• שתוק כך עלה במחשבה: לא חייבים למצוא הסברים

    צילום הבוקר שאחרי האסון: ישי ירושלמי צלם אתר 'בחדרי חרדים'
    הגדלה

    "שתוק כך עלה במחשבה: לא חייבים למצוא הסברים" - דרשה מלב נשבר אחרי השרפה ששרף ה' - מתוך דרשתו של הרב שניאור אשכנזי שליח הרבי ורב בית כנסת המרכזי בראשון לציון. מילים מרטיטות שנותנות מעט נחמה בימים טרופים אלו • לדרשה המלאה  

    שתוק כך עלה במחשבה: לא חייבים למצוא הסברים

    דרשה מלב נשבר אחרי השרפה ששרף ה'

     

    מאת הרב שניאור אשכנזי, שליח הרבי ורב בית כנסת המרכזי בראשון לציון

     

    (הדרשה הזו נוספת לדרשה הרגילה לפרשת השבוע ששלחתי).

    הלב שבור ושתת דם למראות ולקולות הנספים, והנטייה הראשונה היא למצוא אשמים. איך המשטרה סגרה את המעבר הדחוס ולא נתנה לצאת מאירוע ההדלקה? מי המהנדסים שאישרו את הירידה במעבר הצר שיצר צוואר בקבוק שלא אפשר לאלפים להשתחרר בקצב נורמלי?

    הנטייה השנייה היא למצוא הסברים. איך אירע אסון כזה למרגלותיו של רשב"י? כיצד זכות העלייה על קבר התנא האלוקי לא הגנה על אלו שמסרו נפשם לכבוד יום שמחתו? ואז עוברים להסברים ידועים ונכונים בעיקרם על בקרובי אקדש, ונשמות וגלגולים וכו'.

    ככה אנחנו, כחלק מהצורך בשליטה כדי להגן על עצמנו מפחדי החיים, אנו חייבים למצוא סדר במה שקורה. כל הזמן לסמן אשמים ולמצוא צידוקים כדי לייצר אשליה של הגנה וביטחון מפני הבלתי צפוי. אבל עוד מוקדם לכל חשבונות הנפש. יבוא הזמן גם לזה. בשעות אלו כשהנפטרים נערמים וחלקם אפילו לא זוהו ובני המשפחות לא החלו לשבת שבעה – נדרשת דרך שלישית ושונה לחלוטין.

    זה המסר העוצמתי שקיבל משה רבנו מהקב"ה שוב ושוב לכל אורך חייו. יש דרך שהיא עמוקה ונשגבת יותר מההסברים והצידוקים. רק אוהבים אמיתיים מסוגלים לה: לשתוק, פשוט להרכין את הראש ולתת אמון בהנהגתו של הקב"ה.

     

    ל"ג בעומר הוא יומו של רבי עקיבא, בו פסקו תלמידיו למות, והגמרא מספרת סיפור מדהים אודותיו – על התהפוכות המטלטלות ועוצמת התהיות האמוניות שנלוות אליהן (מנחות כט,א):

    "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.

    "חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו חזור לאחוריך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני".

    הסיפור מביא לשיא את הסתירות המטלטלות של החיים. החלק הראשון מספר את המעלה העצומה של רבי עקיבא, שלא היה ולא יהיה כמותו. אפילו משה רבנו בכבודו ובעצמו – בעומדו בנקודת השיא של אדם ילוד אישה בין השרפים והמלאכים ברקיע העליון – אינו מגיע למעלה של רבי עקיבא. הוא נאלץ "לחזור לאחוריו" כדי לצפות ברבי עקיבא. הוי אומר שהוא נמצא במדרגה נמוכה מהתנא העצום.

    משה עלה לשמים לקבל תורה וראה את הקב"ה מחדד את התגים מעל אותיות ספר התורה. ישנן שבע אותיות – "שעטנז גץ", שיש תגים בראש האותיות כדי לייפות אותן והקב"ה חידד את התגים. משה לא הבין למה חשוב כעת לחדד את התגים והרי התורה לא ניתנה ואיש לא למד אפילו את האותיות עצמן? אמר הקב"ה שיחזור לאחוריו ויראה עבור מי הוא טורח. ראה משה בעיני רוחו את רבי עקיבא שיושב ודורש תילי תילים של הלכות על כל תג ותג, ועושה זאת ברמת פיענוח ופיתוח אדירה כזו שמשה עצמו לא העלה בדעתו עד כמה מסרים כלולים בכל תג בתורה.

    ואז מגיע המהפך הנורא: משה שהוא מידת האמת המוחלטת שואל בצניעות: "יש לך אדם כזה אתה נותן תורה על ידי?!". ענה הקב"ה תשובה סתומה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

    נו, משה מבקש לפחות להבין מתי יקבל רבי עקיבא את שכרו. אם רבי עקיבא לא זוכה לתת את התורה, בוודאי יגמול עמו הקב"ה חסד אחר ועצום ממנו. אבל לתדהמתו הוא מגלה שרבי עקיבא ייהרג במיתה נוראה בידי הרומאים. משה נחרד וזועק: "זו תורה וזו שכרה?!". ושוב משתיק אותו הקב"ה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

    וכל לב רגיש חרד לכבודו של משה: א. מה זו הבלימה הנחרצת "שתוק!"? אם הקב"ה לא רוצה להסביר את עצמו – שיחריש, אבל למה סותם את פיו של משה בקריאה: "שתוק"?

    ב. מה הכוונה "עלה במחשבה לפני"? מה הקשר בין המחשבה לפנים? למה לא ענה בפשטות: "זה הדבר הנכון, כשתגדל תבין, מכוסים רזי עולם, במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור?.

    ג. ולגופה של תשובה: למה הקב"ה חומק מלענות? הרי בוודאי יש הסבר לצורת המיתה הנוראה של רבי עקיבא, עניינים של גלגולים, קידוש ה' וכו', אז למה הקב"ה מתחמק ואינו מניח דעת משה?

    שמעתי רעיון מרטיט שחודר את הלב, ואולי יש לומר שיסודו הוא בדברים מפעימים ומפורסמים שכתב החתם סופר בפרשת כי תישא.

     

    הקב"ה לא מתחמק, הוא עונה. הוא מלמד את דרכיו הנעלמות באוזני משה: "שתוק!", לעיתים צריך לשתוק. להרכין את הראש בדממה ובאמונה שלמה ולקבל את דרכיו של הקב"ה. אמונה היא לא הכוח לקבל תשובות, היא הדרך לחיות עם שאלות. אנו כל הזמן מחפשים הסברים, אבל לפעמים עלינו להודות שאיננו מבינים. ילד מתעקש להבין את אבא שלו, "תסביר לי למה אתה לא מרשה לי ללכת", אבל אינו מסוגל לכך, והרי הפער בינינו ובין הקב"ה הוא באין ערוך.

    אחרי פטירתם הנוראה של בני אהרן, משה אומר הסברים: "בקרובי אקדש"- הם גדולים ממני וממך, אבל אהרן שותק. "וידם אהרן". התורה מפליאה דווקא את שתיקתו של אהרן ולא את חוכמתו של משה. מיד אחרי האירוע מתייחד אתו הקב"ה ומצווה את פרשת שתויי יין ורש"י אומר: "קיבל שכר על השתיקה". מכאן שכוח השתיקה גדול יותר מכוח ההבנה.

    השתיקה מעידה על אמון. המילה "אמונה" היא מלשון "אמון" כי לא מחשבותי מחשבותיכם והדבר האפשרי היחיד הוא להשליך עצמנו עליו.

    ולמה לשתוק? כי "כך עלה במחשבה לפני", זה מה שעלה במחשבתי לעשות עכשיו – ואי אפשר להבין את ה"לפניו" של הקב"ה. אי אפשר להבין את ה' בהווה, את מה שמונח לפניו ולפנינו עכשיו.

    הדברים נאמרו כבר בתורה עצמה: ברגע הכי אינטימי וקרוב בין משה והקב"ה, ברגע ההתגלות הכי נעלה שמסופר בתורה, רגע אחרי המחילה על חטא העגל, משה מנצל את ההתקרבות הנדירה ומעתיר לבקשת חייו: "הראני נא את כבודך". אבל הקב"ה מסרב: "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך … [אבל] לא תוכל לראת את פני … וראית את אחורי ופני לא ייראו".

    שוב עונה הקב"ה באותה מילה: "לא תוכל לראות פני", רק "וראית את אחורי". מבאר החתם סופר: ברגע השיא של חייו, משה מבקש לגלות את סוד הסודות ששבר כל כך הרבה יהודים והחריב את אמונתם: סוד הסבל. למה צדיק ורע לו? מדוע יהודים יקרים שמוסרים נפשם לעלות לציונו של רשב"י חוזרים בשקיות אטומות ומשאירים יתומים אומללים ושבורי לב?

    הקב"ה עונה: "וראית את אחורי ופני לא ייראו", אי אפשר להבין את "פני", בהווה, אלא רק "וראית את אחורי". אותי אפשר להבין רק לאחור, רק במבט לאחור. יחלפו השנים ויעבור הזמן ונזכה כבר בקרוב ממש לביאת המשיח ואז יתבהרו הסודות העליונים. על אברהם אבינו נאמר "וירא את המקום מרחוק", הוא הבין את דרכי המקום רק "מרחוק". רק ממרחק הזמן וממרחב הדעת.

    ועד הרגע הזה מהרה יגלה, נדרשת מאתנו "אמונה" של "אמון", כדרכם של אוהבים שבוטחים זה בזה ברגעים קשים וגם כשהדרך מעורפלת ומלאת מהמורות, כי הוא יודע דרכיו וכל נתיבותיו אמת.

    הרב אברהם שמואל בנימין סופר, ה"כתב סופר", היה אחד הרבנים הבולטים באירופה לפני כ-150 שנה. הוא נולד לאביו הרב משה סופר, ה"חתם סופר", ואילו אמו הייתה בתו של הגאון רבי עקיבא איגר, מענקי הדורות. וכמובן הוא עצמו היה תלמיד חכם עצום.

    פעם עלתה במוחו שאלה הלכתית ושאל את אביו. הוא ציפה לתשובה מהירה, אך האבא אמר שהוא צריך לחשוב. הבן היה בטוח שאביו יקרא לו אחרי שעה, אבל חלפו כמה ימים עד שאביו קרא לו ואז השיב תשובה פשוטה. היה ברור שלקח לו רגע אחד לחשוב עליה. הכתב סופר התפלא, אביו היה עונה שאלות מסובכות מכל אשכנז ועכשיו השתהה?!. אמר החתם סופר: "רציתי ללמד אותך לקח שהוא יותר חשוב מהשאלה הספציפית שהעלית: יהודי צריך ללמוד לחיות עם שאלה. לפעמים כשעולה שאלה, צריך להניח אותה בצד ולהתעצם עם החיים…"

    [הנה דוגמה לסוג של הסתכלות הפוכה ומפתיעה המלמדת עד כמה אין בידינו להבין דרכיו של מקום. לא שמישהו מסוגל ורוצה להסביר את המקרה הנורא שלנו, אבל זו רק דוגמה עד כמה מחשבתנו צרה. יהודי כתב מכתב קשה מאוד לרבי מליובאוויטש:

    הוא תרם ספר תורה וערך מסיבה מפוארת בביתו לסיום כתיבת האותיות. כשהבית היה מלא אנשים והרכב החגיגי ניגן בחוץ, אחת האורחות חשה רע ותוך כמה רגעים נפטרה ל"ע. האירוע התבטל והקהל התפזר המום כשספר התורה נשאר מיותם על השולחן.

    התורם נחרד ממה שקרה ופירש זאת כסימן רע שהאלוקים אינו רוצה את המתנה שלו. הוא שאל את הרבי למה זה קרה? ובביתו? ומה לעשות עם ספר התורה?

    הרבי ענה (ליקוטי שיחות לה עמוד 345): האמת היא הפוכה. אותה אישה הייתה אמורה למות, אבל במקום שההתקף יתרחש כשהיא בודדה בביתה, הקב"ה עשה חסד שההתקף יקרה בין יהודים, בסביבה שמחה, כשאנשים אוחזים בידיה ומעודדים אותה בדקותיה האחרונות. ואיזה חסד גדול מזה לעודד אדם ברגעיו האחרונים… אולי, הוסיף הרבי, כל מטרת הכנסת ספר התורה הייתה בכדי להנעים לאותה אישה את רגעי הליכתה מהעולם].

     

    אי אפשר לסיים כאן. אצל יהודים יש כלל ברזל: אנחנו אומנים לנצל כל משבר לתוספת כוח. אסור לנו להיפרד בשתיקה אלא בעשייה. יהודי לא שאל "למה", אבל הוא שואל "מה". הוא לא שואל למה זה קרה? אבל כן שואל מה עלי לעשות בעקבות מה שקרה?

    אולי אפשר להציע לקבל על עצמנו להיזהר ולהוסיף באהבת ישראל ולימוד זכות אחד על השני, ולפחות עד חג השבועות שקיבלנו את התורה כאיש אחד בלב אחד. אנו נמצאים בתוך תקופה פוליטית סוערת, הבטן של כולנו מלאה ומתוחה, ואנו נגררים לעלוב, להשמיץ ולקטרג. בואו ננצל את הכאב הזה כדי לראות את היפה, האלוקי והטוב בכל אחד מאתנו.

    כך נהג רבי עקיבא בעצמו (ראו בארוכה בשיעור ששלחתי לפני כמה ימים): עוד ביום ל"ג בעומר עצמו, כשהעקומה רק התיישרה והתלמידים הפסיקו למות, הוא מיד קם וקיבץ תלמידים חדשים והשמיע באוזניהם את הלקח: התלמידים הקודמים עיניהם הייתה צרה זה בזה, אתם אל תהיה עיניכם צרה".

    בימים הללו לפני 65 שנים, חוותה קהילת חב"ד פיגוע טרור כנגד בניה ומקורביה. ביום ל' ניסן תשט"ז, ראש חודש אייר, פרצו מחבלי פידאיון שהגיעו ממצרים אל מתחם "בית הספר למלאכה" בכפר חב"ד ופתחו במטח יריות רצחני. התלמידים שהו באותה שעה בבית הכנסת והתפללו ערבית, והמחבלים ירו ישירות בראשם של המתפללים. התוצאה הייתה נוראה: טבח של המדריך ועוד חמישה נערים צעירים הי"ד. עד היום אפשר למצוא באולם בית הכנסת את הסידורים פתוחים בתפילת ערבית כשהם מנוקבים בכדורים ומוכתמים בדם. זאת הייתה מכת חרב ליישוב הקטן שתושביו – כולם עולים חדשים – עוד ליקקו את הפצעים של היטלר וסטאלין ימ"ש.

    בימים הראשונים אחרי האירוע לא הגיעו מברקי חיזוק מהרבי מליובאוויטש. אחר כך הסביר הרבי (ראו בהקדמה לאגרות קודש יג) כי נהג כמו אהרן הכהן: "וידום אהרן". ובלשונו: "נתעכב המענה כי קשה היה לכתוב לאחר המאורע". הכאב והזעזוע היו גדולים מדי בשביל להכיל אותם במילים.

    אבל החל מתום השבעה, החל הרבי לשגר מברקים ומכתבים שתוכנם אחד: לקבל החלטות חדשות, האסון הוא קריאה משמים להפוך את השבר לניצחון ולעשות הרבה יותר כדי להעצים את הכפר. הרבי ציין כי בפיגוע הטרור הראשון נגד העם היהודי, כאשר פרעה גזר להרוג את התינוקות בחדר הלידה ולהטביע את הזכרים ביאור, אומרת התורה משפט שעיצב את התגובה היהודית למשברים: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". המשבר היה רגע מעצים של פריצה חדשה. אנו לא יודעים למה דברים קורים, אבל אנו יודעים מה לעשות אחריהם. המשבר הוא קריאה לעשייה חדשה. בלשונו: "התוצאות שמאורע זה מכריחן אין כל מקום לספק: וכמו שאירע לאבותינו על ידי המצריים אשר כל עניין של עינוי וגזירה תשובתו בצדו: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

    כבר ביום ה"שלושים" לפיגוע, התכנסו ראשי המדינה בכפר חב"ד לחגיגת הנחת אבן פינה לאגף חדש בבית הספר: מגמת לימוד דפוס ובית הדפסה משוכלל שנקרא בשם "יד החמישה". במשך עשרות שנים יצאו מבית הדפוס הזה מיליוני סידורים, ספרי חבד בעברית, באנגלית ובכל השפות בהן מדברים יהודים – וזה היה המענה העוצמתי ביותר לסידורי התפילה שנוקבו בכדורי רשע, לאלו שהעלו בדעתם שהם יוכלו לגדוע את השירה היהודית.

    יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתאמר לצרותינו די ונזכה לביאת המשיח ותחיית המתים בקרוב ממש והם היקרים בראשנו.

     

    כתיבת הדרשות והשיעורים והפצתם באופן חופשי

    מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי הרבי ברחבי תבל

     

    ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי

    ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי

    להצלחה רבה בכל ענייניהם

    ולעילוי נשמת מרת

    שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב
     

    270

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה