הנובר
  • הרבי שלי • רב שיח מרתק

    הגדלה

    לרגל י"א ניסן, יום הולדת נשיא הדור, הראש של כל אחד מבני ובנות ישראל - מי שדואג, חש ומזרים חיות לכל "איבר" כפי הנדרש – הסתובבה כתבתנו בקרב חסידות ללקט סיפורים, קטנים וגדולים, בהן חשו כי הרבי מה"מ שייך ודואג להן ממש • לפניכן, מקבץ קצר של רגעים נבחרים... • מאת: רחלי גרין • באדיבות מגזין נשות חב"ד העולמי 'עטרת חיה' • לכתבה המלאה

    הרבי שלי

    ב"תשרי" השנה סיפרה לי חברה ש"מוזר" לה לשמוע איך בנות אחרות מדברות על הרבי. "הוא רק שלי" היא אמרה, "ומוזר לראות איך הן מרגישות את אותו הדבר"…

    וזה נכון. כי כל אחת מאיתנו מרגישה שהרבי הוא רק, רק, רק שלה.

     *

    איילה בן חורין: "אנחנו שליחים של הרבי בקרית אתא. בעלי עושה את הפעילות בבתי הספר הממלכתיים בקריית אתא ומחוצה לה: מסיבות חומש, פעילות שמלווה את כל השנה – סדנאות שופר, ניידת חגים (בחודשי אלול תשרי), מאפיית מצות, הדלקת נרות בכל העיר ובבתי אבות, ל"ג בעומר…

    זו תחושה שהרבי נמצא ונכנס לכל מקום.

    אנחנו עושים את זה בהמון אהבה עם המון שמחה, הילדים שותפים, וזו זכות גדולה: להרגיש את הרבי "שלנו" אצלנו בבית. כל הזמן".

     *

    רחלי בלוי חנוכה: "ביקשו ממני להגיע להתוועדות בנתניה, ולדבר על הנושא של "התקשרות לרבי". הסכמתי, כי קשה היה לסרב לזו שמעבר לקו.

    תכננתי להתכונן כהוגן. אבל בפועל – לא הספקתי יותר מידי. ההתוועדות תוכננה לי"ט כסליו בצהריים, והיום (כמו גם הימים שלפניו) היו עמוסים לי מתחילה ועד סוף.

    יצאתי מהבית בשבע וחצי בבוקר, והכנסתי לתוך התיק את הספר "קובץ התקשרות". בזמן בו המתנתי לאוטובוס ומוניות קראתי מבפנים כמה שהספקתי. ליתר ביטחון החלטתי להעמיד את החת"ת לידי. שאם אשכח – אוכל להיעזר בו…

    ידעתי שאני מסוגלת למלא עשר דקות, וגם זה רק ברמת ה"אולי": הרחבה פשוטה של יום יום כ"ד סיוון + סיפור לא מוכר על י"ט כסליו. העניין הוא שהמארגנות ממתינות למשהו "קצת" יותר רציני וארוך…

    לפני שנכנסתי להתוועדות, עמדתי מול תמונה של הרבי, ואמרתי לו: 'תכניס לי את המילים לפה. אני לא יודעת מה לומר, ועשיתי את מקסימום ההשתדלות האפשרית מבחינתי. אני מתכוננת להיות צינור נטו'.

    נכנסתי להתוועדות, ומולי תלויה תמונה גדולה של הרבי עטור טלית ותפילין.

    הישרתי אליו מבט, ביקשתי בלב שוב, ו…התחלתי לדבר.

    נכנסתי ב15:18. יצאתי ב16:30. יכולתי עוד להמשיך לדבר…"

     *

    בתיה למברוזו: "ב'תשרי' האחרון, לפני שחזרנו לארץ ישראל, שקלנו אחותי ואני את המזוודות. המשקל הראה חריגה רצינית מעל המותר. לא נשארנו עם כסף, ואחותי הציעה שנלווה ממישהי כסף, כדי שנוכל לשלם בשדה התעופה.

    אמרתי לה, שהיא יכולה ללוות אם היא רוצה. אני לא לווה שום דבר – אני חוזרת מהרבי, ואני בטוחה שעם הדברים שאני חוזרת ממנו לא תהיה שום בעיה.

    הגענו לשדה בלי סנט מיותר.

    כשהגיע תורנו ביקשה הפקידה להניח את המזוודה על המסוע. כיוון שידעתי שיש חריגה, ניסיתי להטות את המזוודה כדי להפחית את משקלה. אך ראיתי שכל תזוזה רק מעלה את המשקל. החלטתי להניח את המזוודה כפי שהיא, בלי להתרגש או להתפעל. הרבי הרי איתי, נכון?

    הנחתי את המזוודה תוך שאני ממלמלת 'יחי'. הפקידה הצמידה "טיקט" למזוודה בלי להעיף מבט על המשקל, ואמרה שאני יכולה להמשיך הלאה.

    מימיני ומשמאלי אמרו פקידות לבנות להוריד את המזוודות בשל ארבעה קילו עודפים, ואחותי ואני עם יותר מעשרה קילו עודפים עברנו יחד עם הרבי ללא כל בעיה".

     *

    חיה מושקא גמסון: "יום חמישי אחד, אחרי שבוע די עמוס ומאוד מעייף, הרגשתי בכל זאת שלא עשיתי מספיק.

    שכבתי במיטה, וחשבתי בתוכי לרבי. כלומר, דיברתי אליו במחשבה מתוך מקום פנימי.

    אמרתי לו שממש קשה לי, ושלפחות ייתן לי סימן. שאדע שאני עושה לו נחת בכלל… אחר כך שכחתי מזה.

    למחרת – יום שישי בלילה – חלמתי שאמא שלי נכנסת לחדר, ומספרת לי שיש לי דולר מהרבי.

    זו הייתה הפעם הראשונה ו(בינתיים) האחרונה שחלמתי משהו בסגנון הזה.

    היה מרגש לראות איך הרבי מקשיב (גם כשמדברים אליו בשקט…)".

     *

    אביטל בורשטיין: "זאת הייתה תקופה מאוד קשה.  אמא שלי נפטרה כמה חודשים קודם, והקושי היה מטורף. בד בבד, יזמתי יחד עם "כולל חב"ד", ארגון קטן ומשפחתי לבנות תיכון וסמינר שנמצאות יחסית באותו מקום כמו שלי.

    לפני הפעילות הראשונה. המתח היה רב (שהרי הנושא רגיש ביותר), ובשלב כלשהו,  כשממילא היה מאוד קשה, וגם חברה שסמכתי עליה שתעזור בארגון הפעילות שיתפה אותי בהסתייגות שלה מכל העניין, הרגשתי שהקושי עובר כל גבול, והסתפקתי אם מה שאני עושה נכון בכלל…

    באותו יום הגיע לידי קטע וידאו שהרבי עומד, מדבר ובוכה.

    הקול של הרבי, הדמעות שלו, יחד עם המילים, היכו בי עמוק בפנים: "ברצוננו שתהיה לנו 'אמונה פשוטה' ש'אודך ה' כי אנפת בי'!!"  בדמעות רותחות, בבכי, בזעקה, בתחינה…

    הרגשתי שהרבי בכה אז, כשאמר את השיחה הזאת, בשביל הרגע הזה.

    בשביל הרגע שאני אעמוד בניסיון נורא כזה, בקושי עצום, לפני מהפך, אבל על סף ייאוש.

    הרגשתי איך הרבי מבין אותי! ובכל זאת, בוכה ומתחנן "תמשיכי!!!"

    היו שם עוד חברות שצפו איתי בווידיאו, אבל הרגשתי, שכאן הרבי מדבר אליי ובשבילי. הרגשתי שנמצאים פה רק אני והוא. הרבי שלי.

    והמשכתי. כשהמילים של הרבי מהדהדות תמיד.

    "ברצוננו שתהיה לנו אמונה פשוטה, ש'אודך ה' כי אנפת בי'!!!"

     *

    אוריה מעברי: "חזרנו בתשובה לפני כאחת עשרה שנים. גרנו בישוב בשכירות, והמצב הכלכלי היה ממש קשה. אבא שלי פוטר מהעבודה, ועבודתה של אמא שלי לא הספיקה לכיסוי כל ההוצאות.

    היות ולא שילמנו לבעל הבית את השכירות, הוא דרש שנפנה את המקום בשביל בנו וכדי שזה יקרה במהירות הוא ניתק לנו את החשמל והמים.

    ב"ה, הסתדרנו תודות לרבנית הישוב. היא הייתה מביאה לנו דליי מים ובקבוקי מים קפואים, כדי שנוכל לשמור בצידנית דברי חלב.

    במשך שנה חיפשו ההורים שלי דירה אחרת להשכרה. אך בכל פעם שהגיעו לכדי חתימת חוזה – איכשהו העסקה הייתה מתבטלת…

    יום אחד נתקלה אמא שלי ב"ידיעון הכפר" במודעה בנוגע לברכה מהרבי. היא התקשרה למספר שהיה כתוב במודעה, וענה לה גבר שביקש שתתקשר יותר מאוחר או שתשלח בקשה דרך הדואר, משום שהאישה שמטפלת בעניינים האלו לא הייתה באותו זמן. בסופו של דבר החליטה אמא שלי להשאיר טלפון וכתובת, וביקשה שיחזרו אליה.

    כשחזרו, הייתה בחורה נחמדה מעבר לקו. היא שאלה את אמא שלי מה היא צריכה.

    אמא ענתה – "ברכה מהרבי".

    ישבה הבחורה וכתבה מכתב לרבי, ולאחר שהכניסה את המכתב באחד מכרכי אגרות הקודש, עיינה בספר ואמרה לאמי בשמחה: "יש לך ברכה לדירה. הרבי מברך על הנחת אבן הפינה".

    אמא שלי לא ממש הבינה איך אפשר לעשות הנחת אבן פינה, כשעוד רגע אנחנו ישנים ברחוב…

    כל הסיפור הזה היה ביום חמישי. במוצאי שבת של אותו השבוע התקשר נציג של איזושהי עמותה, והציע לאמא שלי דירה של חבר שלו.

    לא הכרנו את הישוב ההוא וגם לא ראינו את הדירה. אבל הכל קרה מאוד מהר. אבא שלי נסע לישוב החדש, רשם עצמו במועצה כתושב, וברגע שחזר התחילו להעמיס על רכב גדול את הבית הישן. כמה "נאגלות" כאלו והיינו בדירה החדשה.

    לקח קצת זמן עד שעברנו ממש, כי זו הייתה דירה שהייתה סגורה הרבה שנים, והיה צריך לחבר אותה לחשמל, למים ולסדר אותה עוד מעט. בזמן הזה – כשלושה שבועות – שהינו אצל סבא וסבתא שלי.

    עד היום יש לנו ברכה גדולה בדירה (למרות שהיא שכורה) בזכות הברכה של הרבי".

     *

    אור רחל אינספקטור: "הסתובבתי המון בעולם. תמיד עם תמונה של הרבי בארנק.

    פעם עצר אותי שוטר על עברת תנועה – לא עצרתי עצירה מוחלטת בתמרור 'עצור'. התאריך היה בעשרה בטבת.

    כשהגשתי רישיונות לשוטר שהיה דתי – הוא הבחין בתמונתו של הרבי שנבטה אליו מבפנים.

    "את חסידה שלו?" שאל.

    "משתדלת…" השבתי.

    "טוב" הוא החזיר לי את הרישיונות, "אני מכיר אותו קצת, ויודע שהוא לא רוצה שנקלקל שמחת חג עם דוחות וקנסות. אמנם היום עוד לא הפך לחג – אלא צום, אבל אני לא אקלקל לך אותו. סעי לשלום"."

     *

    דורין דדון: "בשנה שעברה הגעתי אל הרבי לחודש החגים בלי להבין מה זה אומר, מה עושים או איפה ישנים. החלטתי "לזרום" כי מאוד רציתי להגיע לרבי.

    בטיסה עצמה הייתי עם כמה חברות, וכשהגענו – סידרו לנו מקום. הדירה הייתה סבירה, אבל עבורי, שלא הורגלתי בשהייה מחוץ לבית חמים ונעים – זה היה קשה מאוד.

    למחרת הגעתי ל-770, וגיליתי שאני לא מבינה כלום.

    כל המטרה לכבודה הגעתי לרבי הייתה כדי להתחזק, להבין מה זה רבי ומה פירוש "חב"ד", וממש תיסכל אותי שאין לי מישהי מספיק קרובה שתוכל לכוון ולעזור…

    ביום שישי לפני ראש השנה, מהתסכול ומההרגשה שאני לא עושה כלום, התחלתי פשוט לבכות ולכתוב לרבי שהתאמצתי, הגעתי, ובפועל התנאים פה לא מאפשרים לי להתקדם לשום מקום.

    ביקשתי ממנו שני דברים: שיהיה לי מקום נעים להתארח בו ושתהיה מישהי שאוכל ללמוד איתה בכל החודש.

    סיימתי לכתוב, ויצאתי לכיוון 770. הרגליים סחבו אותי לשם. פשוטו כמשמעו. אני עצמי הרגשתי שאין לי מה לעשות שם בכלל.

    כשהגעתי פגשתי מישהי שאני לא מכירה בכלל, והיא שואלת אם יש לי היכן להתארח – כי יש לה מקום לישון, אבל המארחים נוסעים לחג והיא לא רוצה להישאר לבד.

    מיד אמרתי לה שאני מחפשת מקום עם אווירה בייתית וחמימה, ואשמח מאוד להצטרף אליה. היא הסכימה, כמובן.

    ביום השני של ראש השנה הגעתי ל-770, התיישבתי איפשהו, ומישהי שישבה שם אמרה לי שבעיקרון במקום "שלי" זו שיושבת לא מגיעה בכלל לתפילות, מה שאומר שכל התפילה ישבתי לי בנחת. אותה אחת עזרה לי לעקוב אחרי התפילה של החזן, ואפילו התפללה בקול כדי שאקשיב ואדע איפה החזן בדיוק נמצא.

    כך התקיימה גם הבקשה השנייה שלי – בקשת החברותא: אותה בחורה הפכה להיות החברותא שלי למשך כל החודש.

    בעצם, מאותו רגע של כתיבה, ה"תשרי" שלי נהפך למושלם ממש. בזכות הרבי, שדאג לי כל כך".

     *

    מושי ליפשיץ: "יום אחד לא היה לי כוח לכלום: לא לעשות, לא לפעול… מין 'נאכס' לא מאוד ברור…

    כתבתי על כך לרבי, וקיבלתי מהרבי תשובה מדהימה: הרבי כתב שהוא יודע את חולשת האנשים או נשים בעדת קהל החסידים וצריך לדעת שיש לנו רבי גדול כ"ק מו"ח והוא מתפלל עליהם וחושב עליהם…

    בדיוק מה שהייתי צריכה לראות ולשמוע באותם רגעים…"

     *

    מרים מוסיא בורשטיין: "כל שנה עבדתי, והתאמצתי הרבה בשביל לנסוע לרבי. אבל בכל שנה מחדש, מסיבות שונות ומשונות, מצאתי את עצמי בארץ ישראל.

    השנה כבר התייאשתי מראש. חשבתי שהרבי רוצה אותי כאן וזהו, אז חבל על המאמצים והאנרגיות שאני משקיעה בנושא.

    אלא שהרבי שלי רצה אותי אצלו ב"תשרי".

    קיבלתי כרטיס בחינם…

    כשהגעתי אל הרבי, הגעתי בלי לדעת איפה אני ישנה. אבל ברגע שהגעתי ממש – סודר לי מקום אצל משפחה מקסימה לכל החודש ללא תשלום. בכל פעם בתפילות, בהקפות, בשמחת בית השואבה – בשנייה שהגעתי, היה לי את המקום הכי טוב שיכולתי לחלום עליו.

    הרגשתי שהרבי פשוט דואג לי שיהיה לי כל המצטרך ומעבר לזה: הוא הביא אותי אליו, והוא מארח אותי בצורה הכי מוצלחת שיכולה להיות".

    2409

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. ח.מ.
      ח׳ באייר ה׳תשע״ג (18/04/2013) בשעה 17:20

      מדהיייייםםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
      אין מילים!!!
      התחברתי לחלק גדול מהסיפורים
      מתברר שכולנו על אותה סירה…..

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה