• סוגרים שנה: חשבון נפש חינוכי • רב-שיח

    הגדלה

    חודש אלול הינו חודש התשובה. המקום הראשון שכדאי לעשות בדק בית הוא איך אנחנו עם ילדינו. שרה אבצן (י-ם עיה"ק), אילת ויינטראוב (בית שמש) וחני קעניג (מגדל העמק) – שלושתן אימהות ומורות לבנות העשרה – מנחות כיצד לבנות מקדש איתן מלא אור, אהבה, פיוס וכבוד הדדי בבית האישי • לכתבה המלאה באדיבות מגזין הנשים החב"די 'עטרת חיה'

    חודש אלול הינו חודש התשובה. המקום הראשון שכדאי לעשות בדק בית הוא איך אנחנו עם ילדינו. לא בכדי הרבי הרש"ב תבע מכל חסיד להקדיש חצי שעה ביום (לפחות…) למחשבה על חינוך ילדיו. ואם כל יום צריך לחשוב חצי שעה, כמה זמן יש להקדיש לכך בחודש אלול?! • כמה מקום יש בבית לקבלת עול פשוטה? מה עושים עם ילדים שלא מקשיבים? כיצד מאפשרים לרצון הילדים לפרוח יחד עם גבולות הבית המוכתבים? האם אפשר שרצוננו יהיה רצונם? • שרה אבצן (י-ם עיה"ק), אילת ויינטראוב (בית שמש) וחני קעניג (מגדל העמק) – שלושתן אימהות ומורות לבנות העשרה – מנחות כיצד לבנות מקדש איתן מלא אור, אהבה, פיוס וכבוד הדדי בבית האישי

    מאת: עפרה בדוסה

    איך גורמים לילד לרצות לעשות את רצוננו?

    שרה אבצן: "אני חושבת שילד לא אמור להיות בדיוק כפי רצוננו אלא להיות כפי שהוא. יכול להיות ילד שמאוד מצליח בלימודים אבל בפנימיותו אינו בנוי למערכת לחצים זו, דבר שמאוד מעיק עליו. פעמים רבות אנו רוצים שילד ימלא את רצוננו בגלל חסרים שלנו, צריך לשים לב שלא מצעידים ילד במשעול שלא שייך אליו.

    מצד שני, חשוב שההורה יעזור לילד להתקדם מהמקום שבו הוא נמצא. האידיאל הוא שיהיה לנו חזון עבור הילד, אבל שהחזון יהיה קשור ליכולותיו ותכונותיו. אם ילד לא מצליח בלימודים בגלל שלא מתאים לו להשקיע, זה יהיה חוסר אחריות מצד ההורים לא לטפל בזה. נכון לדבר עם הילד ולראות כיצד הוא כן מסוגל להתקדם ולהצליח. במצבים כאלו ילדים זקוקים להרבה תמיכה והעצמה של מקומם החיובי. כשעוברים עם ילדים תהליכים כאלו, הם לומדים שמצבי התמודדות מצמיחים ומקדמים אותם.

    כדי להיות מעורבים בתהליכים אלו אצל ילדנו חשוב להרגילם לשוחח על נושאים אלו. שיתוף הפעולה נבנה מתוך עדינות והקשבה. אם ילד מרגיש שאת 'חופרת' לו יותר מדי, זה הזמן לעשות חשבון נפש פנימי ולראות מה באופן שבו ניגשתי לא נכון עבורו, אבל מצד שני בעדינות לא להרפות.

    בהרבה בתים יכול להיווצר מצב שעוברים לעיתים ימים שלמים בלי שלהורה יש זמן להתייחס אל ילדו. ופתאום קורה משהו שמצריך שיחה עמוקה והילד מתנגד לכך. במילים אחרות הוא אומר 'איפה היית עד היום?' צריך לפנות זמן לילדינו לתת להם את עצמנו. חשוב גם להבין שאלו נשמות שה' הפקיד בידנו כדי שנביא אותם לייעודם האמיתי, אני חושבת שאחד הדברים החשובים ביותר לחיזוק דרכנו בחינוך הוא התפילה. תפילה זה דבר שצריך תמיד להיות ואף פעם לא נגמר".

    אילת ויינטראוב: "אני רואה לאורך השנים שרוב התהליכים שילדינו עוברים הם תהליכים בריאים של התבגרות. אנו אלו שצריכים לעבוד על עצמנו כדי שגם כן נעבור תהליך של חינוך והתבגרות. אם הבעש"ט אומר שהזולת הוא הראי שלנו, אז הזולת הקרוב ביותר אלינו הוא בן הזוג שלנו וילדנו. וכשילד עושה משהו שאינו מתאים צריך להסתכל קודם על עצמי ולראות איפה אני נמצאת בתוך המראה הזאת? מה הילד הזה מספר לי על עצמי? ברגע שאני מזהה את המקום הזה בתוכי הרבה יותר קל לי לטפל בבעיה ממקום נקי, אני יכולה לראות את הילד ממקום הרבה יותר אמפטי.

    אם לדוגמא ילד יגיד לי 'את לא תגידי לי מה לעשות'. זה יכול מאוד לקומם, 'מה זאת אומרת? אני אמא שלך, בטח שאגיד לך מה לעשות…' ותוך כמה דקות סיטואציה כזו יכולה להפוך למצב מלחמתי. אבל אם אני מתבוננת פנימה ורואה איפה החוצפה הזו פוגשת אותי, למה זה מפריע לי כל-כך ומאיפה זה בא אצלי? אני יכולה לבוא אליו ופשוט לומר: 'חמוד שלי, ככה לא מדברים. מה אתה רוצה להגיד לי?' ואז הוא קולט שהוא לא חייב לדבר באופן כזה כדי שישמעו לו.

    ברגע שהילדים יחושו בטוחים שהם יכולים לומר את מה שהם רוצים ולא את מה שאנו רוצים שהם יגידו אז הם יוכלו לבוא לידי ביטוי במקום האמתי והבריא שלהם. אולי לנו זה לא תמיד יהיה קל לשמוע, אבל לפחות נדע מה יש שם ואיך אפשר להמשיך הלאה.

    הדבר החשוב ביותר בקשר בכלל ובפרט עם ילדנו הוא הדיבור. זה אמצעי חיבה והתקשרות מאוד חשוב. כל ילד בבית צריך לדעת שיש להורים זמן לשיחה משמעותית איתו, זה משהו שאי אפשר לוותר עליו. אפשר להשקיע בילדים לפני שנוצר החוסר. הרי כל אמא קמה לתינוק בוכה בלילה, לא צריך לתת לילדים שלנו להגיע להתנהגויות קיצוניות כדי שנמלא להם צורך בסיסי והכרחי וחייבים למצוא לו זמן. כך אני משדרת לילד, בלי מילים, שהוא חשוב ואהוב. ואז כשאותו ילד מתבגר הוא ישתף פעולה כשאדבר איתו, כי "השקיתי" במשך שנים את ערוצי התקשורת שלנו. מניסיוני מאוד עוזר בבנייה של תקשורת הוא שיתוף הילדים בעולם ההתמודדויות שלנו: 'היה לי כל כך קשה להגיד חת"ת השבוע'; 'היום התמודדתי עם תלמידה שדיברה אליי מאוד לא יפה'; 'היה לי כל כך קשה לקום לתינוקות הקטנים הלילה' וכו' זה מאוד מקרב ילדים, הם חשים שאמא נפתחת ומספרת להם על עצמה".

    חני קעניג: "כשאני רואה בבית שילד לא עושה את מה שביקשתי לאורך זמן, אני בודקת עם עצמי אולי ביקשתי דבר שלא מותאם לגילו או יכולתו. המוקד לא צריך להיות על לעשות את מה שאבא או אמא רוצים, כי זה רק חוסם את הילד וגורם לו להתנגד. מה שחשוב הוא שהדבר יתבצע ושהילד יתקדם בכל התחומים. דבר נוסף הוא לזכור שמה שחשוב הוא להרגיל ולחנך לעשות את הדבר ולא שהדבר יתבצע ומיד. ברגע שמסתכלים כך על התהליך, יש יותר סבלנות לילד שלא עושה את הדברים מיד."

    "עד שיאמר רוצה אני"

    מה עושים בבית כשילד לא עושה את רצון האב או האם? האם בכלל יש מקום לזה? הרי כשיש מצב מתמשך שילד לא עושה את רצון ההורה זה גורם לשחיקה בסמכותו בבית.

    שרה: "סמכות הורית היא דבר מאוד משמעותי, קודם כל זו מצווה מן התורה, וכמו שאני מצווה לחנך את ילדיי לכל מצווה אחרת כך אני מצווה ללמד אותם לכבד ולהקשיב להורים. כשההורה מפנים ומרגיש שהוא מחנכו למצווה, הדבר מסיר את רגשות האשמה וחוסר הנעימות בדרישת כבוד עצמו. לימוד כיבוד ההורים נוגע ללימוד סדר היררכי, ובחיים שלנו חייב להיות סדר כזה, זה דבר שמיטיב עם הילד ומגדלו בצורה נכונה. הוא לומד לחיות בעולם של 'תיקון' ולא ב'תוהו'. כך יוכל לקבל סמכות במוסדות, בעבודה, בעבודת ה' שלו וכו'. אפשר לבוא לילד גם בצורה חברית אבל קודם כל להיות הורה.

    חינוך פועל מתוך מקום של הרבה עקביות וחזרה. ההתמדה זו מאוד שוחקת, אך שמבינים שזה התהליך מקבלים כוח. הבסיס לכל הוא, אמונה אמיתית בכך שמה שאנו אומרים ומשדרים לילד בסופו של דבר יחלחל אליו. וילד מרגיש כשההורה נותן בו אמון, התחושה הבלתי מילולית הזו חזקה יותר מאלף מילים".

    אילת: "כשילד יודע שגם הוריו לא עושים את רצונם, אלא שכולם עושים את רצון הקב"ה זה באופן טבעי מלמד אותו לחיות בעולם של סמכות וקבלת עול. פעמים רבות אני אומרת לילדים שאי אפשר לעשות משהו, לא בגלל שאמא לא מרשה אלא כי זה לא רצון ה'.

    מניסיוני כשמעמידים את הדברים בצורה הזו הם מתקבלים באופן אחר אצלם. אני מספרת להם בהזדמנויות שונות שגם אני לא תמיד עושה את רצוני. לפעמים כשילד בא ואומר לי 'אמא, אולי תעשי כך וכך?' אני אשאל את עצמי ואותו: 'זה מה שה' רוצה ממני?'. או כשאני רוצה שילדה תתבונן במעשה שעשתה – טוב או פחות טוב – אני שואלת אותה 'מה את חושבת שהקב"ה כביכול או הרבי היה מייעץ לך לעשות עכשיו?'

    באופן כללי אני מאוד משתדלת לא להיכנס לעימותים מילוליים עם הילדים. וכך הם מבינים עם הזמן שיש אופן איך לנהל שיחה ושגם הם מרוויחים מכך. אם יש מצב בבית שדורש יד יותר תקיפה אני אומר: 'כך לא מתנהגים אצלנו בבית ובשום מקום אחר', או 'לאבא ואמא לא אומרים לא' זה מוציא את הלגיטימציה מהמעשה שהוא עשה ומעביר תשדורת שהמעשה אינו טוב ושצריך למצוא אפשרות אחרת. אני משתדלת לא להוציא הרבה מלל בזמן 'אירוע', אלא אחרי שהרוחות נרגעות אני מוצאת זמן שקט לדבר עם הילד על מה שקרה.

    כדי להיות קרובים אל הילדים שלנו צריך לעבור איתם תהליכים, לא לפחד מכך. השיחות האלו מאוד חשובות, הן יוצרות בין ההורים לבין הילד מרחב מוגן ובטוח. והילד יודע שהדברים שהוא אומר שמורים אצלם. כשיש מצבים שהורה נפגע או כועס מכך שילד לא עשה את רצונו הוא חייב לטפל בעצמו. וכשרוצים לענות לילד תשובה שלילית עדיף לדחות את התשובה, פסק הזמן מאפשר לשנות את ההסתכלות ולבוא מתוך מקום שה'כן' וה'לא' משתווים.

    כשילד גדל בצורה כזו של ביטחון ורואה שמקומות בהם הסמכות נפרצה מטופלים בדרכי נועם – הדבר מחלחל בו. אחד הדברים שעוזרים לילדים זה לראות איך אני מתמודדת. דרך זה הם לומדים שזה בסדר לטעות ושיש דרך לעשות תשובה רק צריך לדעת איך לעבור את התהליך ועם מי להתייעץ על כך.

    לא אשכח יום אחד שבו אמי התחילה לשוחח איתי במטבח. במהלך השיחה היא הציעה לי לעשות יחד את עבודת המידות שלנו. שאני אומר לה כשהיא עושה מעשה מסוים בו היא רוצה להשתפר וכך גם היא. עד היום השיחה הזו מהדהדת אצלי בפנימיות בעוצמה מאוד גדולה, היא נתנה לי הרבה כוחות בחיים. זה מראה קודם כל שאמא גם כן עובדת! ומלמד את הילד שהוא יכול להתגבר על היצר שלו".

    חני: "במקום להעמיד את הדברים כך שההורה רוצה לעשות משהו והילד לא משתף פעולה, עדיף לבוא בגישה שזו משימה שצריכה להיעשות מכיוון שאנחנו רוצים לחיות בבית נעים ומסודר שמוצאים בו נעליים בבוקר או שמתנהגים בדרך ארץ.

    אופן כזה של התייחסות מוריד את המלחמות ומתקבל אחרת אצל הילדים, זה הבדל ניסוחי דק אבל הבדל גדול בגישה. יש כאן מטרה משותפת של כולם. להיות במקום של כוח מול הילדים זו עמדה שרק חוסמת. כשיש התנגדות מאחד הילדים אני מנסה לא להיכנס למקום הזה ורק לראות מולי ילדה נהדרת שרוצה לשתף פעולה, רק שלפעמים היא נכנסת למקומות לא נכונים, כי באמת ילד במהות שלו רוצה להיות טוב. במצבים כאלו אומר לילד שמתנהג כך: 'אוי, התבלבלת. אמא ביקשה ואת שכחת לעשות…'. אני אוהבת את המילה התבלבלת כי המסר שמועבר הוא שברור לשתינו שהרצון הבסיסי הוא להתנהג כמו שצריך רק שהיצר הרע הפריע.

    אני מנסה גם לבוא לילדים מתוך מקום שמראש מראה להם שהם טובים ומודה להם על כך שעשו את הדבר. אם אני רואה ילד שהולך לעשות משימה מתוך חוסר חשק אני 'אתפוס' את זה לפני שזה קורה ואגיד לו 'איזה כיף שאתה עושה את זה בשמחה ובזריזות' או 'איך הייתי צריכה להגיד את זה רק פעם אחת'  אני מחזקת אצלם את המקום שבו הם טובים בעצם, שהם רוצים לעשות טוב ואוהבים אחד את השני. כמה שהידיעה הזו יושבת בתוכנו חזק יותר כך היא עוברת לילדים.

    אני משתדלת להשתמש בשפה חיובית כדי להשיג את מה שאני רוצה שיעשה – 'מאוד ישמח אותי שתהיה מוכן לתלמוד תורה, לא ברגע האחרון' – ניסוח כזה מכבד את הילד גם במקום של הבקשה. הנחת היסוד היא שהילד הוא טוב ושבטוח הוא רוצה לשמח אותי, אני רק מראה לו את הדרך לעשות זאת.

    חשוב מאוד שהדברים ייאמרו מכל הלב, אחרת הילד מרגיש שזה לא אמיתי (לא להגיד את זה בטון שמשדר 'אתה בטוח תתחמק ולא תעשה מה שאני מבקשת, ואם תעשה כך אז אוי ואבוי לך'). ניתן להוסיף הסבר שיותר נעים שהבוקר שליו ורגוע. יש כל כך הרבה סדנאות היום לזוגיות ולתקשורת בינאישית. כל התובנות האלו מתאימות גם לילדינו, הם אנשים קטנים ומגיע להם לשמוע שהם אנשים טובים ושאנחנו מאמינים בהם.

    חשוב לפרגן דווקא לאלו שקשה להם. ולנסות לתת להם משימות שלא יביאו אותם למקומות הקשים שלהם. אם בכל זאת הגענו עם אחד הילדים ל'פינה', יש לנסות תחילה לדבר ולהסביר ברכות ואחר כך להסביר שכך זה צריך להיות וזהו. אבל לנסות לא לבוא מתוך מקום קשה. להגיד את הדברים בשלווה כמו שאומרים שהשמש זורחת.

    אחת הבעיות היא שבמצבים האלו ההורה נכנס לתחושה לא טובה מכך שהוא צריך להכריח את הילד לעשות משהו נגד רצונו. תחושה זו של ההורה משפיעה על הילד. ככל שנדע שאנחנו עושים את הדבר הנכון כך נעשה את המעשה פחות מתוך כעס ויותר בנקיות. אני גם משתפת אותם בכך שגם לי קשה לפעמים לעשות ומראה להם דרך זה איך למרות הקושי עושים.

    במצבים שהם באמת מכעיסים אותי אני אומרת להם בצורה הכי רגועה שאני יכולה 'אמא כועסת שעושים…' עבורי, עצם העובדה שאמרתי להם זאת מרגיעה אותי ומאפשרת לי לא להגיב ספונטאנית בכעס. פעמים רבות הילדים משתפים פעולה כי הם בסך הכול רוצים שאהיה שמחה ושלא אכעס עליהם".

    כשרצונות מתנגשים

    מה לדעתך דרכי האכיפה האפשריים כשילד יוצא מהגדרים באופן שהוא חריג ומוגזם? עד איפה אפשר להגיע ומתי זה כבר מקום שלא מתאים ויש לעשות עליו תשובה.

    שרה: "מאחר שיש לנו היכרות עם טבעו והתנהלותו של כל ילד, כדאי לעשות מראש ככל הניתן כדי לא להגיע למצבים כאלו. אם בכל זאת זה ארע, חשוב להתבונן בהשתלשלות הדברים. הרבה פעמים הבעיה היא בי, אולי הייתי עייפה, מתוחה או טרודה מדברים אחרים. הרי לפעמים הילד מתנהג באותה הצורה והדברים עוברים 'חלק'. הורה שרואה שיכולת ההכלה שלו ירדה צריך ללכת לסדנת הורים, לצאת לחופש או פשוט לישון. בזמנים כאלו עדיף לוותר על הרבה דברים אבל לא על הילדים שלנו. להיות הורים זו עבודה של 24 שעות ביממה ואסור לנו לוותר לעצמנו. לגבי מקום של אכיפה אני מאמינה שבעיקר במצבים מסוכנים כמו ילד שרץ לכביש, צריך לתפוס מיד את הילד או בידיים או להרים את הקול.

    אלו דברים שאין עליהם פשרות וצריכים תגובה מיידית והחלטית. אך חשוב שמצבים אלו לא יהיו מתוך מקום של זעם ואיבוד שליטה. אסור להורה להגיב מתוך מקום שהוא פורקן כעסים, מאוד חשוב שתהיה מודעות מאיזה מקום הוא פועל. במצב שהוא פועל מקוצר סבלנות עדיף להשהות את התגובה שלא תבוא מהמקום הזה".

    אילת: "אני מאמינה גדולה בשיחה ובגבולות. כשילד עושה משהו לא טוב אני מסתכלת עליו ואומרת לו במבט מאוד רציני: 'אצלנו בבית לא מדברים בצורה כזו, אני חושבת שאתה צריך לבקש סליחה' או 'ילד יהודי שומר על הידיים שלו. תכנס לחדר להירגע'.

    בחדר אני יכולה לתת לו דף ונייר ולהגיד לו שיחשוב ויצייר את מה שהוא עשה ושאחרי זה יחזור לסלון לבקש סליחה. ילד בוגר יותר יוכל להיכנס לחדרו לקרוא משהו, להירגע, אפילו אשלח אותו לשליחות קטנה מחוץ לבית כדי לאוורר את הרגש שלו ולתת לו אפשרות לעכל את מהלך העניינים ממקום בריא.

    חשוב בעיניי שילד ידע שיש תוצאה למעשיו. לגבי דרכי אכיפה אני לא מאמינה גדולה במכות חוץ מאשר במצבי סכנה. באלימות פיזית או מילולית לא משיגים כלום. אני חושבת שמגיעים למקומות האלו בעיקר מתוך מקום של עייפות שגורמת לשחיקה. זו אחריות של כל אמא לדאוג לנוח כדי לא להגיע לכך. חשוב גם להבין שהרבה התנהגויות אצל ילדים הן חולפות וזמניות, חוצפה, מריבות אלימות ועוד.

    צריך להביא למקומות האלו מצד אחד גבולות ברורים שכך לא מתנהגים, אך מצד שני את מירב החיבוקים ועבותות האהבה בשילוב עם שיחה ותשומת לב. לגבי התנצלות ובקשת סליחה אני חושבת שזה מקום חשוב גם אצל הילד וגם אצל ההורה. רק צריך לראות שההורה לא מגזים בכך".

    חני: "עונש הוא לא דבר שעושה טוב, לא לילד ולא להורה. אלא רק מכניס את הילד לתפקיד החצוף והשובב. צריך שהילד ירגיש שהוא טעה אבל ילמד ויתקדם מהמקום הזה.

    אם אני כבר נותנת סוג של עונש, אני מתאימה את התוצאה למה שלא נעשה. אם לדוגמא ילד לא מוכן לשים את נעליו במקום – אתן לו לאסוף עוד חמישה דברים. בדרך כלל הוא יעשה מיד שיקול של הפסד מול רווח ויבצע את המשימה המקורית. אם הוא לוקח משהו ללא רשות, כשכל האחים האחרים יקבלו את אותו הדבר הוא יקבל פחות. אם לא מרימים משחק מסוים, לא ישחקו בו כמה ימים.

    עדיף להורה להתרחק מהאווירה של 'אתה לא עושה מה שאני רוצה אני לא אעשה מה שאתה רוצה'. בנוסף על זה, אני חושבת שכל הורה צריך להתרחק כמה שיותר משקיעה ברגשות אשמה, כמובן שיש מקום לביקורת עצמית ולשיפור ההורות אבל באופן שמקדם אותנו ולא מכניס אותנו לעצבות. לדעת שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את תנאי החיים והאופי האישיים שלנו ואופיים של ילדנו בהתאמה מדויקת. והוא זיכה אותנו להיות ההורים הכי מתאימים לילדינו. יש לנו את הכוחות לחנכם באופן הטוב ביותר. ויחד עם זה כמובן שה' רוצה שנתנהג במידת חסידות ונפעל עם מוח שליט על הלב. ושנדע לעשות את העבודה בצורה הנכונה ולקחת את מידותנו למקום טוב. ה' נתן לנו את האמון הזה כדי שנהיה הורים טובים.

    הפסיכולוגיה המערבית היום יצרה מצב שבו ההורים "עומדים על דוכן הנאשמים", זה יוצר מצב שכהורה אתה מפחד לפגוע בילדים שלך וזה מצב מאוד לא טוב כי אי אפשר להיות סמכותי כשאתה במקום כזה".

    אם טעינו והגענו למקום של חוסר כבוד לילד, האם זה נכון לעשות תשובה גם  מולו, לבקש סליחה וכדומה.

    שרה: "כשטועים אפשר לדבר על זה עם הילד. הבית הוא מיקרוקוסמוס לעולם וזה יכול להיות לימוד מאוד משמעותי בשבילו. לראות שאבא ואמא הם בני אדם והם יכולים לטעות ולעשות תשובה. אבל צריך לעשות זאת בצורה נכונה, אחרת הילד יוכל לחשוב בליבו שההורים שלו טועים בעוד מקומות… חשוב שזה יבוא במסגרת שיחה שבה תדברי עם הילד על איך הוא הרגיש כשזה קרה ולספר לו איך את הרגשת ולהגיד לו שזו הייתה תגובה חזקה מידי. כמובן שזה לא יכול להיות דבר שקורה כל יום וגם לא כל שבוע."

    אילת: "אני חושבת שיש מקום לזה. אם אני לא אבקש סליחה איך הילד ידע איך לבקש? חשוב שזה יהיה באמת מהלב ואחרי שחשבתי איך לא להגיע שוב לאותו מצב. אם המצב יחזור שוב ושוב הילד ילמד מכך שאפשר להגיד סליחה ולהמשיך מבלי להשתנות. אני מאוד מאמינה בעזרה מבחוץ במקומות כאלו שאנחנו נופלים. לדבר עם משפיעה או חברה. אני אפילו מדברת לפעמים עם הילדים הגדולים שלי ומתייעצת איתם איך לא ליפול בנקודות החלשות שלי".

    חני: "אני חושבת שאם באמת פגענו באופן שהוא מכווץ ושלא היה במקום, חשוב לדבר עם הילד על כך. לשוחח שוב על האירוע ממקום שונה ובעיקר לחזור לחיזוקים החיוביים של הילד, להעצים אצלו את הטוב ולהראות שזה שהראיתי את הלא טוב באופן לא פרופורציונאלי כשכעסתי, היה בלבול שלי".

    עשי רצונם כרצונך

    יש מצבים שבהם לילד יש רצון מאוד חזק שאינו מתאים להתנהלות הביתית, או שרצון זה יזיק לו גשמית או רוחנית. מאידך, צריך לכבד את הילד ואת מקומו האישי. איך מתמרנים בין שני המקומות האלו ולא גורמים לילד לחוש צמצום גדול מידי.

    שרה: "בבית ובכל מסגרת, יש גבולות שהם קו אדום שעליהם לא עוברים. יש דברים שהם מותרים ויש את אלו הנמצאים בשטח ה'אפור'. הורה צריך לדעת שילדו מחכה לגבולות וזקוק להם כדי להרגיש ביטחון ואפילו אהבה. מה שחשוב בעבודה על גבולות הוא לבחור כל פעם דבר אחד לעבוד עליו וכשהוא  מוטמע לעבור לדבר הבא. ילד שיודע לשמור על גבולות נמצא במקום מוגן ויכול ליישם זאת גם בגבולות שעדיין לא הוצבו. מה שחשוב הוא ההדרגתיות, אחרת זה עמוס מידי. מאוד חשוב כשעושים שינוי בבית ליידע את הילדים עליו. אם לדוגמא לא היו לילדים תפקידים בבית, צריך לעשות רשימה ולהסביר כדי שהילד ידע מה מצפים ממנו. מצד שני לא תמיד צריך להסביר לילד למה שמים לו גבול. פעמים רבות דווקא במקום של ההסבר הדברים מסתבכים".

    אילת: "ילד מביע בקשה מתוך צורך נפשי או גשמי שלו. לא תמיד סיפוק הרצון הוא התשובה היחידה. במצבים כאלו אני אומרת לילד שהייתי רוצה מאוד לשמח אותו אבל מה שביקש לא אפשרי, ואני מבקשת ממנו לחשוב יחד מה כן יכול להיות. זה מאוד מרגיע את הילד כי הוא מבין שרוצים בטובתו, שיש לו מקום. צריך לקבל את רצון הילד כמשהו חשוב ומצד שני לכבד את המסגרת והגבולות של המשפחה".

    חני: "הדרך הטובה ביותר היא להתחבר לרצון שלו ולהסביר לו שזה לא אפשרי לעשות את זה. אם זה משהו רוחני להסביר שזה יגרום לו להיות פחות חסידי. להסביר שהיינו מאוד שמחים להרשות לו את זה אבל זה לא שייך. מה שחשוב הוא שנהיה בטוחים ב'לא' שלנו ובצדקתו.

    דבר נוסף שמאוד עוזר הוא שיתוף הילדים בקשייך כילדה או כמבוגרת. לדוגמא, סיפרתי להם לאחרונה על חתונה של תלמידה שהאוכל בה לא היה בהכשר שלנו. ועל ההתמודדות של להיות ערב שלם במקום עם אוכל כה טעים ורק לשתות כוס מים. סיפור כזה יכול להיות מקור כוח והתגברות עבור ילד שרוצה לאכול משהו חלבי כשהוא בשרי. או לשתף בדברים שההורים שלי לא הרשו לי והיה לי קשה איתם אבל בזכותם אני היום חסידית יותר."

    האם יש לך דרכים ושיטות להפוך את הבית מלכתחילה למקום גאולתי, שמח וזורם? לעקוף את הצמתים היכולים להביא הורה ל'מלחמה' עם הילד – מצב בו הצדדים מתבצרים ולא מצליחים למצוא פיתרון?

    שרה: "אני חושבת שכשיש בבית הכלה, אמפטיה, אהבה, קבלה של הילד ותמיכה, הבית באופן טבעי הופך לזורם ושמח. כדי ללמוד ליישם את כל אלו צריך חיים שלמים. ואחת הבעיות היא שדווקא את המיומנויות החשובות האלו לא מלמדים בשום מקום".

    אילת: "לשבת בתאריך חסידי סביב שולחן להתוועדות, לחגוג ימי הולדת, לצאת עם הילדים לפארק בשמונה בערב, להתנדנד ולאכול ארוחת ערב. לשבת על המרפסת ולעשות יחד עם אבא בלונים מסבון. לחיות עם הילדים קרוב אליהם, בדברים שעושים להם טוב ושמח. אני גם דואגת שהילדים שלי ירגישו שאני חושבת עליהם ועושה דברים ממש בשבילם. אצלנו יודעים שאת העוגה הזו אני עושה במיוחד כשהבן שלי חוזר מהישיבה וסלט החצילים הוא בדיוק בשביל אחת הבנות וכך לגבי כל ילד וילד. כשאני חוזרת מקניות אני מראה לילדים בזמן פריקת המצרכים איך חשבתי עליהם במהלך הקנייה.

    אני גם דואגת להעצים בבית את הדברים הטובים שהילדים עשו. בקטנותם היה לנו פלקט תלוי במקום מרכזי בבית עליו כתובים דברים טובים שעשינו או מקומות שהצלחנו להתגבר בהם. גם בעלי ואני היינו בו ופעמים רבות ראיתי את הילדים הולכים אליו וקוראים את מה שכתבנו. זה הביא הרבה שמחה, חיבור ועוצמה.

    אני גם מאוד אוהבת לשתף אותם בהרבה דברים שאני עושה, באיזו מתנה לקנות לסבתא והאם הבגד שקניתי יפה וכדומה. עצם העובדה שאני משתפת אותם בחיי וחיי הבית נותנת ומאפשרת להם מקום.

    הדבר שאי אפשר בלעדיו הוא סיפור חסידי כל ערב לפני השינה. סיפור חסידי הוא בסיס לאמונה, לעבודת המידות ולכל כך הרבה דברים טובים".

    חני: "להכניס הרבה גאוות יחידה במשפחה, לא להפסיק להחמיא להם על כך שהם ילדים נפלאים ושהם שומעים יפה ובשמחה בקולנו. לדבר כל הזמן על החיובי ועל הטוב שיש בבית, על כך שה' שלח לנו כאלו ילדים מתוקים. סביב שולחן השבת אנחנו הרבה פעמים נותנים לילדים לומר דברים טובים שעשו ואנו מחזקים ומחמיאים לכל ילד בנפרד על מעשיו השבוע (ואומרים להם כמה שהם עוזרים ואוהבים אחד את השני) וכמה שזה משמח את הרבי. כשאומרים זאת כל כך הרבה זה פועל שכנוע פנימי שחודר בכל הבית.

    בנושא של העצמת הטוב אין בעיניי אף פעם הגזמות, אפשר לדבר על זה והרבה. כך, בטבעיות, זה מקטין את המריבות בבית. כולם מדברים ומתנהגים על פי אמות המידה של הבית. צריך להטעין את הטוב הזה הרבה מאוד כי כשכבר נמצאים בתוך אירוע, פעמים שקשה מאוד לשלוט ולתמרן אותו למקום חיובי."

    כיצד נחנך מאהבה לקבלת עול במוסדות החינוך ובבית, חינוך באופן של "נעשה ונשמע"?

    שרה: "בקהילותינו יש ביקורת לא פשוטה מצד ההורים על מוסדות החינוך. זה מעביר תשדורת לילדים ופוגע בקבלת העול שלהם למוסד. צריך לשדר לילדים שרצון הרבי הוא שהם ילמדו במוסדות חב"ד ושהם צריכים להיות מאושרים שזכו בכך. ואם יש בעיה צריך לבוא ולהגיד, אבל ברוח טובה, מקבלת וסומכת".

    אילת: "ילד שגדל בבית שיש בו אווירה של קבלת עול מחד ומאידך קבלת עצמו כמו שהוא, יצליח להתגבר על משוכת ההתנהגות במוסדות החינוך. אם יש מצבי משבר חשוב לשוחח, להסביר ולשתף פעולה באופן מלא עם צוות בית הספר. אסור שהילד ירגיש שיש קונפליקט או עימות בין ההורים לצוות החינוך. השדר צריך להיות: 'כולנו יחד למענך'."

    חני: "דוגמא אישית היא הדבר החשוב ביותר, לקבל את המוסדות גם כשפחות קל לנו. כך גם לגבי ההוראות של הרבי והרבנים. להיות בביטול בעצמנו וכך בעזרת ה' ילדינו ילמדו זאת באופן טבעי. אפשר גם להסביר בבית את המושג – קבלת עול וחשיבותו. שכמו שבכביש לא כל אחד עושה ככל העולה על רוחו, כך גם אנו צריכים לחיות על פי התורה, שהיא תורת חיים.

    נאמר שיש שלושה שותפים באדם: אביו, אימו והקב"ה, כשאנחנו עושים מה שצריך בעבודת ה' שלנו והולכים בדרך הישר בביטול, הקב"ה יעשה את המוטל עליו בשותפות הזו והבית יהיה בית של גאולה."

    1354

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. חני
      ד׳ בתשרי ה׳תשע״ד (08/09/2013) בשעה 20:39

      כתבה מקסימה!
      "שרה: "אני חושבת שכשיש בבית הכלה, אמפטיה, אהבה, קבלה של הילד ותמיכה, הבית באופן טבעי הופך לזורם ושמח. כדי ללמוד ליישם את כל אלו צריך חיים שלמים. ואחת הבעיות היא שדווקא את המיומנויות החשובות האלו לא מלמדים בשום מקום"."
      הדברים הנורא חשובים הללו אפשר ללמוד אותם בסדנאות אימון
      יישר כח!

    2. בת ישראל
      ד׳ בתשרי ה׳תשע״ד (08/09/2013) בשעה 20:25

      כתבה מענינת, מעצימה ומוסיפה המון. תודה!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה