• חוזרים לשגרה? למה נגרע! • הגב' חומי נבון

    הגדלה

    אחרי שנה מלאה תהפוכות, נשמעים צלילי הרגעה של 'חזרה לשגרה', אך אל לנו לשכוח שאסור להתפשר על פחות משגרת הגאולה האמיתית והשלימה > התוועדות מעוררת עם הגב' נחמה נבון, מנהלת בית הספר 'אור מנחם' בנות בצפת על הזעקה והתביעה שעלינו לדרוש: "למה נגרע?" אם נדרוש נזכה כמו ב'פסח שני'. באדיבות מגזין עטרת חיה • לכתבה המלאה

    אחרי שנה מלאה תהפוכות, נשמעים צלילי הרגעה של 'חזרה לשגרה', אך אל לנו לשכוח שאסור להתפשר על פחות משגרת הגאולה האמיתית והשלימה > התוועדות מעוררת עם הגב' נחמה נבון, מנהלת בית הספר 'אור מנחם' בנות בצפת על הזעקה והתביעה שעלינו לדרוש: "למה נגרע?" אם נדרוש נזכה כמו ב'פסח שני'  > ברוך השם, אך רוצים גאולה! מאת בלומי לנדא

    עניינו של פסח שני, הוא לא רק בפסח שני, הוא כל השנה. רק שפעם בשנה אנחנו עושים עצירה בתחנת דלק, שואבים כח ויכולים להמשיך לחיות את העניין הזה תמיד. בפסח שני מאיר הפרוג'קטור על כך שאין מצב אבוד. נכון, אנחנו עושים טעויות, אנחנו תמיד בעבודה, אבל למרות מה שנעשה, אפשר להשלים ולתקן.

    בחסידות מוסבר שלא רק שאפשר למחוק את הטעות ואת העבירה ותחת זאת מקבלים דף לבן ונקי, יותר מזה – הכתם עצמו הופך להיות יהלום! איך זה שמ'אוברדראפט' נהיה לי זכות בבנק? איך החובות הפכו לזכויות? כי באמת יהודי רוצה להיות טוב וכשחוזרים בתשובה מאהבה, הכל הופך לזכויות!

    כשטועים ונופלים, צריך להיזהר מהיצר הרע. הוא ממש אומן במלאכתו. כשהוא מכשיל אותנו, הרווחים האמיתיים שהוא 'גורף על חשבוננו', הם דווקא מה שנגרם לנו אחרי הנפילה, בתחנה הבאה. העצבות, הייאוש מעצמנו, ה'עבירה גוררת עבירה'. לא עמדתי בניסיון ואז מגיעה עוגמת נפש, הלקאה עצמית, ואז מאשימים אחרים ואז…עוד כמה עבירות על הדרך.

    למזלנו, פסח שני אומר בדיוק הפוך: "עשית משהו לא טוב, אפילו 'לכם', בכוונה חלילה, השם עדיין מחכה לך. הוא יודע שבאמת בתוכך, אתה רוצה לעשות טוב".

    לא להתפשר: גאולה!

    מאחורינו כמעט שנה וחצי מאד לא פשוטים ולא שגרתיים והנה עכשיו, ברוך ה', ישנה תחושה ותקווה שחוזרים לשגרה יציבה ולאיזה שהוא רצף טבעי, מוגן ומוכר. אני רוצה לשתף מעט בהרהורים ובתובנות סביב 'החזרה לשגרה'. אחרי התקופה שעברנו, כבר כל־כך רצינו וקיווינו לחזור למסגרת הרגילה. אז אמנם נכון, זוהי נטייה טבעית ומובנת, רצון בריא של כל אמא לילדים ובעצם, של כל בן־אדם אנושי עלי אדמות. אפשר לומר– צורך לגיטימי!

    אלוקים טבע בבריאה סדר קבוע, חילופי עונות קבועים. אומרים שה' עושה עמנו חסד שהטבע לא נתון לשינויים, כי כך אדם מרגיש בטוח, הקרקע יציבה לרגליו. בטוח שהשמש תזרח מחר בבוקר, לא יכול להיות שלא!

    גם בתחום של החינוך, ידוע שטוב וראוי לחנך ולהרגיל את הילד לסדר קבוע. תהליך ההכנה לשינה יהיה תמיד אותו דבר עם אותם שלבים. (גם אם יש 'בלאגן' בבית בשעת ההשכבה והמקלחות, לפחות הילד יודע שגם זה קבוע, תמיד אותו 'בלאגן'…).

    אבל הטלטלות שעברנו בקורונה, החשש על המצב הבריאותי, המתח, וזה ששום דבר לא ידוע ולא מובטח, זה טלטל אותנו. בתור מנהלת בית ספר אני יכולה לספר, כמה שינויים מהרגע להרגע היינו צריכים לתכנן ולבצע במערכת. איך כשסיימנו לעבוד שעות על גבי שעות, על מערכת מותאמת לכל הנהלים, אני מקבלת הודעה שהכל משתנה, צריך לעשות הכל מחדש… השתגענו! שלחנו הודעות להורים וכתבנו – 'יתכן ואולי ובאם ויכול להיות וכנראה שמחר יהיה כך וכך, וגם זה בספק…' שום דבר לא צפוי וידוע מראש.

    אז אמנם נכון שכולם רוצים ומצפים לקביעות, אבל אחרי כזו סערה, אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא הולכים לחזור לשגרה הרגילה שהכרנו לפני שהקורונה התפרצה לעולם כרוח סערה. הרבי מוביל אותנו למהלך אחר לגמרי. אחרי מה שעברנו, אנחנו כבר עלינו על מסלול אחר. אי אפשר לשאוף לחזור לכיתה א', כי אנחנו כבר לא שם. אנחנו על המסלול שמוביל אך ורק לגאולה, בדרך הישרה והבטוחה. אנחנו לא חוזרים אחורה, זה כרטיס 'one way' – 'כיוון אחד'. אנחנו חייבות להיות מונחות בזה ובטוחות בזה ולא להתפשר על פחות מגאולה אמיתית ושלימה עכשיו. כי הגענו לשלב.

    השגרה המבורכת אמנם גאלה אותנו מהקורונה, ומכל הדברים הקשים שחווינו ושאף אחד לא ידע יותר צער, אבל צריך לזכור שלא לזה התפללנו ולא לשגרה כזו ייחלנו, זה לא מספק אותנו. וכמו אותם יהודים שהתעקשו ולא ויתרו, והם קיבלו את 'פסח שני'. גם אנחנו מצפים לשגרה מסוג אחר, שגרה של גאולה!
    כל אחת שגרירה!

    בערב פסח של שנה שעברה, הייתה ממש מורגשת אווירה של גאולה. בכל העולם דיברו על זה שהנה משיח מגיע. אני אישית ממש התלבטתי איזו שמלה ללבוש כשתגיע הגאולה, הנוחה יותר או המפוארת יותר… האמת שבכל שנה כשאני עורכת רשימת קניות לפסח, אני כותבת בראש הרשימה 'שה' – לקנות שה לפסח, הרי משיח מגיע, אז שנהיה מאורגנים כבר עם קרבן פסח. אבל עכשיו זה הרבה יותר מוחשי ואמיתי.

    בשנים עברו, כשדיברנו בין החברות על התגלות משיח, הייתי תמיד אומרת ומדמיינת שאם עכשיו הרבי פתאום מופיע, אני בטוח מתעלפת… כמה שציפינו והתכוננו לבואו, אני מתעלפת… כי באמת עמוק בפנים יש קיבעון גלותי כזה שלא מסוגל לחשוב בראש של גאולה. אבל עכשיו? עכשיו הכלי מוכן, ללא ספק! עברנו מספיק, ועכשיו כולם מרגישים במוחש שמשיח מגיע, אני כבר לא חושבת שיהיה מישהו שיתעלף.

    ובתקופה המיוחדת הזו, יש לנו כנשים חב"דיות משימה. אנחנו צריכות לדבר ולהציף את מה שהרבי לימד אותנו כל כך הרבה. בכל מקום מדברים המון על כן חיסונים לא חיסונים, כן בית ספר לא בית ספר, כן ב'זום' לא ב'זום', כן סגר לא סגר, פוליטיקה, הפגנות, הרבה 'אקשן' בחדשות. אבל תכל'ס, מה העיקר, ועל זה צריך לדבר – רק משיח! תפקידנו לדאוג שבכל מקום ידברו על כך, יראו וישמעו בריש גלי, תכל'ס רק משיח! זה הנושא הכי חם עכשיו!

    אדם שרואה את השלטים והפרסומות של משיח, זה מגביר בליבו את הציפייה למשיח. זה משמח ונותן תקווה בתוך הגלות הקשה. אנחנו כחסידים יודעים שיש happy end לסיפור הזה שכל העולם עובר, אנחנו יודעים שזה הסוף, אבל מה אשם העולם שעדיין לא שמע על משיח? העולם מרגיש שאין פתרון! ושלעד נצטרך חלילה להתמודד עם הקורונה ועם כל הצרות! חשבנו שהחיסונים יצילו אותנו ואז הגיעו המוטציות, חשבנו שבחירות יובילו לממשלה, חשבנו… מה יהיה? אי וודאות, הדאגות הולכות וגדלות…

    לנו יש בשורה לעם! אנחנו צריכים לבוא ולומר לכולם, תכל'ס רק משיח! כל אחת מאיתנו היא שגרירה לפרסם ולדבר עם כל מי שאנחנו פוגשות ומדברות. וכולם מגיבים בחום, מסכימים עם זה וצמאים לשמוע את זה, כי באמת שאין פתרון אחר למה שקורה, רק משיח יוציא אותנו מהפלונטר הזה… ולא לומר זאת מתוך אנחה או איזה שהוא חלום רחוק, אלא מתוך שמחה וביטחון!

     

    המעשה שיכריע

    פעם, בדורות עברו, ניסו אנשים גדולים, ענקי עולם ומקובלים, להביא את הגאולה. זה היה שייך רק להם, עם הכוונות המיוחדות שלהם! אבל היום? לתבוע גאולה ולדרוש ולא לוותר, זה אנחנו, בדיוק אנחנו! למי הרבי פונה ומבקש אם לא מאיתנו?! הרבי כל הזמן מביא את הרמב"ם הידוע – עשה מעשה אחד, הכריע את הכף! הרבי נותן לנו את האחריות.

    יכול להיות שמעשה מסוים קטן, של אישה מסוימת אחת, הוא יהיה המעשה האחרון! אז נכון שכל המעשים שנעשו לפני כן, על ידי נשים אחרות, הביאו לכך שזה היה המעשה האחרון, אבל בסופו של דבר היא זכתה.

    זה כמו עם 'העולה המיליון'. יורד לו מהמטוס עולה חדש, סוחב מזוודותיו, עדיין מטושטש מטורח הדרך והטיסה, הוא לא חולם מה הולך לקרות לו בעוד רגעים ספורים. והנה רק דרכה רגלו באולם קבלת הפנים, מסתערת עליו קבוצת אנשים נרגשת, עונדים לו אותות מפוארים וכתרים לראשו. למה דווקא הוא? כי הוא העולה המיליון! הוא לא עשה משהו מיוחד יותר מהחבר שלפניו או אחריו, אבל הוא זכה! כך כל מעשה טוב שלנו מכריע את הכף, כל מעשה משמעותי. המעשה שלנו יהיה זה שיכריע!

     

    141

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה