• "אלוקי הדברים הקטנים" • פרשת דברים

    הגדלה

    "אני עירקית אורגינל אבל באתי תינוקת לירושלים" עליזה מפתיעה בהצהרה חגיגית בנסיעה משותפת לכותל בעיצומם של ימי בין המצרים. וההפתעות של עליזה ממשיכות כמו ים גועש, בדיוק כמו האופטימיות שלא עוצרת את האישה שאיבדה את בעלה השנה ושכלה את בנה הבכור והיחיד כבר לפני ח״י שנה..." מתוך טורה של מירי שניאורסון • לטור המלא

    "אני עירקית אורגינל אבל באתי תינוקת לירושלים" עליזה מפתיעה בהצהרה חגיגית בנסיעה משותפת לכותל בעיצומם של ימי בין המצרים. וההפתעות של עליזה ממשיכות כמו ים גועש, בדיוק כמו האופטימיות שלא עוצרת את האישה שאיבדה את בעלה השנה ושכלה את בנה הבכור והיחיד כבר לפני ח״י שנה.

    "הנכדה שלי אמרה לי: 'סבתא, את לא נראית בת שבעים ותשע אלא בת ארבעים ותשע', אפילו אנטיביוטיקה לא לקחתי מעולם" היא מספרת ומשתפת בסוד שלה. "הסוד שלי הוא לצום. כשהיו לי כאבים נוראים הלכתי למרפאת טבעית והיא אמרה לי כמו לאסתר המלכה 'צומי שלושה ימים'. כשאני בצום אני מפנטזת על מים חמימים נעימים. ככה בבוקר וככה אחרי צום. אמא שלי הייתה בת תשעים, ככה חלקה ופשוטה הייתה, לקחה הכול וזרמה. הסבתא שלי אחיינית של הבן איש חי, גדלתי בבית שמח: ים, הרבה אהבה, לשתות ולהיות בשמחה", היא מספרת.

    איך אפשר להיות בשמחה עם צרות כאלה קשות? אני תמהה, וחושבת גם על ימינו אנו – ימים שמוקדשים לזיכרון החורבן ולאבל. עליזה מסבירה מייד: "בשבעה קיבלתי ברכה מהרבי לאישה שאיבדה את היקר לה מכול, ברכה שהעמידה אותי במקום ועזרה לי לשאת את הכאב על הבן שהשאיר חמישה יתומים. ברגע שקיבלתי את הברכה לא להיות בצער כי זה מצער את הנשמה, שאלתי את עצמי: 'אני רוצה לצער את הנשמה של הבן שלי?' הבנתי שאני בתפקיד הסבתא שהיא דוגמה ונותנת לנו כוח להיות מקושרת. כל ההסתכלות על החיים משתנה. רבי זה לא רק מקום, זה עניין של הסתכלות".

     

    השבת אנו מתחילות חומש חדש. ההתרגשות של החידוש מנוגדת קצת לאופי האבל של הימים הללו. מכאן שזה הזמן להרבות בלימוד תורה, התורה שמביאה אותנו לשמחה האמיתית. חומש דברים מלמד אותנו כמה הקב"ה רוצה בטובתנו, וגם כשאנו לא בסדר הוא כל כך נזהר בכבודנו.

    עם ישראל אומר "בשנאת ה׳ אותנו", ורש"י אומר: "והוא היה אוהב אתכם". רש"י מעודד אותנו. גם כשהאהבה הטבעית מוסתרת, אין שום חלישות באהבת אבא לילדיו. גם בימים אלו, כשנדמה לנו שהאהבה מוסתרת, ואנו מרגישים חורבן וצער וכאב – העבודה שלנו היא לגלות ולבחור לראות אותה ולזכור שה׳ אוהב אותנו ובתוך כל דבר מסתתר הטוב.

    איך מגלים את האהבה הזאת? איך בונים את בית המקדש ואת עם ישראל?

    קודם כול – כל אחת בביתה היא. אם דברים כל כך קטנים גרמו לחורבן, גם דברים קטנים אפילו מזעריים יעשו טוב ויפעלו את פעולתם.

     

    מספרת עליזה על צום תשעה באב בילדותה: "זכור לי איך בכל שנה בתשעה באב היינו מסיידים את הקירות, מכבסים את הכיסוי למזרנים ומחליפים אותו. זה היה קשה, ועוד בצום. שטפנו את כל הבית יסודי ממש כמו לפני פסח. היינו ממש עייפות, אפילו שהצום עבר לי יחסית בסדר. לא פשוט. כל השכונה שלנו היינו ממש ביחד עובדים. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שאני בבית שלי לא אעשה את זה. הייתה תקופה קצת אחרי החתונה שהייתי מנקה, אבל לא בצורה שעשינו אז, ועם הזמן הפסקתי לגמרי. אבל זאת האמונה התמימה של פעם שהנה משיח בא וצריך להתכונן, היום אנחנו בעיקר מכינות מעדנים ומגדנות", היא מסכמת באופטימיות ובראיית הטוב שלה.

    לבנות ולהיבנות – זה אפשרי בזכות הדברים הקטנים. בימים אלה של אהבת חינם. נזכור כמה חסד עושה איתנו הקב"ה ותכף כבר לא נצטרך לצום ותשעה באב הקרוב ייהפך ליום שמחה וששון.

    הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.

    מרצה מנחה ושליחה בתקשורת  לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן    mail: [email protected]   טלפון 054-9292901

     

     

    69

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה