש ובראשונה עלינו, וזה צריך לעמוד בראש מעיינינו.

    הרבי אמר חצי שעה ביום: נעביר לעצמינו בראש את הילדים, מה קורה עם כל אחד מהם? אם הבטחתי צ'ופר לאחד מהילדים, מישהו צריך תחפושת להצגה, מוצג לתערוכה, לא לשכוח את הרצונות שלהם ומה עומד להם בראש, להתחבר אליהם.

    רגע של בית: אוכל של בית, שאמא תבשל דווקא. מנקה לא אכפת לי, מישהי שתקפל כביסה גם בסדר מבחינתי. אבל בעיניי יש דברים שאמא צריכה לעשות: טיפול פיזי בילד, לבשל ולהגיש לילד את האוכל. שהבית כולו ירגיש ריח של אוכל ואפיה יהודיים של אמא. שאמא במטבח טורחת עבורם – וכך זה הופך להיות מחובר לילדים וגם לומדים להעריך את זה.

    רגע של התמודדות: התמודדות עם עומס בחוץ וטיפול בילדים, דוגמא מהשבוע האחרון: השבוע, ביום ראשון חזרתי מהלימודים, בעלי היה אצל משפחת אבלים, ומיד אחר כך נסע לאסיפת הורים של הישיבה, אני הצטרכתי לצאת לעבודתי בעת ששוקעת השמש… וגם פתחנו ארגון שפרה ופועה, וזה דרש ממני לארוז כמה חבילות. ומעל כל זה חזרתי הבייתה והילדים מחכים לאמא שתטפל בהם… זה לא היה קל, הרצון הראשוני שלי היה פשוט לעצום ת העיניים, במיוחד שכבר בנהיגה הרגשתי שאני עייפה להחריד. את התרגילים אני עושה לעצמי לפני שאני נכנסת הביתה: נשמתי נשימה עמוקה, ביקשתי מהרבי שיעזור לי, הזכרתי לעצמי להסתכל על העיקר ולא על התפל. לשדר כמה שיותר רוגע – וזה נתן את הכח בפועל.

    כאשר ישנה סיטואציה של לחץ ואני רגועה – הסביבה גם היא משדרת רוגע. אם מגיע שלב של לחץ, חשוב לקחת פסיעה אחורה ולהרגע, כי אם אמא תהיה לחוצה, האחרים ישתגעו עוד יותר ממנה.

    וכמובן שצריך לקחת בחשבון שיכול להיות שיהיו דברים שידחו: אולי הילדים ישנו קצת יותר מאוחר, או הכלים של ארוחת ערב לא ישטפו. אבל אם את יצאת במצב סביר והילדים הלכו לישון רגועים – זה שווה.

    ואפשר גם לגייס את הילדים לטובת העניין, כשזה ברוגע, יחד איתך, הם יהנו לעזור. כי הם רואים שאת בעצמך עייפה, ויש לך עוד משימות, הם לא מתנכרים למצב, כשאת מגישה להם את זה בצורה בריאה וסובלנית, הם עושים זאת בנחמדות. אבל כשאת באה בלחץ, מעירה ומתקיפה – הם מיד נחסמים מלהקשיב ולעזור. ואז אמא נהיית עצבנית, והפוך על הפוך היא לא מקבלת עזרה מאף אחד.

    רגע של מחנכת: השם הנרדף שלי – זה בנשמתי. יש מחנכת בבית, ויש מחנכת בשדה השליחות בבית הספר. בחינוך בבית: לצאת קודם כל בנקודת הנחה שהכל זה סיעתא דישמיא. כל הפסיכולוגים וההנחיות, והספרים לא יתנו לך כלום, אם לא תהיה לך עזרה מהקב"ה. אז המון, המון תפילות, ואחר כך הרבה עקביות, וקו ברור בחינוך לי, ואז אוטומטית לילדים – כי כשהילד רואה ומרגיש שלאמא ברור, אז ממילא לו זה ברור. ואם לא, הוא יהיה מבולבל ו'יטפס על הקירות'.

    חשוב להעביר לילד את הכללים בצורה שלא משתמעת לשני פנים, וכך הרבה יותר פשוט לו לקבל אותם. לא תמיד יהיה לו קל לבצע, אבל ידע שכך צריך להיות. ובהמשך יהיה לו גם יותר קל לבצע.

    ומצד שני ביחד עם זה, כמחנכת בבית צריכים להיות מאד רגישים לצורך השונה של כל ילד: כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם. למרות שכולם ילדים לאותם אבא ואמא, ואצלי אפילו כולם בנים… לכל אחד הנשמה והגוון שלו, הרצונות והדיעות והכיוונים שלו. וכדאי לשמוע אותם, ואם הכיוון אכן טוב – אז אדרבה, שימשיכו. ואפילו לצ'פר אותם על כך. אך אם אני מזהה שהכיוון סטה הצידה – ולא מתאים בצורה הזו, היות שזה באמת לא מתאים לילד חסידי. ולא היות שלי זה לא מתאים ולא מתחשק לי. אז בראש ובראשונה להבין שזה לא קל לו, ואחר כך לכוון למקום המתאים בצורה ברורה.

    חשוב לפתח את הכישרון הייחודי לכל ילד, ולזכור שלא הכל מתאים לכולם באותו מקום וזמן. אותו. חשוב גם לזכור שלא הכל מתאים לכולם באותו מקום וזמן, להתחשב בתכונות השונות, ולהיות רגישים כלפיהם.

    בחינוך בכיתה – אני אישית, אוהבת רק חינוך ולא 'מורה מקצועית'. חינוך זה מובנה בנפש והנשמה. אכפתיות. אחריות. עיקביות. ולזה אני מתחברת מאד, השנה זו שנתי ה17 בחינוך ילדים מכיתות א'-ב' בבית ספר ממ"ד – זה מה שתופס אותי שם: עיצוב הנפשות הצעירות.

    רגע של הורות: אחידות בין ההורים בחינוך – שלא יקרה סיטואציה שאמא תאמר משהו אחד ואבא יאמר משהו אחר, גם אם קורה שהדיעות של ההורים לא שוות. ניישר קו קודם שנאמר משהו לילדים.

    הילדים יודעים שאבא הוא המחנך של המשפחה, אמא עוזרת לו ברמה הרעיונית והביצועית, היא מחנכת בפועל כי היא נמצאת רוב שעות היום עם הילדים. אבל אבא הוא מעל הכל.

    רגע של שליחות: חשוב מאד שזה לא יגיע לילדים כמועקה ולא שימאסו בו. שיראו את זה במקום טוב וכיף. וגם מצד בעלי – שהשליחות שלי לא תהיה מעמסה על כתפיו. אלא דבר ראשון השליחות שלו, והתמיכה והעזרה שלי עבור כך. ולאחר מכן אני עם השליחות שלי. ולזכור שהשליחות העיקרית היא להיות אמא, אפשר לשתף את הילדים בצורה כייפית וטובה.

    רגע של ילדים בשליחות: בנושא זה ישנו סיפור עם ר' בערל בוימגרטן: שביקש מהרבי לבוא אליו בראש השנה, והרבי אמר לו: "אתה חושב שכשאני תוקע בשופר אני חושב יותר על אלו שמצטופפים סביבי? אני חושב דווקא על אלו שנשארו בשליחות" סיפור זה נותן לנו הרבה כח וחיזוק לילדים ולנו.

    אלו שנמצאים בשכונה חב"דית ושומעים תפילה חב"דית, גדלים בצורה שונה מילדינו שרואים מראות שיכולים לפגוע ברוחניות שלהם. אך רואים שיש ברכה של הרבי: ילדי שלוחים מגיעים מזן אחר, פשוט בגלל שהם עצמם שלוחים. ההורים שלהם עוד בחרו בשליחות, והם נולדו לזה, ומקבלים באהבה ובשמחה. וגם מקבלים עידוד מהרבי… יש להם בעצם משימות של שליחות בחגים ובאופן קבוע. ויש להם את השותפות בשליחות של הוריהם: בשמירה על האחים הצעירים – כי פה אין בייביסטר.. היום בערב יצאתי להתוועדות, בעלי היה במשפחת האבלים. והבן בן ה12 נשאר בבית עם אחיו הקטנים. בן השנה וחצי הקיא, והוא טיפל בו במסירות ואחריות. זה שליחות. והוא גם קיבל מחמאות ופידבק על כך. כי זה לא מובן מאליו.

    רגע של מנוחה: חובה לכל אמא! אך זה דבר שצריך לעבוד עליו כי ביומיום – אין לזה מקום מבחינה מעשית. רעיונית כמובן שזה צורך, אני יכולה לומר שהיום אני הרבה יותר עסוקה מפעם, אבל היום אני יותר נותנת למנוחה מקום. אם פעם לא היה שייך שאני יכנס לחדר וינוח והילדים לא הכירו מושג כזה, כי כל עוד מישהו ער בבית אני חייבת להיות ולהשגיח עם יד על הדופק על כל דבר. הסברתי להם שאמא רוצה שיהיה לה כח לערב, או שאמא חזרה היום ממשימה כזו או אחרת. ובמקביל אני דואגת שהם יהיו עסוקים במשהו טוב, ורואה שהם מקבלים את זה יפה.

    זה באמת צורך וחובה לתת את הפסק זמן הזה של הרגיעה. כאשר לא מצליחה לנוח, אני פחות אפקטיבית בערב.

    ויש גם מנוחה נפשית: לשבת לקרוא 'בית משיח', ללכת להתוועדות או ערב נשים (לא שאני מארגנת) זה גם חשוב. שעונים שמחוג השניות לא עוצר אף לרגע, אלא מסתובב סיבוב שלם – הבטריה נגמרת מהר יותר. אז אפילו רק בשביל הצורך להמשיך לתת – חובה לנוח. ולא בשביל תאווה גופנית…

    הייתי בחנוכה אצל הרבי מלך המשיח שליט"א בשבילי זה היה חמצן לכמה שנים.. מנוחה לגוף ולנשמה..

    רגע של נס: באחד הערבי שבתות שיצא לי שוב לצאת לעבודתי החשובה, הילדים נשארו לבד עם האח הגדול התורן שהוא טרם בר מצוה ולכן פחות קריטי שיתפלל במניין. אותו ילד אירגן מסיבות שבת והשתמש בדגל צבאות השם שיש לנו ובו תמונה של הרבי וכם כתוב שם המושב: גבעתי. כשהם סיימו את מסיבות השבת שהתקיימו בתוך הבית, כי היה יום קר מאד. הם הניחו את הדגל ליד השולחן עם הנרות.

    ו…כאן אני נכנסתי הביתה. והמחזה שנגלה לעיניי: דגל בוער באש!!! תינוק זוחל על הריצפה!!! וכל הסלון מלא בילדים שבדיוק החלו להילחץ!!! לא יודעת באיזה כוחות: תפסתי את הדגל הבוער  ורצתי איתו החוצה.  כמה ניסים: א. שלא נשרף הבית. ב. שהדגל התחיל לבעור כשאני הגעתי הביתה ולא לפני כן. ג. היה תינוק על הריצפה, ולא היו זוכרים אותו אם היו בורחים.. ואח"כ גם שמתי לב שאת הדגל הבוער העברתי מעל הראש של התינוק… ועוד ועוד…

    הסברתי לילדים שזה בגלל שאמא יצאה לעבודה חשובה – והם עסקו כמה דקות קודם במסיבות שבת. בגלל זה השם שמר עליהם. אגב, הדגל כולו התלקח והתמונה של הרבי נשארה שלימה, הוא שמור לנו כהודיה על הנס..

    רגע של נחת: יש הרבה רגעים, תודה להקב"ה. הנחת מאד מורגש בסעודת השבת, כשכל המשפחה שהקב"ה נתן לנו סביב שולחן אחד (גם כאשר הבנים הגדולים בישיבה – הם ב"ה במקום שאנו רוצים שהם יהיו, אז שולחן השבת לא מרגיש את חסרונם), ויש לילדים מקום להתבטא עם דפי הקשר ודברי תורה.

    גם כשהילדים עוזרים אחד לשני, ושהם בעצמם יוזמתיים ומארגנים 'הקהל' לאחים ולשכנים, ולוקחים החלטות טובות ומיישמים אותם.

    רגע של שמחה: כשנפגשים ב'עולם' לומדים יותר ויותר להודות ולשמוח על מה שהקב"ה נותן לנו. וזה כיון מחשבה שמאד חשוב להעבירו, כי ילדים זה 'עם' שמאד מתלונן, להראות להם כל הזמן כמה הקב"ה נתן לנו, ונמצא איתנו, ואשרינו וכמה אנחנו צריכים לשמוח. ויש כל כך הרבה לשמוח. תודה להשם: נשואים, משפחה ברוכת ילדים, כולם בריאים, אוהבים אחד את השני, שמחים והולכים בדרך של הרבי, בעלי גם משפיע בישיבה וגם בשליחות ומשמח שהוא מצליח לשלב בין השניים. ועוד הרבה שמחה וטוב.. רק להודות.

    רגע של נתינה: שליח במהותו הוא נתינה אחת גדולה. לא ממקום של כפיה וקושי אלא ממקום של שמחה ותענוג. בתור רעיה ואמא גם יש נתינה של 'תן וקח' כשאמא מכבדת, היא מכובדת. את מעניקה לילדים ומספיק החיוך שאת מקבלת והעזרה שהם רוצים לתת כי הם רוצים 'לשלם'.. הלכתי לאסיפת הורים של אחד מילדי, והוא כתב לי שם על השולחן: "תודה רבה אמא, על כל הרגעים שישבת איתי ללמוד ועזרת לי בהכנת שיעורי בית". אני כלל לא יושבת איתו הרבה, אבל כנראה הדקות האלו שכן ישבתי רק איתו, עשו לו המון..

    ויש גם דברים שנותנים כי כך צריך, ולא תמיד רואים את התמורה, כמו בחינוך הילדים שנראה שזה השקעה קירחת פעמים רבות.. ובשליחות זה קורה המון שמשקיעים ולא בטוחים אם יצא מהאדם הזה משהו בכלל. מסופר על הרב גוטניק שפתח שיעור טהרת המשפחה, ובמשך כל סידרת השיעורים, הגיעה רק אישה אחת. הוא כתב לרבי באכזבה. וקיבל תשובה מדהימה: גם למשה רבינו הייתה אמא אחת, וממנה יצא נשיא ישראל. אי אפשר לדעת מה יצא מהזריעה הקטנה אפילו, גם מה שלא נראה על פני השטח.

    רגע מיוחד: כשיהודים מתחברים לרבי – זה מיוחד! ועושה לי טוב. זה גם סיפוק ענק: בשיעור היום, שמעתי נשים שהן לא חב"דניקיות אומרות: "שהרבי יעזור", "הרבי שומר עליך", או: "נעשה נחת לרבי"  אני מרגישה עם זה סיפוק גדול בשליחות.

    רגע של טיפ: יש מסקנות שמגיעים אליהם במשך החיים אחרי הפסדים. זה נכון שלומדים מטעויות, אבל לא תמיד חייבים ללמוד מטעויות. לפעמים אפשר לשמוע למישהו גדול וחכם ממני. יש היום הרבה הרצאות, כתבות וספרים בנושאי שלום בית, חינוך, העצמת הילדים ועוד… חשוב לקרוא, לשמוע, 'לשים בכיסים', להפנים – אולי זה מה שיעבוד אצלי דווקא ויציל אותי.

    חשוב גם שאמא תיראה טוב, תטפח את עצמה ותראה שהיא מאושרת ושמחה, זה נותן הרבה כח לבעל, לילדים ולכל הסביבה.

    בנוסף: לימוד חסידות מאד עוזר בחיבור לרבי, מאד מרגיע ונותן כלים מעשיים, וכמובן שהברכות נותנות הרבה כח. ביטחון בקב"ה לדעת שלא אני משחקת את התפקיד, אני רק חייל במשימה ויש מי שמוביל את החיילים. ושום דבר זה לא סוף העולם כי 'אין עוד מלבדו'.

     

    ולסיום, מה יש לך לומר לכל האמהות?

    כאמהות, מוטלת עלינו אחריות כבידת משקל בכמה תחומים:

    תפקידנו, לשמור על כבוד בין בעל לאישה ובין ההורים לילדים – זה נותן לילד חוסן להתמודד לאחר מכן בעולם שבחוץ.

    חשוב להיות דוגמא אישית, אי אפשר להגיד לילדים: 'תעשו' ובסוף הם רואים שההורה עושה משהו אחר משאומר. וגם אם זה לא קל להיות דוגמא אישית זה 'must'. להראות לילדים שמקפידים על שולחן ערוך קלה כבחמורה. 'המבצעים' לא הופכים אותנו להיות פשרניים ח"ו, גם אם זה דורש שהם יחזירו ממתק שקיבלו והוא לא כשר, או לא יטעמו כלום אצל משפחה ביישוב, למרות שזה יכול לפגוע או מבייש. אין פשרות ביראת שמים. לא תמיד נחייב אותם לנהוג ברמת החומרות של ההורים, אבל הם יראו ויפנימו שאבא ואמא עושים יותר. וישאפו להיות כמוהןם בהמשך..

    והחשוב מכל: להנחיל לילדים שהרבי מלך המשיח הוא הרמטכ"ל – הוא המקום הראשון, ואנחנו עושים לו נחת רוח. אחר כך אבא ואמא ואחר כך חברים…

    595

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה