• לנסוע לרבי – עם הילדים • יומן מיוחד

    הגדלה

    הנסיעה הזו היא בשבילם, לעתיד שלהם, להכין אותם לראות את הרבי, להראות להם מאיפה יונקים חיות, איפה אבא שלהם יושב ולומד ומקבל אורות וכוחות לכל השנה, איפה הרבי מתפלל, איפה הבית של כולנו, כי אם לא כאן אז איפה בכלל היינו? • יומן נסיעה לרבי עם שלושה ילדים והרבה תובנות מחודש תשרי ע"ד מתי?! • לכתבה המלאה

    יומן נסיעה לרבי עם שלושה ילדים והרבה תובנות מחודש תשרי ע"ד מתי?!

    מאת: תמר שור

    הנסיעה

    הנס קרה ואחרי שלוש שנים שלא זכיתי להיות בחצרות קודשנו, הסתייע הדבר משמיים וזכינו לנסוע לרבי מה"מ. כל שנה בעלי נוסע וכמובן שעם כל הרצון אין תמיד את המשאבים או האפשרות הטכנית להצטרף אליו, אך השנה, זה קרה!

    כל שנה אני מתבוננת בהערצה על המשפחות שסביבי, אנשים נוסעים כי ברור שנוסעים, הרבי דורש זאת ואנו רוצים זאת ועד שיבנה בית המקדש תיכף ומיד ממש, אנו נמשיך לנסוע. אבל איך?!?! איך עושים זאת עם שלושה קטנטנים, אריזה שצריכה לכלול קצת חורף, קצת קיץ, הרבה שבת וגם חול? איך נוסעים כשאני יודעת ש–770 כל כך דחוק ואין לי אמא / גיסה / אחות / חברה שתעזור להחזיק את הקטן… ומה עם שבתות? ומה עם האוכל? ומה עם שעות השינה המסודרות שלהם?

    אז באמת הנס הראשון היה שהצלחנו לגייס את הכסף, אבל הנס האמיתי היה שהצלחנו לגייס את כל כוחות הנפש כדי לצאת ממדידה והגבלה ולהבין שהרבי מנהל פה את העניינים ולא אנחנו (זו באמת הבנה קשה למנהלת פרויקטים לשעבר). עם התובנה החדשה הזו התחלתי לארוז. הסיכוי היחיד להעביר את כל תכולת הבית ל–770 היה לטוס דרך חברה רוסית עלומת שם, שלא ממש אכפת לה כמה משקל מעלים לה על המטוס – כל עוד מישהו מוכן לטוס דרכה. כך שעניין המזוודות סודר (נא לזכור לפעם הבאה ש–8 זה אכן שלמות שמעל הטבע אבל מספר מזוודות כזה מוריד את יכולת ההתניידות של בעלי אל מתחת לאפס).

    למרות שהטיסה הייתה מפרכת כצפוי עם טיסת קישור, עצירה לכמה שעות, עיכוב הטיסה השנייה לשעתיים מבלי יכולת להוציא ולו חצי הסבר מהדיילות הרוסיות הקשוחות, ארגון נשנושים לכולנו ליומיים ותוך כדי הכנת אוכל לגדוד, חשיבה יצירתית על הפעלות לדרך, וניסיון לשמור על סבלנות עם שלושה ילדים שכבר הפכו להיפראקטיביים ועל סף קלסטרופוביה מרוב חטיפים ומטוסים סגורים… – לבסוף הגענו.

    מאוד סימבולי לטוס דרך רוסיה לרבי. העצירה במוסקבה הייתה הזויה משהו, באי שם לפנות בוקר, התנייד גדוד של חסידים, חב"ד, ברסלב וכל התוספות הנלוות, לעבר הטרמינל השומם. באופן הטבעי ביותר התארגנו כל הגברים לתפילה וכך במשך ארבע שעות נערך מניין אחר מניין למול נופה המרוחק של מוסקבה הערפילית, במקום שבו אך לפני פחות ממאה נלחם הרבי הריי"צ במסירות נפש על שמירת היהדות.

    רגע לפני הנחיתה, העירה בתי בת החמש, כי אנחנו ממש בגאולה, טסים על עננים אל הרבי! היא כל כך התרגשה מזה, שלרגע הצלחנו לשכוח יחד איתה את כל תלאות הטיסה והמחשבות המעורפלות שניסו לחזור למקור ההחלטה הזו לטוס עם שלושה ילדים לארה"ב… והצלחנו לרגע להתעלות מעל עצמנו – ולנחות בניו יורק.

    כאן החלה סאגה ארוכה בפני עצמה, שכללה המתנה למונית שתהיה גדולה מספיק להכיל אותנו, את המזוודות ואת שארית כוחות הנפש שלנו. נסיעה בה נזכר הנהג לפתע שהגענו בדיוק ביום בו חוגגים יום העבודה, ואי לכך כל הרחובות המקיפים את "איסטרן פארקווי" סגורים ברדיוס נרחב למדי. הנהג פשוט עמד לוותר ולהותיר אותנו אי שם בין מאות הכושים החוגגים. אך לאחר הסבר קצר שיש לו עסק עם משפחה קצרת רוח ונטולת שינה, ילדים מרוטים, אמא בהריון ואבא חסר יכולת סחיבה הוא הואיל להמשיך. וכך נסענו ממחסום משטרה אחד למשנהו, ובכל אחד מהם עצרנו, התגלגלתי לאיטי החוצה, בדמעות בעיניי הסברתי לכל אחד מהשוטרים כי אין מצב שנוכל לעשות את הדרך הזו ברגל לאור הנסיבות, וכל אחד מהם פתח לנו את המחסום והתיר לנו לעבור ברחוב הסגור. ממש הרגשנו כבאים בשערייך ירושלים עד לבית המקדש, וכאשר עצרנו ליד 770 לא נותר לנו אלא לנשק את האדמה בהתרגשות וללחוש – "רבי, הגענו הביתה".

    שבוע ראשון

    גם לטובים שבילדים וגם לרגועים שבהורים אין אפשרות לשרוד ללא תנאים פיזיים מינימאליים המתאימים לצרכיהם. אי לכך ובהתאם לזאת החלטנו לשכור חדר לפחות עד לסוכות. עברו הימים בהם נסענו רק שנינו ונזרקנו באיזה חדר קטן ללא כלום ומקלחת עשינו אצל השכנים. הילדים בהחלט ברכו על ההחלטה הזו ותוך שעה מרגע הגיענו לחצרות הקודש השתרעו על המזרונים ונרדמו.

    לקח לי בערך יום וחצי להבין מה אני צריכה לעשות.

    קודם כל להירגע! אני עם הילדים ב–770! זו זכות, זו לא חובה או עול, וכדי שזה יצליח יש מספר עזרים נדרשים:

    ראשית, לדאוג שהילדים יהיו שבעים ומרוצים גסטרונומית בכל שלב נתון!

    שנית, לזכור שאני אמא ולא בחורה, וכל רצוני להגיע לשורה הראשונה יכול להתממש אולי בין התפילות.

    שלישית, וזו הייתה ההבנה החשובה ביותר מבחינתי, להיות עם הילדים ב–770, ולא לנסות להיות ב–770 וגם 'על הדרך' להכניס את הילדים לתמונה.

    הנסיעה הזו היא בשבילם, לעתיד שלהם, להכין אותם לראות את הרבי, להראות להם מאיפה יונקים חיות, איפה אבא שלהם יושב ולומד ומקבל אורות וכוחות לכל השנה, איפה הרבי מתפלל, איפה הבית של כולנו, כי אם לא כאן אז איפה בכלל היינו?

    ההבנה הזו אפשרה לי להיכנס לסדר מסודר, ברוח המקום. בניגוד לפעם שעברה שבאתי עם שתי הקטנות, היום הן כבר בנות חמש ושלוש וחצי, וגם הקטן כמעט בן שנתיים והולך עימן לכל מקום (במיוחד אם מחלקים שם שוקו ועוגה) ומצאנו לנו את פינות הזמן שמאפשרות גם לאמהות עם ילדים ליהנות מכל השפע שיש ל–770 להציע, הן ברוחניות והן בגשמיות.

    שמונה וחצי בבוקר למשל זו שעה מצוינת להיכנס עם כולם, בית המדרש חצי ריק, לא מקפידים על הרעש שהם עושים, ואם אבא שלהם הצדיק מוכן לקבל אותם לחצי שעה, אז אמא גם מסיימת חת"ת וגם מתמקמת בחדר השיעור היומי שנמצא באזור אסטרטגי מצוין בגלל קרבתו לפינת השוקו / קורנפלקס / עוגות. וכך הספקנו כל בוקר, להתפלל יחד, לסיים את חובות היום, לשמוע שיעור וליהנות ממטעמים. לקראת עשר, כשהמקום מתמלא, במיוחד בימי ר"ה, פינינו את עצמנו בנחת חזרה לחדר, וחזרנו ביחד לתקיעות.

    ההבנה היא שצריך למצוא את דרך המלך, וב"ה יש מלך שסלל לנו דרך נפלאה, אז מצד אחד מורידים את ההתעקשות להיות בפנים כל הזמן ולשמוע הכל, ומצד שני לא מוותרים או "מתמסכנים" על כך שאין אפשרות להיות בפנים כל הזמן… וכך נמצא שביל הזהב בו הייתי די קרובה לכניסה כך שלא נפריע ומצד שני שמעתי את כל התקיעות, את קריאת התורה וכל חלק מהתפילה בו הייתי כאשר הילדים שיחקו בחדווה ברחבה.

    זה אפשרי, זה משחרר, זה משמח. האפשרות שניתנה לי לצאת מעצמי, מלחציי הפרטיים, ולראות איך ניתן להשליך מעליי את המציאות ולהתמסר לסדר שהרבי קובע לי, אפשרה לי ליהנות מהשבוע הראשון ברמה שלא ייחלתי לה ורק לחכות להמשך שבוודאי ילך וישתבח.

    שבוע שני – בין כסה לעשור

    שבוע שלם של ימי חול. כאילו יש חול ב–770. השגרה כביכול, באמת נתנה את אותותיה והעברתי יותר זמן עם הילדים בסידורי חולין של כביסה וקניות וכדומה. לא תמיד הצלחתי לשמור על הרוח המרוממת של השבוע הראשון, זה אולי מובן ואולי לא, אך זה היה המצב. מה שכן, ניסינו למצוא בכל יום את נקודות ההתעלות שלו. אם נפתח פתח לתפילה טובה בכוונה, מה טוב. אם הילדים ישנו צהריים ואני קמתי לפניהם – רווח נקי. אם הלכנו כולנו לקנות נעליים והנסיעה ברכבת התחתית הייתה בשבילם חוויה בלתי נשכחת – נהדר!

    השבוע, העבודה הייתה לזכור את מקומו של כל אחד.

    לילדים – למצוא ריגושים בתוך השגרה, גן משחקים קרוב, ספר סיפורים חסידיים ואפילו המכבסה…

    לאבא – לשמור על זמני הלימוד והחברותות, להשתדל לינוק כמה שיותר כוחות וחיות מהשהות אצל הרבי.

    לאמא – לא לשכוח שהיא גם צריכה לשמור על הכוחות שלה, ולמלא גם מצברים. בוקר של תפילה, ערב של התוועדות נשים סוחפת, וגם סיבוב צהריים לבד – מחדשים את הכוחות באופן מושלם.

    יום הכיפורים הגיע ותחילתו באשמורת ראשונה מלווה באלפי תרנגולות. כולנו התרגשנו מהחוויה, לשכנים הגויים המחזה בטח היה נראה הזוי, אך אנו הרגשנו איך כל סיבוב של תרנגולת מנקה מאיתנו עוד משהו שצריך היה לרדת. יום הכיפורים עצמו עבר בסייעתא דשמיא גדולה. בזכות עצמאות הילדים ברחבה, זכיתי לראשונה מזה שנים רבות לתפילת יום הכיפורים לשמה לפחות בחלקים נרחבים. כמות האוכל שהכנתי להם הן בחדר והן בבית הכנסת שמרה עליהם שמחים ומאושרים ואני שמעתי את רוב ניגוני ותפילות החג. גאולה.

    שבוע שלישי – בית ארעי

    סוכות בפתח, השמחה העצומה כבר מורגשת באוויר, אנחנו עוד יומיים צריכים לפנות את החדר ודירה אחרת אין, אך אל חשש הרבי לא נשאר חייב, דואג לכל חסיד בשלמות ובשפע. את ההכנות לחג פתחנו בעזרה לחברים בשכונה לבנות סוכה, ניסיונות נוספים למציאת דירה, והבנה שכניסה ל–770 הופכת לחלום רחוק במיוחד בבקרים – לאור אלפי האורחים שזורמים לכאן, ב"ה.

    בוקר יום שלישי אביבי האיר עלינו, ארזנו מזוודות, וישבנו לטכס עצה. עד כה מה שמצאנו זה – כלום. מפרסום גילינו דירה אחת שנשמעת מצוין אבל הם לא עונים כבר יומיים. ראינו אומנם 'בייסמנט' אחד להשכרה אך לא הצלחנו להחליט אם הוא יותר מדי רחוק או יותר מדי מעופש ולאור ההתלבטות החלטנו לוותר עליו. כך, יצאנו עם הילדים אחרי ארוחת הבוקר לסייר ברחובות ולראות מאין יבוא עזרי.

    יש לציין שבניגוד לאופיי הלחוץ משהו, ממש זרמנו עם זה. מישהו אמר שב'יוניון' יש אנשים טובים שמארחים. הלכנו, מה כבר יש להפסיד חוץ מקצת כבוד עצמי? בעלי לקח את הילדים ואני ניגשתי לבית המשפחה ונקשתי על הדלת. מול עיניים מופתעות אזרתי אומץ ושאלתי אם יש או אולי יודעים על מישהו עם חדר למשפחה נטולת מגורים? האישה שיתפה פעולה ואמרה שאצלה כבר מלא אבל אפשר לברר אצל השכנים. ביררתי. אחרי שלושה בתים ושלוש נשים מופתעות סיימתי את הסבב וחזרתי לבעלי המשוטט.

    יש לומר לזכותו שהוא היה נינוח כל היום והיה שותף מלא להתמודדות, בראותו את מצוקתי, קנה לי ולילדים 'דונאטס' מצופים משהו זרחני (שספק אם הוא דורש ברכה) וכך ישבנו לנו על ספסל ברחוב באמצע היום, הילדים מרוחים בצבע מאכל, ואנחנו ממציאים בדיחות של הומלסים עם הקפה. הגיע זמן מנחה של הרבי וחזרנו ל–770.

    לפני התפילה היה מונח לפני לגמרי 'במקרה' כרך א' של אגרות הקודש. שטחתי בפני הרבי בקצרה את סיפורי, ואמרתי לו שאין בלבי חשש או תלונה, פשוט יהיה ממש נהדר אם יהיה לנו איפה להשכיב את הילדים בלילה, מבלי שזה יכלול ספסל בשדרה בשותפות עם איזה כושי מגודל.

    האגרות נפתחו במכתב לב' שם כותב הרבי לנערים על נושא אחר לגמרי אך המילים "לכל החודש" ו"לחודש שלם" הופיעו שם כמה פעמים. זה היה מספיק עבורי והחלטתי שהמסר הוא שאנחנו נהיה מסודרים לכל החודש והמשכתי בתפילה. בעלי שהלך בינתיים לבדוק את המייל, חזר עם בשורות טובות ומאותו רגע שפנינו לרבי הכל התגלגל במהירות מפתיעה. האישה מהדירה הטובה שלחה את מספר הטלפון שלה וסוף סוף ניתן היה ליצור קשר. כן, יש לה 'בייסמנט' מטופח. כן, הוא פנוי כי מישהו 'הבריז' לה ברגע האחרון. כן, הוא קרוב מאוד ל–770 וכן, אפשר לבוא לראות. הגענו ולא האמנו למזלנו הטוב. איך הרבי מסדר עניינים! דירת שני חדרים, מטופחת, מלאה בכל האביזרים הנדרשים, מיקום מעולה, אפילו שניאור יכול ללכת בשבת ל–770 ברגל והמחיר ירד במפתיע בדיוק למה שיכולנו להרשות לעצמינו למרות שמלכתחילה הם רצו הרבה יותר. חגגנו והודינו לרבי מקרב לב איך הוא מראה לנו במוחש ממש את נפלאותיו.

    בימי הסוכות הסדר שוב השתנה, עברנו לפעילות לילית נמרצת בעוד שעות הבוקר הוקדשו לשינה והתרעננות, כך חוברה לה תפילת שחרית למנחה, נטילת ארבעה מינים בסוכה התרחשה אי שם בשעות הצהריים ואחרי מנוחה נוספת יצאנו כל ערב עם הילדים לריקודי שמחת השואבה. זה היה שווה את הכל.

    נכון, בחצי הזה של החגים, הכול הרבה יותר צפוף, התור לחדר האוכל הופך למסע מפרך, הכניסה ל–770 נראית כמו חניון בפארק יהושע ולשמוע שיעור לא יצא לי כבר שבוע, שלא לדבר על התוועדות בערב. אבל – ההשתוללות דקדושה והשמחה שהייתה לנו בערבים היו שווים הכל. רק לראות את שלושתם רוקדים עם אבא שלהם, מתפרקים, נופלים, קמים, צוחקים ואוגרים דליי שמחה לכל השנה עשה לי כל כך טוב והיטיב גם את הימים. אומרים ששואבים מכאן שמחה לכל השנה, אנחנו עסוקים כרגע בשאיבה נמרצת כי זה לא תמיד מצרך מצוי ותמיד אפשר שיהיה ממנו עוד ועוד, זו פשוט מתנה לראות את זה מוגש כך בפשטות וכל הרוצה רק יבוא וייקח.

    באחד מערבי החג, כשאכלנו אצל משפחת שטרסברג הצדיקים (שהשם ישלח להם עשרת מונים מכל השפע שהם מעתירים על אורחי המלך), אמרה לי בעלת הבית משהו יפה. דיברנו על הילדים ואיך הם מסתדרים כאן ואז היא אמרה "כשהילדים שמחים אז האמא שמחה". ואני, שתמיד חושבת ההיפך אמרתי "חשבתי שכאשר אני שמחה אז הילדים שמחים", אבל אז התבוננתי במה שהיא אמרה והבנתי שיש שם שלב אחר לגמרי בהורות, והוא כל כך נכון. הילדים לא צריכים לחכות עם השמחה שלהם עד שאמא תהיה מונחת בשמחה. אני יכולה פשוט להיות שמחה רק כי הם שמחים ולא בגלל מצב זה או אחר למצוא את השמחה שלי.

     זו עבודה הרבה יותר קשה ובכלל לא מתאימה לאופי שלי הפרטי, אבל אם מצליחים לעשות את זה יש שם פרס גדול עבור כל בני הבית. ייתכן שזה ככה גם עם חסידים ועם הרבי, אם היינו שמחים רק כאשר הרבי נראה, רק כאשר הוא שמח אז העבודה שלנו הייתה יוצאת חסרה. אבל אם אנחנו יודעים שעל ידי השמחה שלנו גם עכשיו, הרבי מתמלא ממילא בשמחה משלו ואז היא שבה ומשפיעה עלינו ועל כל העולם, אזי היינו עושים כל שביכולתנו להיות בשמחה תמיד, וזו העבודה של סוכות וניתנים לה העזרים לכך כל ערב, רק לשאוב עוד ועוד.

    שבוע רביעי – שלוש שהם חזקה

    נותרו עוד ימים ספורים, מנסים לא לחשוב על העזיבה. עוד מעט עוד שלושה ימי חג ושבת. בשילוב הזה השנה יש חוזק אדיר ושמעתי כבר לפני הנסיעה שיחה של הרבי שאומר ששלוש זה חזקה ושלוש פעמים שלוש (שלוש פעמים בתשרי בהם יש צירוף של שלושה ימי חג–שבת רצופים) הוא חזקה כפולה ומכופלת. עכשיו אני מבינה את זה הרבה יותר ויש לי פירוש נוסף לעניין – אם שלוש פעמים אני עוברת את שלושת הימים האלו עם שלושת הילדים – החזקה היא אני! אז חזק חזק ונתחזק, מתכוננים לשבת בראשית, לסיום ולהתחלה של הכל.

    כל יום מימות חול המועד מוקדש ל'מבצעים', בעלי יוצא לתוככי מנהטן עם ארבעת המינים ואני והילדים נהנים מכל מה שיש לשכונה להציע: החל מסידורים יום יומיים ועד לריקודים בלילה ו'התרסקות' בשעות המאוחרות. השנה לא הספקנו לצאת ל'מבצעים' איתו ואני חושבת שכדאי היה דווקא לעשות את ההשתדלות. בכלל לעורר על המבצעים של הרבי כמה שיותר. בעלי עורר על כך וקיבלנו החלטה טובה לחזק את העניין אצלנו ואצל הילדים כשחוזרים. הדגשה על השליחות שלנו בכל יום ובכל רגע. להחדיר לילדים (ודרכם אלינו כי הרי בזכותם בסוף כולנו נצא מתוקנים) שאנו לא נחים לרגע עד שמשיח מתגלה. בעזרת ה' שהכוחות שניתנים כאן יתנו את הכוח להוציא לפועל החלטות טובות אלו.

    שמיני עצרת החל, אנחנו מלאי כוחות, עוברים מהקפות, לסעודות, לתפילות, לרחבה, לנקניקים ולחמוצים שעל השדירה ונהנים מכל רגע. כל כך הרבה שמחה יש כאן. שזה מדבק! ערכנו תהלוכה משפחתית משלנו ללב ברוקלין וחזרנו אחרי שש שעות 'מפורקים' ומאושרים, הילדים ב'אורות', אנחנו מרגישים איך הכלי כבר מלא כמעט עד גדותיו ומנצלים את הרגעים האחרונים. לקראת מוצאי השבת, הגענו לסדר ניגונים. בעלי הפך לזיכרון רחוק בין אלפי המתפללים, ואת הילדים אפילו לא חלמתי לדחוס פנימה מחמת פיקוח נפש. אך לפתע שמעתי שבחדר הראשון יש מקום ואוויר, שילוב מנצח ולא מצוי.

    עמדתי במשך חצי שעה לערך מול ארון הקודש, ראיתי ושמעתי הכל ופתאום אחזה בי התרגשות כל כך גדולה. חודש שלם אנחנו כאן, רואים את הרבי במוחש בכל מעשה והנה אני כמעט מול הכסא שלו ורק צריך עוד שנייה לפקוח את העיניים ולראותו. שרים "סטוו יא פיטו" בכזה רגש והדמעות זולגות, אושר, עצב, איזה שם בכלל נותנים לזה? אני כאן עם המשפחה שלי, כשהרבי כמו אבא ענק דואג לכולנו. ופעם הראשונה בשש שנותיי בתשובה שאני מרגישה את החיבור הזה כל כך חזק. בוכה ומאושרת אני של הרבי. מקושרת.

    אנחנו כאן מתענגים על זיו השכינה אך אסור לשכוח שזעקת "עד מתי" על שפתינו. בעלי התוועד על העניין שאין לנו לשקוע בהתענגות הזאת, זה כל כך קל לראות את הזכות שיש בעצם ההגעה הנה, וכמה טוב להיות פה ולחסות בצל הרבי שליט"א, אבל התענוג הזה, שאמנם יש לו מקום בפני עצמו, לא יכול להעיב על תחושת החוסר – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – מצד אחד התענוג ושאיבת הכוחות לכל השנה אך לא ממקום של מנוחה או חופש אלא מתוך ידיעה שטעינת המצברים כאן היא הכרחית, היא זו שנותנת לנו את הכוח להמשיך ולזעוק להמשיך ולדרוש: משיח נאו! אנו רוצים את הרבי כאן איתנו עכשיו. כל עוד ההעלם קיים, אנו מחויבים לבוא לברוקלין להיטען בכוחות חדשים, אנו צריכים את הכוחות האלו כדי ללכת איתם במלוא העוז, להפוך לשליחים ביום יום שלנו, להגביר ב'מבצעים', להפיץ את הקריאה בכל הארץ, בכל העולם, לא כדי "להחזיק מעמד" עד שנחזור לכאן בשנה הבאה ח"ו אלא כדי להכין את העולם להתגלות משיח שיבוא תיכף ומיד ממש!

    יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח חי וקיים לעולם ועד!

    1823

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. תשרי לעד
      י״א בכסלו ה׳תשע״ד (14/11/2013) בשעה 19:02

      תאור שבא ממקום כל כך אמיתי ובלי להרשים פשוט כל מה מתארת
      תודה לך

    2. רוחי
      י״א בכסלו ה׳תשע״ד (14/11/2013) בשעה 10:47

      תודה!אם אסע פעם עם הילדים, זה יהיה בזכותך…

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה