• מירי שניאורסון: חוויה של פעם בחיים!

    הגדלה

    כשהייתי ילדה קטנה, אבא היה גורר אותי מידי שבת לבית הכנסת. ואני, עצלנית שכמותי, תמיד מצאתי תירוצים: קר לי. חם לי. יורד גשם. יירד גשם. יש לי בגרות בתנ"ך, בתושב"ע.. • מגזין שבועות

    בהתקרב חג השבועות, אני נזכרת. נזכרת במעמד מרגש של הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו של אבא שלי עליו השלום. מעולם לא תיארתי לעצמי עד כמה יכול אירוע שכזה לרגש. כמו רבים וטובים, גם אני השתתפתי בהכנסות ספרי תורה במשך ימי חיי, אך מעולם לא ידעתי איך חש מי שבעצמו מכניס את ספר התורה לבית הכנסת.

    בדיוק כמו שאי אפשר להסביר לאישה שלא ילדה את חווית הלידה או לבָּחוּר עוּל ימים את חווית האבהות, בדיוק כמו שאי אפשר לה לאימא לחוש את חוויית הסבתאות עד שייוולד נכדה הראשון, כך לא שייך להסביר את התחושות שחשתי כאשר אני זו שמכניסה את ספר התורה.

    ההחלטה המשפחתית שהתקבלה ביום השנה הראשון לפטירתו של אבא, הייתה משהו טכני. גם כל ההכנות: הישיבות המשפחתיות הלוגיסטיות, גיוס הכספים, בחירת הסופר, ההחלטה לאן יוכנס הספר והפקת האירוע על כל פרטיה, כולם דומים להפקת חתונה – חתונה של ממש. וכמו בכל אירוע שכזה, נדרשת סייעתא דשמיא גדולה מאוד כדי שהאירוע יסתיים בהצלחה ולא במריבה וסכסוך משפחתי.

    בשעות אחר הצהרים של כ"ח אייר, יום היארצייט של אבי, הגענו כולנו לבית הוריי ובידינו עוגות מאפה בית למעמד סיום כתיבת הספר. עין לא נותרה יבשה כאשר בסיום הכתיבה עמד אחי יוסי – הבן יחיד של אבא- כשהוא מערסל בזרועותיו את ספר התורה. הדודים מצד אבא הלבישו בעדינות ובאהבה את מעיל הקטיפה החדש שרקמנו לכבודו של אבא והניחו לראשו את הכתר המפואר. כל הילדים והנכדים מיהרו לחבק ולנשק את ספר התורה וכולנו יצאנו לעבר התהלוכה שליוותה בשירה ובריקודים את ספר התורה לבית הכנסת. פתאום, כשראיתי את כל ההמונים ואת השמחה הגדולה, הרגשתי בפעם הראשונה בחיים את מה שמרגיש מי שזכה להכניס ספר תורה.

    כשהייתי ילדה קטנה, אבא היה גורר אותי מידי שבת לבית הכנסת. ואני, עצלנית שכמותי, תמיד מצאתי תירוצים: קר לי. חם לי. יורד גשם. יירד גשם. יש לי בגרות בתנ"ך, בתושב"ע…

    בשנה האחרונה לחייו, אבא היה מאושפז בבתי רפואה שונים. יהודים כמו יהודים, כאשר הם נערכים לוגיסטית לשבת בבית רפואה, הם בודקים לא רק את סידורי הלינה, האכילה והשתייה, אלא גם את בתי הכנסת שבסביבה וכך הכרתי באותה שנה את בתי הכנסת באיכילוב, באסף הרופא, בתל השומר ובבילינסון. יכולתי לתת להם ציונים על שעת התפילה (מוקדמת מידי לטעמי), דרכי גישה (מסובכות), נוסח התפילה (לא מוכר) וכן הלאה. אבל… הגעתי לבתי הכנסת מידי שבת לפחות פעמיים, בערבית ובשחרית.

    מאז שאבא הסתלק מאיתנו, אני לא מפספסת קריאת התורה מידי שבת. ובכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מתרגשת מחדש כאשר מוציאים את ספר התורה מארון הקודש. התירוצים נגמרו מזמן. עכשיו נותרו רק הגעגועים.

    בסמיכות לחג השבועות, חג מתן תורה, אני חוזרת ונזכרת בגעגוע בהכנסת ספר התורה וחשה מחדש את המעמד הנפלא אותו זכיתי לחוות לפחות פעם אחת בחיי. כולנו, כל בני ישראל, חווינו את חוויית מתן תורה על הר סיני שהרי כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות היו באותו מעמד וראוי בראייה חושית את גילוי האלוקות הגדול ביותר שידע העולם למיום היווסדו עד היום הזה.

    חג השבועות מאפשר לנו להיזכר בחרדת קודש בהתבטלות המוחלטת של עם ישראל במעמד מתן תורה – על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם – ובטל התחייה שהחזירם לחיי המעשה.

    הבעל-שם-טוב הקדוש, שיום ההילולא שלו חל בחג השבועות ואבא היה קרוי על שמו, לימד אותנו שמה שהתרחש תחת ההר במעמד הנשגב והחד-פעמי של מתן תורה, נועד לאפשר גם לגוף הגשמי של היהודי, לחוש אלוקות עד להשגה מוחשית פיזית, שהרי פרחה נשמתם. האור האלוקי הגדול נקלט בגוף הגשמי וגרם לביטולו, הנפש המלובשת בגוף לא יכולה לקבל את האור בבחינת התיישבות, ופרחה.

    הקב"ה החזיר את אותן נשמות באמצעות טל. אותו טל שעתיד להחיות את המתים לעתיד לבוא ומחייה את כל מי שלומד תורה ומתחבר לחכמה האלוקית שבה. הטל חודר בכל מציאותו ועצמותו של לומד התורה עד שהיא הופכת למציאות של תורה "בכל דרכיך דעהו" והוא שואב את חיותו מהאור האלוקי שבתורה.

    זו הסיבה שחסידים נוהגים "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" בחג השבועות. חג שמח!

    אני זכיתי להכניס ספר תורה, מאחלת גם לך.

    הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

     

    Mirisch1@gmail.com

    מפורסם במגזין 'משפחה חסידית'

    1252

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה