• צמיחה חסידית בין הטישיו לאקמול

    הגדלה

    בין הטישיו לאקמולי, עם שלושת הקטנטנים, שומעת יעל מילים שנותנות כח וחושפות את האמת הפשוטה, כך מתמודדים! • צמיחה אישית בדרך החסידות • מאת: הדס צורי • לכתבה המלאה

    מאת: הדס צורי, עטרת חיה

    "כבר שבועיים! שבועיים שלא הוצאתי את האף מהבית…. בהתחלה זו הייתה תמר – הגיעה עם חום מהגן ושבוע, שבוע! הייתה עם שפעת. לאחר זמן לא רב נדבקתי אני וחמישה ימים לא תפקדתי. ואחר כך כל השאר… אני אומרת לך יהודית, בזמנים כאלה נראה לי שאני האישה הכי קטנת אמונה שיש. דווקא במקומות בהם אני כה זקוקה לה; את יודעת – חשוב טוב יהיה טוב, להפוך חושך לאור וכו'… כל זה נראה לי רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיניים, תחושת ייאוש ומחנק ולכל זה נוספת תחושת הכישלון החסידית על חוסר השמחה והביטחון שאני חשה".

    יהודית – המשפיעה הקשובה, חייכה מעבר לשפופרת. היטב הכירה את המצבים הכביכול שגרתיים הללו, בהם נראה ש'מה כבר קרה? כולה שפעת…' אלא שכל שגרת היום יום משתבשת, לעתים לימים ארוכים והאישה הצעירה שמעבר לקו, המטופלת בשלושה ילדים קטנים, נשמעה לה במצוקה אמתית.

    "אל תשפטי את עצמך בחומרה כל כך" ניסתה לדבר על ליבה. "לכולן זה קשה כשהילדים לא מרגישים טוב, על אחת כמה וכמה כשאת לא חשה בקו הבריאות. בזמנים מעין אלה מותר לך לשחרר קצת את ניהול הבית. לא יקרה כלום אם יאכלו שניצל תירס כמה ימים ואם יצמח לך הר קטן של כביסה. כשתתחזקי – תשתלטי על הכל, תוך כמה שעות".

    "אוי" נאנחה יעל מעומק הלב. "מה מחזק אותך בימים שכאלה?"

    יהודית שתקה רגע. ידעה שמושפעתה בוודאי מצפה לשמוע להט של אמונה חסידית כגון "הידיעה שהכל בהשגחה פרטית" או "זה הכל נס להתנוסס" וכיו"ב, אבל האמת הפשוטה יצאה מפיה  – "אני פשוט אומרת לעצמי שזה זמני ושעוד מעט תחזור השגרה הבריאה והברוכה".

    "אבל יהודית" המשיכה האם הצעירה להקשות, "אם במצבים כאלה איני עומדת בניסיון, מתנהגת בחוסר סבלנות, חשה ייאוש וחוסר אונים, מה הטעם לכל לימוד החסידות שלי ולדיבורים היפים?"

    "תראי" דיברה יהודית אל ליבה. "זה לא כל כך פשוט מה שעובר עליך. את הרי גדלת בקיבוץ, מעולם לא ראית את אמך במצבים דומים. אני הרי זוכרת שסיפרת לי כי הייתם מגיעים לבית ההורים לארבע שעות ביום ובשאר הזמן הייתם בבית הילדים. נכון ששהיתם שם גם כאשר חשתם לא טוב?"

    "ודאי" נזכרה יעל במרירות. "גם עם חום גבוה לא היינו בבית אלא בבית הילדים, והמטפלת היא זו שטיפלה בנו ולא ההורים".

    "נו, אם כך, את בעצם לומדת הכל לבדך. מעולם לא הכרת התנהלות של בית רגיל, בוודאי לא בית עם שלושה קטנטנים, הקרובים זה לזה כל כך בגיל".

     "נכון, אבל" סירבה יעל לעשות לעצמה הנחות. "תראי אילו סיפורים אנו לומדים על החסידים ברוסיה, על מסירות הנפש, על הכוחות האדירים… ואני, נשברת משפעת?"

    את יודעת יעל – לפעמים היצר הרע הוא מאד מתוחכם… תראי איך הוא מצליח להפיל אותך לרשת העצבות ועוד על ידי מה? על ידי סיפורים חסידיים על מסירות נפש… את הרי מכירה את הסיפור על ר' זושא שאמר שלכשיגיע לבית דין של מעלה לא ישאלו אותו מדוע לא היית משה רבינו, אלא מדוע לא היית זושא. אני חושבת שהקב"ה הרבה יותר סבלני כלפינו מאשר אנחנו כלפי עצמנו".

    "למה את מתכוונת?" הסתקרנה יעל שהמילים החמות כבר החלו להנביט זרעי עידוד ונחמה בליבה.

    "בהתחשב בכך שאת נמצאת במצב שיוצר עלייך לחץ וקושי, בהתחשב במי שאת בדיוק ולא במה שמישהו אחר היה חש במצבים כאלו – נראה לי שמה שבאמת נדרש ממך הוא להתקדם רק עוד קצת: עוד קצת שמחה, עוד השתדלות לחשוב טוב, עוד תפילה מעומק הלב. ברגע שתדעי לאמוד נכון את כוחות נפשך, תוכלי לדעת היכן הצמיחה שמתאפשרת לך בנפש בכל מצב ומצב ולעזור לה להתממש.

    נכון שלפעמים החסידות מציבה לפנינו רף גבוה וישנם זמנים שבהם אנו מסוגלים, ובדרך ממילא גם נדרשים, לעשות דילוג, צמיחה שלא בערך למה שהיינו לפני כן. אבל ביום יום זה לאו דווקא זה וצריך לפתח רגישות מיוחדת, פנימית על מנת לדעת ולהכיר מה היא העשייה והצמיחה הנכונה לזמנה."

    "כמו שאני רואה את זה", המשיכה יהודית, "ביום יום בבית, עלינו להשתדל להיות קודם כל אמתיות, כיוון שכשאני לא מקבלת את עצמי, אין לי אפשרות לצמוח, אני נאבקת במצב שלא אני יצרתי אלא ריבונו של עולם וזה הרי מאבק אבוד… את הרגשות שלי ברא הקב"ה. אני יכולה למשל, ללמד עצמי להכיר במצב קיים ובכך לזהות את אפשרויות הצמיחה שעומדות לפניי. כאשר אני מתאמצת להיות מושלמת כפי שאני מדמיינת שהחסידות דורשת, אני לא מממשת את היכולת שלי האישית, את הצמיחה הרוחנית שלי בתוך הזמן והמקום ובכך פספסתי את כל העניין.

    לפעמים, להיות חסידית מתבטא בדברים מאד פשוטים וקטנים: מחשבה מייאשת שלא נותנים לה להיכנס ובכך שומרים על השמחה, תפילה חמה היכן שאת חשה שהכוח נגמר… זה מה שנדרש מאיתנו, זה האור שאנו מכניסות במקומות הצרים והמלחיצים ועל כך הובטחנו שמעט אור דוחה הרבה מן החושך!"

    יעל התבוננה על סלון ביתה: תמר בת ה-4 וחצי ישנה על הספה. מנחם בן הכמעט שלוש ישב על הכרית הגדולה ויבב שאינו חש בטוב. התינוקת גם היא תבעה את תשומת ליבה לאחר שהתעוררה משנתה. חבילות טישו היו פזורות בכל הבית, נורופן ואקמולי בכל פינה. אבל המבט שלה היה אחר. משהו נרגע בה, התחושה שקודם הייתה של כישלון עצמי וייאוש, התחלפה בתחושה של קבלה עצמית, ושלווה. ברגע שהפסיקה לבקר את עצמה בחומרה, לתבוע מעצמה להיות במקום אחר ממה שנמצאה בו באמת, יכולה הייתה לחפש מה באמת ניתן לעשות כדי להקל על המצב ככל האפשר.

    "נו, עוד כמה ימים זה יעבור" חשבה לעצמה וחשה שכוחותיה חוזרים אליה מעט. היא ידעה שהמילים הטובות והעידוד ששפעו אליה דרך הטלפון הצמיחו בה את הכוחות הטובים שבנפשה, וידעה שהטוב הזה, הקטן אולי, אך היקר כל כך, הוא המימוש האמתי שלה.

    1466

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    5 תגובות

    1. יחי המלך!
      י״ח בתמוז ה׳תשע״ג (26/06/2013) בשעה 23:13

      יפה, אמיתי, ומחזק..יישר כוח!

    2. רחלי
      י״ח בתמוז ה׳תשע״ג (26/06/2013) בשעה 13:53

      חזק!! אהבתי

    3. נורית
      י״ז בתמוז ה׳תשע״ג (25/06/2013) בשעה 19:02

      מקסים!!

    4. יחי המלך המשיח!
      י״ז בתמוז ה׳תשע״ג (25/06/2013) בשעה 16:58

      כמה יפה כך אמיתי!!
      אני אומנם עדיין לא אמא לילדים…
      אבל המוסר השכל חיזק אותי המון!

    5. חיהלה
      י״ז בתמוז ה׳תשע״ג (25/06/2013) בשעה 9:46

      יפה ואמיתי!!!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה