• על חמץ, מצה ושידוכים

    שידוכים. אילוסטרציה
    הגדלה

    הרבה פעמים אנו ניצבים מול הזדמנויות שונות בחיים ופתאום, מאיזו שהיא סיבה נעלמת, אנחנו מחמיצים את ההזדמנות • בנפש, החמץ שתופח, זו אותה תחושה לא נכונה עם עצמי. זו אותה טירדה פנימית - שם אני בעצם עסוק רק עם עצמי ולא מסוגל להתחבר • אחרי שנצא ממצרים, נצא לעולם מתוך שמחה פנימית, נצא לפגישות - שמחים, ואז יקרה הנס, יבקע הים, ונגלה שמצה אשה - מצה טוב... • לטור המלא

    מאת הרב ליאור דבורצקי

    מובא בחסידות, שיציאת מצרים היא בעצם סגירת השידוך – הבחירה ההדדית של הקב"ה וכנסת ישראל ללכת על זה, מעל טעם ודעת, מתוך אמונה שזה זה… אח"כ במתן תורה זה כבר הקידושין, המדבר זה הקשיים שבדרך, והכניסה לארץ זה שלימות הקשר – יחס של עונג פנימי, ארץ זבת חלב ודבש…

    העניין של יציאת מצרים, אותו אנו חוגגים בחג הפסח, מתבטא כידוע, בעיקר באכילת מצות. בפסח אוכלים מצות ומאוד נזהרים מהחמץ. בחמץ ישנה זהירות מיוחדת. בכל השנה, אם נופל לנו לתבשיל מאכל אסור כלשהו, אנחנו צריכים לבדוק כמה נפל, ואם יש בתבשיל פי ששים מכמות האיסור שנפלה, הוא בטל בשישים וכל התבשיל מותר באכילה. אבל בפסח, החמץ אסור אפילו במשהו. כלומר, הגרגר הכי קטן של חמץ אוסר את כל התבשיל.

    מה כל כך מפחיד אותנו בחמץ הזה?

    אומרים לנו חז"ל – ושמרתם את המצות (מלשון מצה) – אל תקרי מצות אלא מצוות (מלשון מצוה) – מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה. לכאורה, משחק מילים נחמד. מצות זה כמו מצוות וחמץ זה כמו החמצה.

    אבל חוץ מהאותיות הדומות, מה הקשר?

    הרבה פעמים אנו ניצבים מול הזדמנויות שונות בחיים – הנה זה בא! עכשיו רק צריך ללכת על זה. לתפוס את זה… ופתאום, מאיזו שהיא סיבה נעלמת, זה מתחמק… ואנחנו מחמיצים את ההזדמנות.

    אחת המצוות הגדולות היא להתחתן. פרו ורבו. כמו שלהתחתן זה חיבור בין איש ואשה, כך המצווה (מלשון צוותא וחיבור) היא חיבור בינינו לבין הקב"ה. אז בעצם יוצא, שכל מצוה היא חיבור ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר על מצוה שכל העניין שלה היא חיבור – חיבור בין איש ואשה.

    ודווקא פה, במצווה הכל כך חשובה הזאת, יש כל כך הרבה מניעות ועיכובים. כל כך הרבה החמצות. ועל כך אומרים לנו… מצוה שבאה לידך – אל תחמיצנה.

    אתה יכול להתחתן איתה… הוא יכול להיות שלך… יכול להיות לכם בית נפלא, שמח, מאושר… וצועקים לכם מהשמים… היי, אתם שם למטה… אל תחמיצו! ומשהו קורה… והרבה פעמים אנחנו אפילו בכלל לא יודעים למה. וכמובן שתמיד יש סיבות כאלה או אחרות… אבל משהו גורם לזה להתפספס. משהו גורם לזה להחמיץ…

    מה גורם לזה? החמץ.

    כדי לא להחמיץ הזדמנויות, צריך לשמור את המצה. ושמרתם את המצות. צריך שלא נהיה חמץ.

    מה זה החמץ הזה? החמץ זו התפיחה. המצות אינן תופחות. הם נמצאות. קיימות. אבל בלי תפיחה. בלי יישות. בלי אגו.

    בנפש, החמץ שתופח, זו אותה תחושה לא נכונה עם עצמי. זו אותה טירדה פנימית – שם אני בעצם עסוק רק עם עצמי ולא מסוגל להתחבר. ואז אני מפסיק להיות מציאותי. אני רואה מהבטן. אני מפחד, כועס, עצוב, מודאג… אני בעצם לא אני…

    התחושה שלי והתעסקות היתר שלי עם עצמי, היא עצמה גורמת לזה שאני מחמיץ את ההזדמנות.

    ולכן, לקראת הפסח, לקראת הגאולה, אנחנו דואגים לנקות את הבית (של הנשמה – כלומר, הגוף ותחושותיו) מכל החמץ שיש בו – בודקים באור הנר (השכל) ומגיעים עד הפינות הכי חשוכות, ואז אוספים אותו ושורפים באש ההתלהבות האלוקית את כל התחושות החמוצות שבתוכינו – את כל האגו שסוגר אותנו מבפנים…

    ומיד אחרי החג, אחרי שנצא ממצרים, נצא לעולם מתוך שמחה פנימית, נצא לפגישות – שמחים, ואז… יקרה הנס… יבקע הים… ונגלה שמצה אשה – מצה טוב…

    ליאור דבורצקי הינו מנהל "לב לדעת – המרכז לזוגיות יהודית", מאמן אישי ויועץ נישואין ע"פ חסידות וקבלה, בוגר מכון "דעת ותבונה" של הרב יצחק ערד. מאמן למציאת זיווג, פרנסה וקריירה, אושר, לחץ, ניהול זמן, מימוש עצמי ועוד, הדרכת חתנים, ייעוץ והדרכה לזוגות ופתרון קונפליקטים בחיי הנישואין. ייעוץ חינם בטלפון 054.2387660 בכל יום ג' בין השעות 09:30-10:30. עובד בכל הארץ.

    1966

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. חנה
      כ״ג באדר ה׳תשע״ג (05/03/2013) בשעה 23:13

      תודה רבה!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה