• הרבי של כולם • נעמה טוכפלד

    הגדלה

    יש רק דבר אחד שמעניין את האיש נשוא הפנים ומלא ההוד שמולם: הם עצמם. הרבי נתן לכל אחד תחושה שהוא איתו, לא מתוך רחמים או נימוס אלא ממש, איתו, מבפנים. כאילו הוא משכפל ומעתיק את עצמו לאדם שיושב מולו, ומתנחל לו בנשמה • נעמה טוכפלד

    יש קטע של תיאטרון בובות עממי, שלמרות שנראה מיועדת לילדים, זה בכלל לא לילדים! למעשה, מדובר בפיסת הרהור פילוסופי עטוף בבובות שעירות וחמודות ובדיבוב גאוני.  הבובה החביבה רוצה להיות ׳שם׳ אך כשמצביעים לה על ׳שם׳ הוא משתנה והופך להיות ׳כאן׳ ואז החבובה המתוסכלת מתעצבנת ורצה רצוא ושוב בכדי להיות ׳שם׳ ובכל פעם אומרים לה: עכשיו את כאן.

    מעבר לקומיות הנדירה של אחד מנופי ילדותי, אני יותר ויותר מוצאת הקשר רלוונטי לקטע הזה בחיינו העכשוויים. אנחנו לא ׳כאן׳ יותר. אנחנו תמיד רוצים להיות ׳שם׳. אם זה בבהייה האינסופית במכשירים שמעבירים חוויה מלאכותית ממקום אחר. אם זה הסימוס הטורדני והכפייתי ב׳וואצאפ׳ שלא חדל לרגע לתפוס את תשומת הלב.

    אם זה ההתראות ששולחות אלינו הרשתות החברתיות בין אם נרצה או לא. שטף המיילים והאסמסים ומי דיבר בכלל על טלפון?? שכחנו שגם לזה משמש המכשיר…  מדובר לא רק בחוויה טכנית אלא נפשית. הפרעה של דור. תמיד מישהו ׳שם׳ נראה מצליח יותר. מאושר יותר, מעודכן יותר. התמונות המצולמות והמבזיקות מכל עבר מעבירות סיפור שאני לא חלק ממנו. כולם שותפים להרגשה שכולם נהנים איפשהו כרגע ביחד בעוד אני יושב/ת ונמק/ה לבדי מול מסך כלשהו. הבדידות הזו, גם כשאני מוקף אנשים גורמת לנו לרצות לברוח כל הזמן למשהו אחר. להודעות. לעדכונים. ללייקים. משהו מעניין יותר קורה שם עכשיו. בטוח.

    זה לא נדיר לראות בני זוג יושבים ומסמסים במרץ כשהם אחד מול השני. במפגש משפחתי כל אחד מחטט בטלפון שלו לראות ׳מי חיפש אותו׳ (אלה שיושבים כרגע מולך!!) ואמהות שמעלות סטטוס על הבן המהמם שלהן בעוד הוא מתחנן לתשומת לב אנושית ומרוקן את האגרטל על הספה כדי שיבחינו בו. כמעט כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו בסיטואציות השכיחות האלו.

    אחד הדברים שחוזרים על עצמם באופן עקבי וקונסיסטנטי ללא הבדלי גיל ומעמד, מין צבע ודת הוא עדות של אנשים שביקרו ביחידות אצל הרבי. לא רק הם. גם אנשים שעברו בדולרים. כל מי שזכה לפגוש את הרבי שליט׳א פנים אל פנים.

    עיתונאים, ראשי ממשלות, אנשי מוסד, ידוענים, רבנים, עקרות בית, תלמידי ישיבה, ילדים, מבוגרים, יהודים, גויים, זקנים, צעירים, נשים וגברים מכל קצווי תבל. כו-לם ציינו שני דברים: 1. המבט החודר של הרבי, בוחן כליות ולב, קורא מחשבות. 2. תחושת תשומת הלב הבלעדית שהעניק הרבי למי שמולו ללא הפרש אם יום או לילה, מאוחר או מוקדם, חשוב או זניח וכו׳ אנשים התרגשו עד עומק ליבם רק מהתחושה שקיבלו שם בחדר הקטן והפשוט: שיש רק דבר אחד שמעניין את האיש נשוא הפנים ומלא ההוד שמולם: הם עצמם.

    הרבי נתן לכל אחד תחושה שהוא איתו, לא מתוך רחמים או נימוס אלא ממש, איתו, מבפנים. כאילו הוא משכפל ומעתיק את עצמו לאדם שיושב מולו, ומתנחל לו בנשמה. זו אחת הסיבות שאנשים יצאו נרעשים ממפגשים אצל הרבי ולא משנה מאיזה מקום חברתי, תרבותי או דתי הם באו. גם עם האנטי הכי גדול הם נמסו מהחום ומהקרבה שהרבי הקרין עליהם. הביטוי הכי עז למשפט: אני כאן בשבילך. המהות של צדיק, היא שהוא חי את ההווה. הוא לא רודף אחר העתיד והוא לא רדוף על ידי העבר. הוא פשוט כאן. ועכשיו. ובמיוחד בדור שלנו, כשהבריחה ל׳שם׳ היא כמעט אוטומטית אנחנו צריכים להיאחז חזק בנשיא דורנו. כי אם הוא כאן, אז גם אנחנו.

    יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

    באדיבות פנימיות

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. זכיתי להיות חבדניקית :)
      י״ט באדר ב׳ ה׳תשע״ד (21/03/2014) בשעה 9:25

      זה פשוט לא פייר שאני לא זכיתי לראות אותו. להיות אצלו.
      לפעמים כבר אין לי כוחות ואני מצטערת שאין לי אפשרות לשלוח פקס לרבי, לדבר עם הרבי 🙁

      שיבוא כבר המשיח!!!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.