הנובר
  • תזריע מול מצורע • דבש מלכות

    הגדלה

    הגלות, שעניינה הסתר האור האלוקי, באה משורש אלוקי נעלה ביותר, כה נעלה – עד שאין אנו יכולים להכילו והוא אצלנו 'חושך', חושך הגלות. אבל באמת הרי הוא אור נעלה ביותר, ולכן חושך הגלות הוא באמת רק עניין חיצוני, וכל שצריך הוא – לגלות על ידי עבודתנו בזמן הגלות את האמת, את האות א' החסרה במילה גולה על מנת להפכה לגאולה • לשיחה המלאה

    לצפייה במצגת השבועית על שיחת הדבר מלכות: זריע-מצורע

    תזריע מול מצורע

    מכיוון שבימים אלו ממש (עם סיום חודש ניסן של שנת תשנ"א) "כלו כל הקיצין" כפשוטו ממש, ובהמשך למדובר על הצורך של כל אחד לעשות את כל התלוי בו להבאת הגאולה בפועל ממש – ומיד, צריך להסביר את הדגשת עניין הגאולה ופעולתנו בכך בזמן הזה.

    עניין הגאולה בפרשה: פרשת תזריע מתחילה "אישה כי תזריע וילדה זכר" – לידה רומזת על גאולה, ולידת זכר – על החוזק והתוקף של הגאולה האמיתית והשלימה. "וילדה זכר" רומז על לידת (התגלות) נשמת משיח. "אישה כי תזריע" רומז על כללות עבודת כנסת ישראל – שנקראת אישה. "מצורע" הוא שמו של משיח, כמו שכתוב בנביא "אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוקים ומעונה", "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" – מלמד שהשם "מצורע" הוא כינוי למשיח בזמן הגלות, וכשמתגלה וגואל את ישראל הרי הוא נקרא "נרפא מן הצרעת", אם כן "ביום טהרתו" מלמד על שלב הגאולה.

    מתעוררות על כל זה מספר שאלות: א'-בכמה וכמה שנים קוראים פרשיות אלו במחובר, והרי "תזריע… וילדה" עניינו גאולה, ו"מצורע" עניינו גלות, ואיך יתחברו שניהם יחדיו? ב'-בכלל, לכאורה קודם צריך להיות מצורע (גלות) ואחר כך תזריע (גאולה)? ג'-שם כל פרשה הפכי מתוכנה, שהרי השם "תזריע" מלמד על לידה וגאולה, ותוכן עיקר הפרשה הוא על דיני נגעים, הרומזים על הגלות, לעומת זאת "מצורע" זהו שם שמלמד על מצב גלותי, ותוכן הפרשה הוא בדיני טהרת המצורע! והרי צריך להיות קשר בין שם הפרשה לתוכנה? ד'-גם לא מובן מדוע שמו של משיח – גואלם של ישראל, מדגיש את מצב הגלות על ידי קריאתו "מצורע"?

    העור והאור

    'אדם' הוא כינוי המורה על הדרגה הגבוהה ביותר של האדם, מכנים בו את מי שהגיע כבר לשלמות בכל מעשיו ותיקן את כל מה שהוא צריך, אצלו יכול להיות עדיין בעור בשרו בחינה שעדיין לא התבררה – הפסולת שבסוף לבושיו הרוחניים, ולכן הצרעת גם היא בבחינה החיצונית ביותר, רק ב"עור" שעל הבשר. לכן גם נקראת הצרעת "נגע" – משום שהיא רק 'נוגעת' בו, ולא שייכת אליו ממש. יתרה מכך: מבואר בליקוטי-תורה ששורשם של הנגעים הוא גבוה ביותר, ונגע אינו נקרא טמא עד שהכהן קורא לו טמא, ועד אז אין הנגעים בכלל טומאה, אלא אדרבה, הם אורות עליונים, רק שהם דין קשה של קדושה (גבורות קדושות).

    ובאמת אין שני עניינים אלו סותרים – שכן דווקא משום שמדובר על אורות גבוהים ונעלים ביותר, שבאים בשפע רב כל כך ("דין קשה", "גבורות"), הרי כשהם יורדים למטה, ומשתלשל מהם עניין בלתי רצוי, הרי הוא חיצוני בלבד ונוגע רק ב"סוף לבושיו". לכן גם התיקון על זה הוא לא על ידי עניין חדש לגמרי, אלא על ידי גילוי האורות עצמם. לכן כתוב "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" – כיוון ש"יום" עניינו הארה וגילוי.

    רצוא ושוב

    סיבת האפשרות שמ'אורות עליונים' הופך העניין להיפך הטהרה, הוא בגלל יניקת ה'חיצונים', המצליחים לקבל השפעה מאורות אלו, כיוון שהם כה נעלים ומרובים, עד שאינם יכולים 'להתלבש בכלים'. משמעות הדבר בעבודת האדם היא, כאשר הוא בדרגת 'רצוא' בלי 'שוב'. הוא רוצה להדבק בקב"ה, להתעלות ולעסוק רק ברוחניות, אך אינו יורד לעולם באמצעות מצוות ומעשים טובים, דבר שלא משרת את ייעודו ותפקידו בעולם, ויכול להביאו גם לידי מעשים שליליים.

    במקרה כזה נותנים לו חז"ל עצה – להיות בביטול. הביטול מביא להכנעה וצמצום ואז האדם מגיע למצב של 'שוב' – חזרה ל'כלים', לעולם, ומקיים פה את רצונו של הקב"ה. רצוא – זה חסד, שוב – זה גבורה, ואז באה מידת התפארת ששורשה מעל שניהם, וגורמת לכך שגם 'אורות עליונים' שלמעלה מכלים יתמשכו בכלים. שה'שוב' יהיה עם הכוחות הנעלים של ה'רצוא', והם יתמשכו בכלים, ואז אין לחיצונים אפשרות לקבל מהם, וזהו תיקונו של המצורע. ולכן כתוב בתורה "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו". תורת דווקא כי עיקר עסק התורה צריך להיות על ידי ביטול ואז היא יכולה לחבר את העליון מכל בתוך הכלים המצומצמים.

    למעלה ופה בעולם

    הגלות, שעניינה הסתר האור האלוקי, באה משורש אלוקי נעלה ביותר, כה נעלה – עד שאין אנו יכולים להכילו והוא אצלנו 'חושך', חושך הגלות. אבל באמת הרי הוא אור נעלה ביותר, ולכן חושך הגלות הוא באמת רק עניין חיצוני, וכל שצריך הוא – לגלות על ידי עבודתנו בזמן הגלות את האמת, את האות א' החסרה במילה גולה על מנת להפכה לגאולה. האות א' מרמזת על אלוקים, וכשמגלים את האמת של הגלות – את האורות האלוקיים העליונים שקודם לא יכולנו לראות, ממילא יש גאולה. היתרון במעשינו כל משך הגלות הוא מצד המסירות נפש והביטול, שכן על ידי הביטול ניתן להגיע לדרגות הגבוהות ביותר באלוקות, והיא המחברת את האורות הנעלים (רצוא) עם הכלים (שוב).

    על פי זה נבין את התשובה לשאלות: הפסוק הפותח פרשיות אלו מהווה את הגדרת הדרך למעבר מהגלות לגאולה – "אישה כי תזריע וילדה זכר". כלומר: על ידי עבודתנו בעולם באים לגאולה. פרוט העניינים בא בהמשך: בפרשת תזריע (גאולה) מדובר על הנגעים (לכאורה-גלות), כיון שהם אורות נעלים שיתגלו בגאולה, ובפרשת מצורע (גלות) מדובר על טהרת הנגעים (גאולה) כי טהרת הנגעים באה על ידי התגלות עניינם האמיתי (גילוי האור שבגלות בזמן הגאולה) – כי תוכן הגאולה הוא העניין של מצורע למעליותא – האורות הגבוהים כשהם יורדים ל'כלים' ומתגלים פה למטה (ואז אין מקום ליניקת החיצונים). אם כן אין הבדל בין שניהם – אלא 'הסרת הלוט' בלבד. עניין זה מודגש בשמו של משיח שנקרא בשם 'מצורע': המשיח נמצא בעולם בזמן ומקום הגלות, ובמצב של גלות, ומצפה בקוצר רוח ובכיליון עיניים להתגלות (לצאת מההעלם שישנו בזמן ומצב הגלות). מצורע מראה שמשיח נמצא בתוך הגלות (גם בפשטות).

    הדרך הישרה – מלמעלה ומלמטה

    פרק שני מפרקי אבות פותח במילים "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". הרי ידוע מה היא הדרך הישרה – דרכי ה'! ועוד זאת- אם מישהו בדרגת "אדם", שם המבטא שלמות, הוא לא צריך עוד תיקון, וחוץ מכך למה קוראים לו כאן "רבי" דווקא ולא בשמו המלא- רבי יהודה. אלא שרבי היה משיח שבדורו – סובל ייסורים "מצורע של בית רבי", וחסיד גמור. תוכן מאמרו: כיצד האדם המושלם (כל דורנו, שבא לאחר שלמות העבודה בדורות הקודמים) פועל ב"דרך הישרה" את ביאת משיח באופן הקל והמהיר ביותר? על ידי תפארת-תורה, שפועלת את ה"שוב" (עליו דיברנו קודם), מגלה את האורות בכלים וממילא שוללת את הגלות. כמו"כ משיח הוא מלך (משפיע באופן מקיף על ידי הביטול אליו וקבלת מלכותו) ורב (השפעה באופן פנימי עד "כאילו ילדו") בכוח התורה, ושני עניינים אלו יחד מבטאים את הרצוא והשוב, והמשכת האורות הגבוהים בתוך הכלים.

    הקשר לחודש אייר (ניסן מבטא עבודה מלמעלה למטה, איך ה' משפיע על העולם. אייר- מלמטה למעלה-עבודת האדם) הוא כאשר גילויי ניסן מתלבשים ומתגלים ע"י עבודת האדם באייר. והכוח לחברם הוא ע"י התורה שמעל שני הכוחות הנ"ל שמתבטאת ביום הפרטי הראשון באייר שהספירה בו היא "תפארת שבתפארת"-חיבור של רצוא ושוב, ואז מתבטלת סיבת הגלות. אייר הוא ראשי תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל. =חסד גבורה תפארת וחיבורם על ידי רחל – שמסמלת את הבאת הגאולה. היא זו שמבכה על בניה כי איננו ל' יחיד – כאשר הכוונה היא לכך שאין גילוי של הקב"ה בעולם, ובזכות זאת-"ושבו בנים לגבולם".

    מלכות שבתפארת – זו הדרך!

    עניינה של ספירת העומר היא תיקון האדם והעולם, עד לשלמות שבגאולה, כפי שאומרים בספירת העומר: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת ביהמ"ק". בשנת תשנ"א, הייתה מעלה מיוחדת, שכן ספירת המלכות של כל מידה-הרומזת למשיח, חלה תמיד בשבת שנמשלה לגאולה. מלכות עניינה תוקף הגאולה, המלך הוא חיות העם, ואין אפשרות לעמוד מולו- "אמר מלכא, עקר טורא (=הר)", ולכן לא שייך מנגד למלך באמת (אלא רק בחיצוניות), וכן לא לגאולה, שכן לא נברא העולם אלא למשיח. אז אם הדרך הישרה להתגלות משיח היא תפארת, הרי מכל "צירופי" מלכות (חסד שבמלכות, גבורה שבמלכות וכו'), יש מעלה מיוחדת ב"מלכות שבתפארת".

    כיוון שמשיח לא בא, זה הזמן לעבודת כל אחד (ולא המשיח עצמו, לא מלכות שבמלכות אלא עבודת העם דווקא!) להשתדלות אחרונה, ע"י "מלכות שבתפארת". כלומר: עניינו של משיח (מלכות) כפי שהוא מופיע בתורה (תפארת), שע"י כך יורדים ומתלבשים האורות העליונים בעולם. אם כן "הדרך הישרה" להביא משיח היא ע"י הוספה בלימוד עניינו של משיח כפי שהוא מבואר בתורה, בתושב"ע, בזוהר, בחסידות, ובתורת הרבי.

    ולפועל….

    ההוראה לפועל: לימוד ענייני משיח וגאולה ע"י אנשים, נשים וטף. פשוט להוסיף בלימוד התורה, בפרט בענייני משיח וגאולה, ומה טוב (ברבים) בעשרה שזה מוסיף גם בחיות הלימוד, וכן כמובן להדר במצוות, ובמיוחד בצדקה, וכדאי לקשרה להוספה בלימוד הנ"ל ע"י הכוונה לקירוב הגאולה, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

    ובפשטות.. שזוכים לשמוע את ההכרזה (בכל העולם ובכל סדר ההשתלשלות) ש"הנה זה (מראה באצבעו ואומר זה) מלך המשיח בא".. וביחד עם כל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו".. באים עם ענני שמיא לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים.. ולעתיד לבא לא רק אהרן, אלא גם כאו"א מישראל שיהיה בדרגת כה"ג, ולא רק ביוהכ"פ, אלא גם "בכל שעה שהוא רוצה ליכנס", ועוד והוא העיקר – שכל זה נעשה בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, כך שיכולים להודות ולברך על לידת והתגלות המשיח: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

    הדרך הישרה – לימוד עניני משיח מתורת הרבי מה"מ (מדברי הרבי בשיחה)

    ביאור ה"דרך הישרה" להתגלות וביאת המשיח על ידי "מלכות שבתפארת" – בנוגע למעשה בפועל: .."תפארת" הוא עניין לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" – הוא לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה שנתבארו  בריבוי מקומות,.. ובפרט בתורתו (מאמרים וליקוטי שיחות) של נשיא דורנו.

    "המעשה הוא העיקר" – ההוראות לפועל שמביא הרבי בשיחה

    ללמוד תורה (בעיקר) בענייני משיח וגאולה, בפרט מפנימיות התורה ובמיוחד מתורתו של הרבי.

    להשתדל שהלימוד יהיה בעשרה.

    להוסיף בקיום המצוות, ובמיוחד במצוות צדקה, ולקשר אותה מתוך כוונה לקרוב הגאולה.

    1451

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה