• הסגולה לאריכות ימים • מיוחד

    הגדלה

    ההורים מתבגרים, צריכים עזרה פיזית ונפשית. הבית דורש, איך נדע לתמרן בין המשפחה הפרטית לבין הצמרת הענפה? איך נתייחס לדברים כואבים בצורה בריאה. לעשות כל התלוי בנו – שיח רב דורי עם הפסיכולוגית הגב' אסתר מייזליש • לקריאה

    הני אלישביץ, עטרת חיה

    שורשים של כיבוד

    הסיפור שלנו נפתח לפני די הרבה שנים, מעל תשעים שנה למעשה.

    הוא נפתח בבת הצעירה למשפחת וורקר, גיטא רייזל, שנשארה לבד עם אמה האלמנה בבית שבעיר העתיקה אחרי שכל שמונה האחים והאחיות האחרים התחתנו.

    ולמה לא התחתנה גם גיטא רייזל כמו כל אחיה ואחיותיה?

    כי היה לה תנאי מקדים לנישואין: "מי שמתחתן איתי צריך לקחת בחשבון שמגיעה אליו הביתה גם אמא שלי – לתמיד בעזרת־ה'. בשום אופן אמא לא תישאר לבד בבית אחרי שגמרה לחתן את כל הילדים והילדות".

    ואמא שלה, חשוב לדעת, הייתה ב"ה אישה פעילה ונמרצת, עם עין פקוחה ומילה נחרצת על כל מה שקורה בסביבתה.

    כך הגיעה גיטא רייזל בערך לגיל 24 – בשנים שבגיל עשרים כבר נדו בראש לבחורות שנשארו רווקות.

    אבל 'לכל סיר יש מכסה', וכאן אנחנו מגיעים ליהושע–מרדכי ליפקין, יתום מאב, שידע מהי מסירות למען אמא – הוא חי זאת על בשרו מגיל צעיר ביותר עם אמו האלמנה. ושיע ליפקין, כך אומרים, לא חשב פעמיים לפני שענה "כן" על התנאי והשידוך קם והיה, כאשר הזוג הצעיר עובר לדירה בשכונת בית ישראל שבירושלים – עם הסבתא איתם.

    הבת הבכורה שנולדה לזוג הצעיר ולסבתא שבבית – הלא היא אימי שתחי'.

    עד גיל 17 זכתה אמי לחיות עם הסבתא בבית כמחנכת נוספת – כאשר אבא ואמא מכבדים כל מילה שלה (וכאמור – היה לה מה להגיד, ב"ה). מה הפלא שלבת הבכורה שלה היא קראה "בת שבע" כשם סבתה המנוחה? ובהמשך כל הילדים מכירים את הסיפור על הסבתא שגרה אצל סבא וסבתא ליפקין.

    נדלג שנים קדימה: אני, ילדה קטנה, החמישית במשפחה, שסבא וסבתא שלה, משני הצדדים, גרים בירושלים, וההורים שלוחים של הרבי מה"מ בכפר חב"ד. פעם בחודש סבתא ליפקין מגיעה לביקור, אבל בכל מועד מגיעים אליהם, ועם כל שמחה מתקשרים, ובכל מוצאי שבת אבא מתקשר להוריו – גם אם הוא אחרי התוועדות ארוכה ושופעת 'משקה'. וכשזה קורה, אני נעמדת בצד לשמוע איך אבא מדבר עם הוריו כאילו לא נכנסה טיפת משקה לפיו, ורגע אחרי סיום השיחה – הוא נרדם תשוש…

    מסקנה נחרטה בי עם השנים, בלי שאף אחד יגיד אותה: כיבוד הורים לא לוקח כח, הוא נותן כח!

    כך הבנתי וקיבלתי בטבעיות – שנים אחר כך – את ביקוריה השבועיים הקבועים של אמא אצל הוריה שכללו לינת לילה בירושלים כשהם כבר היו מבוגרים וזקוקים לכך, את התורנויות של אבא אצל הוריו כשהיו זקוקים לו (עד כדי לקיחת חופשה של כחודש כשאביו היה חולה וזקוק לתמיכה צמודה), וכל מה שנדרש לעשות עבור ההורים – גם אם אלה כאילו 'נגסו' בשעות שהיו להורים להקדיש לנו – ושניהם עבדו במשרה מלאה ומעלה…

    וזה כנראה גם מה שגרם לי (ובהמשך גם לילדיי) להתבונן בטבעיות על הצורך שהתעורר כשחמי ואחר־כך חמותי היו זקוקים לעזרה, ובעלי שיחי' סעד את הוריו בכל דבר וזמן בלי הגבלות של זמן או מסירות.

    הרי אלו ההורים שלנו, נכון? ואם ההורים זקוקים לך – אתה שם. ומעולם לא שאלתי את הוריי: "למה אח שלך או אחות שלך לא יכולים לעשות את זה אם הם ממילא גרים קרוב יותר?"… מי מוכר זכויות בגלל נסיעות או אי נוחות אחרת?!

    איך עשית את זה?

    על הרקע הזה ישבתי לשיחה עם אמא שלי שתחי', כשהיום בעצם אני חווה את הצד השני של המטבע – כעת אנחנו, האחים והאחיות, בצד שמגיע לעזור להורים, להיות שם וגם להתמודד עם קשיים לא פעם, וכששואלים אותי – "לא קשה לך לנסוע לאמא כל שבוע, להישאר בלי יום חופשי?" אני תוהה לרגע: "מה הקשר?". ואז מבינה – אולי מי שלא ראה את זה בעיניו – מתקשה להבין, ואולי אני זו שמתקשה להבין אותם… ועם זאת, אם יש מישהו שחושב שזה לא כרוך בקושי, או שאין לי במה להשתפר בכיבוד הורים – כנראה לא הבין את הפואנטה…

    אז שאלתי את אמא:

    איך עשית את זה? עם קטנים בבית, עובדת במשרה מלאה…

    "האמת היא שלא חשבתי לרגע על הקושי, למרות שבמבט אחורה – זה בהחלט היה מאד מורכב. מן הסתם את זוכרת שברבות הימים אמא (= סבתא שלי) גם הייתה אלמנה וסיעודית לחלוטין בכסא גלגלים, וגם אז ואפילו כשהיא נכנסה לבית אבות – המשכתי להגיע כל שבוע כי זו אמא שלי. לי היה תמיד ברור שאפשר לכבד הורים גם אם יש קשיים. אולי הידיעה המוחלטת הזו נתנה לי כח".

    במה בעיקר התבטא הקושי מבחינתך?

    "היו לו כמה פנים:

    היה הצד הטכני: הנסיעות לירושלים היו ארוכות ומסובכות (בחזור למשל הם כללו ירידה בכביש המהיר שבין הכפר לכפר־חב"ד ב' וגלישה במורד הגבעה – בכל מזג אוויר שהוא…), או למשל פעמים רבות היה צריך כח פיזי כדי לעזור לאמא, להרים אותה מכסא הגלגלים שלה – ומבחינת הכוחות הפיזיים שלי לכאורה לא יכולתי לעשות זאת, אבל למדתי עם הזמן טכניקות שעזרו לי ומצאתי כוחות.

    מעבר לכך היה את הצד הרגשי: בתקופה האחרונה לחייה אמא סבלה מאד מייסורים קשים, ההאכלה הייתה דרך הבטן, ולא היה פשוט. אני הייתי לצידה, וחוץ מאשר ללטף אותה לא יכולתי כמעט כלום לעשות בשבילה. זה קשה. מאד.

    "ובנוסף היה את הצד המשפחתי: שכלל התארגנות מראש עם הארוחות בשבילכם, האחיות הגדולות לקחו יותר אחריות, והסתדרנו. אף אחד מהילדים לא התלונן. אף פעם.

    גם כשאבא ז"ל היה נוסע להיות עם אביו ואחר כך עם אמו מתוך מסירות מדהימה, והייתי נשארת אתכם לבד – גם אז עם כל הקושי – זה היה מובן מאליו בשבילנו".

    הפן המקצועי

    בשלב הזה פניתי לראיין את אמא שלי מהכובע השני שלה – כפסיכולוגית:

    מה אפשר להמליץ לאשה שלא ראתה דוגמא כזו, וההתמודדות לא פשוטה לה?

    "אם אנחנו מדברים על הורים שזקוקים לסיוע בצרכי היום־יום צריך לחלק את זה לשניים:

    אם באמת הילדים לא יכולים להגיע מספיק על מנת לסייע להורים, שידאגו להביא בתשלום או דרך התמיכה הממשלתית אדם מתאים ומהימן שייתן את הסיוע הפיזי־טכני להורים. ועם זאת חשוב מאד להיות כל הזמן ערניים ולבדוק שאכן טוב להורים עם הסיוע הזה, הם מקבלים מענה מכבד ונעים והם מעוניינים בדרך הזו.

    אבל בכל מקרה, גם כאשר את המענה היום יומי מספק אדם אחר, הילדים צריכים שיהיה להם תכנון של זמן שמוקדש להורים. כמו שיש לכל אחד מאיתנו תכנית לכל תחום שחשוב לו: לקניות, לטיפול בילדים, להתארגנות לעבודה – כך גם צריך שיהיה חלק מלוח הזמנים של ילדים להורים מבוגרים את הזמן שמיועד להיות עם ההורים, לשמוע אותם, לתת להם עידוד, לספק צרכים.

    זה יכול גם להתבטא בטלפונים, כאשר הילדים, ב"ה, שלוחים בקצה הארץ; אך כמובן שככל שניתן – גם להגיע פיזית".

    איך עושים את החשבון של כמה להקדיש להורים על 'חשבון' הבית? הרי בסופו של דבר גם ההלכה קובעת שהאישה לאחר נישואיה פטורה מכיבוד הורים במידה וזה מתנגש בחיי המשפחה שלה וברצון בעלה, והתמרון לפעמים לא פשוט.

    "אכן, ולכן צריך להכניס את הסיוע להורים בצורה מסודרת ללוח. ארוחות לבני הבית אפשר להכין מראש, לילדים צעירים יותר ניתן למצוא סידור קבוע מניח את הדעת, בני הזוג צריכים לשוחח ביניהם על העניין ולראות את הדרך הנכונה לעשות זאת.

    אך במקרה והבעל לא מסכים להקדשת זמן שבועית קבועה (ומדובר על מקרה שההורים זקוקים לא רק להתעניינות בטלפון אלא סיוע פיזי) יש לשאול רב מה עושים.

    בכל אופן, הרצוי הוא שהילדים ידעו שכאשר אמא אצל סבא וסבתא לא מפריעים לה. כך היא תוכל להקדיש את הזמן להוריה מתוך פניות נפשית, ומצד הילדים מדובר על חינוך – כמו כל דבר שמחנכים אליו את הילדים".

    את זוכרת אמא, איך יום אחד, לאחר שהגיע אדם מבוגר מאד לקבץ נדבות אמרנו לכם אחי הצעיר ואני: "כשאתם תהיו זקנים, ותצטרכו (חס־ושלום) לקבץ נדבות, אנחנו לא ניתן לכם ללכת לעשות את זה, אנחנו נלך בשבילכם". די נעלבנו מהצחוק הבלתי נשלט שתקף את כל בני הבית… אבל באמת איך מחדירים בילדים את ההבנה וההרגשה שכיבוד ההורים הזה, שכאילו בא על חשבונם (בחשבון אגואיסטי פשוט של ילדים), הוא בעצם זכות ושמחה, ומקור לגאווה?

    "הדוגמא האישית שלנו – כאשר אנחנו נחוש שמחה, תחושת זכות בתוכנו לקיים את מצוות כיבוד הורים ולהחזיר להם מעט על כל מה שנתנו לנו, החשק שיש לנו לעשות את זה ממילא יתבטא בהתנהגותנו – כשנראה משהו שיכול לשמח את ההורים בביקור – נשמור אותו עבורם, כשנדבר על כך עם הילדים נבטא את התחושות הללו בצורה לא מילולית. חשוב כמובן גם לתמלל את הדברים באוזניהם ולבטא את גודל הזכות, ב"ה.

    בהחלט אפשר גם להציע לילדים להכין משהו שניקח איתנו לסבא ולסבתא כדי לשמח אותם, וגם להתקשר לעשות להם נחת כשהילדים הצטיינו במשהו בבית או במקום הלימודים".

    שאלה אחרונה, שלמען האמת אני שואלת בשבילי, ולא רק לצורך קוראי העיתון… את עוברת כעת תקופה לא פשוטה מבחינה בריאותית, ואני כל כך מזדהה עם הקושי הנפשי שתארת קודם בעניין הטיפול באמך. מה הכלים להתמודדות עם הכאב הזה?

    "אני חושבת שתמיד ניתן לעשות משהו בשביל ההורים. לפעמים לא יותר מאשר לתת כתף והבנה, להביע אכפתיות ואמפתיה. אין הרבה מה לעשות, אבל גם זה הרבה וצריך לזכור את זה, הידיעה שאנחנו עוזרים במשהו – גם היא נותנת כוחות וסיפוק. עצם הנוכחות שלנו ליד ההורים תורמת להם, גם אם לפעמים אנחנו לא רואים את זה.

    יחד עם זה, כמובן שאפשר לשתף את הבעל ואפילו את הילדים בקושי (כמובן בצורה שמתאימה לגיל שלהם, ורק לילדים אחרי גיל עשר) השיח והשיתוף מקל לא פעם.

    אבל חשוב ביותר למצוא דברי נחמה בתוכי, לעורר את האמונה בהקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה, וגם אם אני לא מבינה – הרי הוא עצם הטוב, ובעזרת־ה' יהיה טוב. מה שלא סותר את הצורך להתפלל לטוב גלוי ולקוות אליו תמיד.

    במקרים קיצוניים של קושי נפשי אפשר לפנות לאנשי מקצוע ולהיעזר באמצעי הרגעה שונים".

    כשאני כאילו מחזקת אותך – למעשה אני מתחזקת בעצמי… וכל דבר שאני יכולה לעשות בשבילך – קטן או גדול, נותן לי כוחות והמון סיפוק.

    "שנזכה לאריכות ימים מתוך שיבה טובה!"

     

     

    436

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה