• זמן (מסך) קיץ • כתבת חובה מחיה הלוי

    Boy watching cartoon on TV
    הגדלה

    הכתבה הבאה לא מתיימרת לנופף באמצע חמורה עד כמה השימוש באינטרנט הוא בלתי הפיך, וגם לא תוכיח עד כמה יש להיזהר מנזקיו. הכתבה הזו יודעת שאתם כבר יודעים: האינטרנט הוא מסוכן. הפלאפון החכם - ממכר. לא לשם כך התכנסנו כאן היום, לצערנו, הדברים ברורים והרי אסון. אך אין לנו ברירה, שעות המסך בתקופה האחרונה קבלו קפיצת מדרגה. לכן במקום להזהיר מה 'לא', באנו לשוחח על מה 'כן' ועל איך 'כן'. באדיבות "עטרת חיה" • לכתבה המלאה 

    זמן (מסך) קיץ

    בבין הזמנים אנו מוצאים את עצמנו רצים אחר סדר היום שקבענו לילדים ומנסים לסתום חורים… נשאר רגע פנוי, אין ברירה שילכו למחשב… שאלנו ובדקנו מהם התכנים הנכונים והמינונים המתאימים?

    הכתבה הבאה לא מתיימרת לנופף באמצע חמורה עד כמה השימוש באינטרנט הוא בלתי הפיך, וגם לא תוכיח עד כמה יש להיזהר מנזקיו. הכתבה הזו יודעת שאתם כבר יודעים: האינטרנט הוא מסוכן. הפלאפון החכם – ממכר. לא לשם כך התכנסנו כאן היום, לצערנו, הדברים ברורים והרי אסון. אך אין לנו ברירה, שעות המסך בתקופה האחרונה קבלו קפיצת מדרגה. לכן במקום להזהיר מה 'לא', באנו לשוחח על מה 'כן' ועל איך 'כן'.

    דבר ראשון, בואו נחשוב למה כן.

    למה בכלל לשלוח את הילדים לצפות בסרט (צירוף, שעד לפני שני עשורים, נשא קונוטציה שלילית)? מדוע אנו מאפשרים להם לשחק משחקי מחשב או מעודדים אותם לראות הפקות חינוכיות למיניהן?

    אצל חלקנו זו בכלל אינה שאלה. מה זאת אומרת? מחשב (על צורותיו השונות) הוא מוצר צריכה בסיסי. אין בית אשר אין בו מסך. הרשת מוצפת בכל־כך הרבה מסרים טובים, ערכיים, חסידיים, מרוממים ומעשירים. אז ברור ש'כן'. לילדַי יש ידע נרחב הרבה יותר ממה שלי היה בגילם, וזו עובדה מבורכת… אצל אחרים השאלה 'למה המחשב הוא חלק מסדר היום של הילדים' היא אמנם שאלה, אך היא נותרת עם אנחת חוסר ברירה והרמת ידיים של 'זה מה יש': זה הדור, זו התקופה. המחשב הפך במהרה להיות ידיד המשפחה, בין אם הוא נייח או נייד ובין אם הפלאפון חכם, מחונן או גאון. ובכן, אם לא ברורה לכם התשובה לשאלה: מדוע אתם מושיבים את הילדים שלכם מול המחשב, במחילה, אל תעשו זאת…

    אבל ברור לכם, נכון? המסך הרי מתפקד כבייבי–סיטר מרתק, נגיש וזול. הוא מפיג שעמום, השתוללות ובלגן. הוא מעשיר בידע כללי וחסידי. הילדים 'תחת הרדאר', ואתם יודעים מה הם עושים. נהדר.

     

    "וגר זאב עם כבש"

    רגע לפני שנמשיך, ברשותכם, נסיט את הדיון להתבוננות בייעודים הגאולתיים שקרמו עור וגידים מול עיננו. נפילת מסך הברזל היא חלק מ"וקבץ נדחי ישראל", צמצום השימוש בנשק אטומי הוא התגשמות "וכתתו חרבותם לאיתים", מצד אחד הפרוטה כלתה מכיסנו, ומאידך המעדנים מצויים כעפר לרוב, ועוד. לאחרונה חשבתי על עוד חלק מהנבואה העתידית שמתרחשת כאן ועכשיו באופן מדהים. אני מתכוונת (בדרך אפשר ונמשל) לפסוקים מישעיה שמתארים את "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ונער קטון נוהג בם" ואת "ושעשע יונק על חור פתן".

    חשבתן על זה?

    הזאב הרע פוער שיניים טורפות של תכנים בעייתיים וגר בסמיכות דביקה כזו לכבש הרך, האמון אך ורק על ראיית מראות טובים. הוא אינו טורף את הכבש, להיפך, הוא מאפשר לו להתבטא. אבל כיון שהגאולה עדיין לא כאן בגלוי למטה מעשרה טפחים, 'הנחות העולם' הפרוץ שה'זאב' מביא איתו עלולים לטרוף…אותנו.

    והנמר? הוא זולל ומכלה את זמננו היקר בתיאבון ('רק לראות מה היא העלתה', 'רק להגיב לה', 'רק לצפות בזה' ו… איך עברה לה חצי שעה?) הנמר הנ"ל רובץ כה קרוב ל'גדי' הרך, שגלום בכל האופציות הרחמניות שחוסכות לנו המון זמן וריצות.

    טוב ורע, טמא וטהור, רוחני וגשמי, הפצת המעיינות ומבואות המטונפות מתגוררים יחד במסך דק. ומי מנהיג אותם? נער קטון.

    נער קטון שעדיין לא גיבש את אישיותו וכבר קיבל 'רישיון' להנהיג את עדת הזאבים והנמרים, בררר…

    נער פצפון ממש, שעדיין לא מדבר במשפטים תקינים, וכבר יודע לצלם, להעלות ולשלוח.

    נערים קטנטנים שבוחרים לעיתים לא להקשיב לנו, אבל מאזינים בדממה מרותקת למסך רבוע דובר.

    'יונקים' שטרם למדו קרוא וכתוב משתעשעים להם במיומנות מפתיעה במאורת צפעוני. היא אמנם נדלקת בלחיצת כפתור ומועברת בטא'צ, אבל בתוכה שוכן נחש ארסי.

     

    מי מה וכמה?

    ומכיוון שאמרנו מראש שלא נעמיק להסביר עד כמה האינטרנט ההרסני הוא עוד אחד ממאפייניו השליליים של 'עקבתא דעקבתא דמשיחא', נגיש לכם כלל אצבע, שיכול לעזור לדעת שברגעי הגלות האחרונים אתם שומרים על הכיוון הנכון. הוא גלום בשלוש שאלות פשוטות. כדאי לשאול את עצמנו מידי פעם, לריענון: מי, מה, כמה?

    מי רואה?- לא כל מה שמתאים לצפייה לילדים בוגרים מתאים גם לצעירים. זה ברור. האתגר מתחיל כשיש בבית גילאים מעורבים. הגדולים רוצים לראות דרמות מסעירות יותר מאשר תיאטרון בובות. מה עושים? בהמשך תקבלו רעיונות, אבל קודם נפנים שכאשר הגדולים עושים לך שקט ושומרים על הקטנים ליד המחשב, זה עדיין לא אומר שהכל בסדר…

    השאלה השניה היא מה רואים? חד וחלק: חוץ מצפייה בוידאו של הרבי מה"מ, כל שאר הסרטים (אבל כולם, אפילו החסידיים והחינוכיים ביותר) פשוט מנוונים חלקים במוח. ממש כך. אולי הם מעשירים ידע, אולי הם מרחיבים את אוצר המילים לגילאים מסוימים, אבל מכיוון שהצופים היקרים שלנו פאסיביים, הם אינם מפעילים את תאי המוח. תאי מוח שלא מופעלים לאורך זמן- אובדים, מתים. תחשבו על  חולה ששכב במיטה שנה שלימה ה"י, כמה פיזיותרפיה הוא צריך? ילד שהורגל להלעיט את עצמו שעות על גבי שעות אך ורק בצפייה פסיבית מאבד אפשרויות יקרות בחיי היומיום להפעיל חשיבה, ליצור, לגלות, להתבונן, להסיק מסקנות, ליזום ועוד עוד.

    אם תנסו לנהל 'יומן מסַכים' (בדומה לתיעוד אכילה מעולם הדיאטה) תופתעו מהתשובה שתתקבל לשאלה: כמה זמן רואים? אם אתם הורים שעדיין שומרים על גבולות המחשב כמו לפני כמה שנים- אשריכם! אצל רובינו הגבולות הולכים ונמתחים, הולכים ומתרחבים, והילדים מבלים שעות ארוכות מול המסך השואב.

     

    רעיונות מהשטח

    העמקנו בתיאור הבעיה, לא בכדי לתסכל אתכם, אלא בכדי לעורר ולהתעורר לבל נשלים עם המציאות של 'ככה זה, וגמרנו'. כעת הגענו לעיקר: אמהות ומשפיעות משתפות אתכן בניסיונן. הן מחלקות לכן סוכריות. עדיין לא ראיתי ילד שהתנגד לקבל סוכריה כי 'שבוע שעבר כבר קיבלתי'. אז גם אם שמעת את הרעיונות הבאים, לא תרצי בכל זאת לקבל עוד אחת? להתחזק בעוד 'סוכריה'?

    רחל: "אני מודעת לצורך של ילדיי 'להיות על המחשב', אבל אני מכוונת אותם לפחות לעשות באמצעותו דבר יצרני. במקום לצפות בסרט שוב ושוב, תלמדו תוכנת גרפיקה, תערכו סרטים, תלמדו הקלדה בשיטה עיוורת ועוד".

    אורלי: "אני משתדלת מידי פעם לצפות איתם יחד. לא לתת להם להעביר את זמנם נוכח המחשב ולהמשיך בעיסוקיי, אלא לשבת לידם ולשאול שאלות רגשיות על מה שראו. להפיק מהמראות שהם חווים מס ערך נוסף של אינטליגנציה רגשית ואינטראקציות חברתיות".

    עטי: "אצלנו ממש מקפידים: בשש בערב מכבים את המחשב סופית! אתם רוצים שינה איכותית לילדיכם? שעתיים לפני השינה הם צריכים להתנתק מכל סוג של מסך. בדוק ומוכח".

    שולמית: "קבענו כלל שאין מחשבים בחדרים, לא ניידים ולא סמארטפונים. כל דבר שצופים בו צריך להיות במרחב הציבורי (קרי: בסלון), באופן כזה שכל מי שעובר, שותף למה שנראה ונשמע דרך המסך".

    נחמי: "כאשר זיהיתי שהמחשב הפך להיות מוקד הוויכוחים בבית (לדעתי הם מבלים לידו יותר מידי, ולדעתם הם בקושי מספיקים לראות משהו) חשבתי שזו אינה חכמה רק לומר להם 'לא'. דאגתי לייצר הרבה אמירות של 'כן' לתחליפי מחשב: משחקים, ספרים, אופניים, טיולים, חומרי יצירה, ועיסוק בתחביבים. לא תמיד זה קל, הבית יותר מסודר כאשר כולם מתאספים סביב המחשב. אבל חשוב לי שהם ילמדו למצוא משמעות וסיפוק מהמגוון הרחב שה' מרעיף עלינו".

    בת שבע: "למחשב שלנו יש קוד כניסה. הקוד הוא שינון שתי שורות תניא חדשות או צפייה משפחתית משותפת בוידאו של הרבי מה"מ, כך לפחות הילדים יודעים שצריך להתאמץ כדי להשיג זמן במחשב, ולא רק למצוא בו פורקן קל לשעמום".

    חנה: "אני אומרת למושפעות שלי: 'כשאת מתלבטת על סרט מסוים תחשבי, האם היית רוצה שהדמויות המככבות בו יהיו ה'מלמדים' של הבן שלך? היית מסכימה שהוא יהיה חבר של הילדים שהוא צופה בהם? כך גם במשחקים, היית נותנת לו לעשות בפועל את מה שהוא משחק בו? אם לא – קיבלת נקודה למחשבה'"…

    ברכי: "אני ממש מרגישה שהגבולות נסוגים עוד ועוד אחורה. גם אנו המבוגרים איכשהו מגלים שבמקום לשלוט במכשיר, הוא שלט בנו. במצבים כאלו השימוש בעולם הדימויים עוזר לי מאוד. כפי שאדמו"ר־הזקן נותן בתניא עצה לאדם להינצל מתאוות לחשוב שבסופו של דבר התענוגים הופכים ל'חמת מלא צואה' וכו'.

    "כשאני מתלבטת עד כמה נכון לאפשר לילדים זמן מסך, אני מדמה את המציאות לנחש ענק שבתחילה 'רק' כרוך על העקב, וככל שמרבים בשימוש במחשב הוא מקיף יותר ויותר את האדם. או מדמיינת אדם שנכנס לביצה טובענית, בתחילה יצליח לצאת ממנה, מלא בבוץ, אך אם ימשיך לבוסס בה זה כבר מתחיל להיות מסוכן… ברור לי שאם ארצה להציל מישהו מהנחש שכמעט חונק אותו, אין זה יעיל לצעוק ולגעור בו, אלא בעדינות רבה לסלק את הנחש ממנו. כך עם הילדים, לא יעזור לי לגעור בהם 'סיכמנו על חצי שעה ואתם כבר שלוש שעות!'… מצטרפת בהחלט לדבריה של נחמי, במקום לרטון ולצעוק, חובה להשקיע במציאת דרכים 'עדינות' לנתק אותם מהצורך שלהם במחשב".

    הדסה: "אני ממליצה שהמכשיר לא יהיה בבעלות הילד. כמו שכרטיס האשראי שייך להורה, ובעת הצורך הוא מאפשר לילד בוגר להשתמש בו. כך לנסות ככל הניתן שמכשיר הצפייה יהיה ציבורי, ולהמשיך כמה שיותר עם פלאפון מקשים. למרות שהילדים טוענים ש'לכולם יש סמארטפונים', מבחינתי עם כל החסימות, זה כמו לשים להם נחש צפע ביד".

    חוי: "חייבים לדבר עם הילדים על כך שגם אנו המבוגרים לא חסינים מפני בזבוז הזמן, ומפני פיזור הנפש שנוצר לנו בעקבות שימוש טוב(!) בפלאפון או בטאבלט. זה גדול מרובינו. דווקא לכן אנו דואגים להם ורוצים את טובתם. חובה עלינו להראות דוגמא אישית, בשעות משפחתיות להתנתק מהמכשיר. כאשר ילד פונה אליי להניח אותו בצד, להסתכל בעיניו ולא לדבר איתו במקביל".

    תמר: "אמהות לילדים בוגרים יותר שמרגישות שהילד 'בעולם אחר', שהוא ממש מכור לפלאפון והן אחוזות אימה מהמחשבות במה הוא עסוק, צריכות להפנים שמלחמות לא עובדות, הן רק מזיקות. שמת קוד על המחשב? הילד מן הסתם יעקוף אותו. את לוקחת את הסטיק? הוא יתחבר בדרכים משלו. את רוצה להחרים את הפלאפון החכם שקנה בכספו? הוא יקנה אחר. אני לא אומרת לתת לו להמשיך ללא רסן, רק מדגישה שאסור לך להפסיד את הקשר הבריא איתו. צריך לדעת שהבריחה אל ההתמכרות נובעת מכאב פנימי. צריך לדבר על זה, להבין עם מה הוא מתמודד ושגם אני כמבוגרת מתמודדת. כולנו מחפשים קבלה ונוחות, סיפוק ומשמעות. כולנו רוצים שיראו אותנו. האינטרנט על שלל אפשרויותיו אולי נותן  מענה זוהר בתחלה, אך הוא מרוקן את הנשמה, מכל המובנים".

    מסתבר שהכלל 'פחות הוא יותר' הולם ביותר את ההתלבטות של השימוש במחשב. ככל שהילדים יהיו פחות מול המסך ייווצר יותר חיבור ותקשורת, יותר זמן למשפחתיות, יותר זמן ללימוד ולפיתוח אישיות, יותר זמן לעזרה לאחרים. הם יוכלו להיות הגרסה היותר משופרת של עצמם, וייטלו חלק בהכנה אקטיבית של העולם לגאולה.

     

    534

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה