הנובר
  • מסע כזה

    הגדלה

    זה היה לא מזמן. ביום ראשון בבוקר החלטתי ללכת לניחום אבלים בבית משפחת יפרח באלעד. לא הכרתי לא את האבא ולא את האימא, ואפילו לא את הסבא והסבתא החב"דניקים. למי שהאירועים שחלפו מאז השכיחו את אייל יפרח ה' יקום דמו, אזכיר כי אייל, נפתלי וגיל-עד נרצחו בידי מחבלים בני עוולה • מירי שניאורסון הלכה לנחם את משפחת יפרח השכולה ויצאה מחוזקת • לקריאה

    זה היה לא מזמן. ביום ראשון בבוקר החלטתי ללכת לניחום אבלים בבית משפחת יפרח באלעד. לא הכרתי לא את האבא ולא את האימא, ואפילו לא את הסבא והסבתא החב"דניקים.

    למי שהאירועים שחלפו מאז השכיחו את אייל יפרח ה' יקום דמו, אזכיר כי אייל, נפתלי וגיל-עד נרצחו בידי מחבלים בני עוולה.

    בכניסה לבית המשפחה ישבה איריס, האם השכולה. אבל על מנת להגיע אליה הייתי צריכה להמתין בתור של 25 דקות. נער טוב לב הסתובב בין הממתינים וחילק בקבוקי מים קרים.

    מאחוריי עמדה בחורה במכנסים קצרים וחולצה חסרת שרוולים. מאחוריה עמדה רבנית ולפני עמדה חברה של איריס מהעבודה שרטנה "מה זאת אומרת להמתין ככה? אני מהעבודה שלה, אני צריכה להמתין עם כל אלה שלא מכירות אותה בכלל?"…

    אבל, ככלל, כמעט ולא נשמעו תלונות על ההמתנה הארוכה. עשרות ומאות נשים שכלל לא הכירו את איריס לפני האסון, באו להיות שותפות, לנחם, לגעת ואפילו לחבק. את תחושת האחדות לא היה קשה לפספס. היא מילאה את האוויר.

    כאשר הגעתי קרוב לסוף התור, נעצרה התנועה לזמן מה, שורה של רבנים ירושלמים מכובדים עברו בסך כדי לנחם את האם. נער שהגיע עם אביו שלף קנבס בגודל גיליון ועליו התנוססה תמונתו של אייל הי"ד.

    איריס פרצה בבכי ואיתה כל קהל הנשים שעמד מולה או ישב לצידה. האיש מיהר לגלגל את הקנבס.

    התקדמנו עוד מעט ושוב נעצרה ההתקדמות. הפעם היו אלה ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, ואשתו שמיררה בבכי והזכירה לאם השכולה את העצרת שנערכה בתל אביב זמן קצר לפני שנתגלו גופותיהם של הקדושים.

    ***

    לכל יהודי שגר בארץ ישראל, יש אחריות וזכות נפלאה להמשיך ולגלות את אורה של הארץ בתוך חייו, בתוך בית ובתוך משפחתו. זו ארץ הקודש בה גם החולין הופך לקדושה וזו שליחותו של כל יהודי המתגורר כאן.

    מסע ארוך עשו בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת – ארץ כנען. מסע של ארבעים שנה שנועד לתת להם את הכוחות להפוך את הארץ הזו לארץ ישראל. ארץ על שם "שרצתה לעשות קוֹנָה". ישראל "כי שריתה עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".

    עיני כל העולם נשואות לארץ הזאת. עובדתית. גם היום. התכלית של יהודי בארץ ישראל היא להאיר את סביבתו ולהוות דוגמא ו"אור לגויים" שילמדו מעם ישראל יושר, הגינות, צדק, קדושה ורוחניות.

    כאשר עושים זאת, הופכים את הארץ לקדושה ומתוך קיום השליחות הזו זוכים לקיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ בגאולה האמיתית והשלמה.

    ***

    שימו לב ללשון הפסוק בתחילת פרשתנו. למרות שהפרשה עוסקת ב"תחנות" יותר מאשר במסעות. משום שבני ישראל נסעו בפועל שנתיים אך חנו 38 שנה. התורה בוחרת לכתוב "אלה מסעי בני ישראל" ולא "אלו חניות בני ישראל".

    יש לכך סיבה. אך לפני כן אקדים ואומר שישנם אנשים – לא בציבור שלנו כמובן – שסבורים שהתורה צריכה "להתקדם עם שינויי הטכנולוגיה" ולהתאים את עצמה למציאות המתפתחת ללא הרף…

    אותם אנשים רואים בתורה ספר שמרני ואולי אפילו פרימיטיבי. אני לא מדברת על מי שאינם מקיימים מצוות. אני מדברת על שומרי תורה ומצוות שרוצים "לשנות" ו"להתאים" את התורה לעולם.

    לכך כתבה התורה "אלה מסעי". על מנת להבהיר שאצל יהודים אין חנייה, יש מסעות. יהודי נמצא כל העת בתנועה כלפי מעלה. נכון שבעניינים החומריים הוא צריך להסתפק במועט, אך בעניינים הרוחניים עליו לנסוע כל הזמן קדימה והלאה.

    אה, ומה עם החידושים הטכנולוגיים? מה מה, החידושים הללו נועדו לשרת אותנו במסע. אם אפשר לרתום אותם ללימוד תורה, לקיום מצוות, להפצת אור התורה בעולם, אדרבה, יש לעשות זאת וביתר שאת, שהרי כל העולם (על חידושיו המרעישים) נברא בשבילי ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני.

    פרשתנו מבקשת להנחיל לנו את המסר שהחנייה אינה העיקר. העיקר הוא המסע שמביא להתקדמות קדימה. גם כאשר בני ישראל נכנסים לארץ, המסע לא נגמר. קודם הכיבוש ולאחר מכן ההתנחלות. אחר כך מלחמות ה' אותן עשה דוד ולאחר מכן בניין בית המקדש בידי שלמה.

    זה מה שנשיא דורנו חזר ולימד אותנו שוב ושוב ושוב ושוב. אין מנוחה. אין לנוח על זרי הדפנה. כל שיא הוא רק המקפצה לשיא הבא. מה שהיה טוב עבור אתמול, כבר לא מספיק להיום. מחיל אל חיל.

     

    כל יום אצלי הוא צעד נוסף במסע העולה בית א-ל.

    הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

     

    Mirisch1@gmail.com

    פורסם במשפחה חסידית

    1374

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. יחי המלך המשיח!
      כ״ז בתמוז ה׳תשע״ד (25/07/2014) בשעה 11:00

      סורי. הכל נחמד ןהכל יפה אבל כל הזמן שקראתי צרם לי באוזן כל הזמן משפט אחד "למי שלא זוכר, אייל היד נרצח…". סליחה?!?!?!?!?! אנחנו נשכח?????? מאוד כאב לי שישנן כאלה שחושחושבות שמישהו שכח. כיצד ניתן לשכוח???

      • ff_770
        כ״ז בתמוז ה׳תשע״ד (25/07/2014) בשעה 17:30

        ב"ה

        אז אענה לך – אף אחד לא יכול לשכוח,
        ואם את רוצה ללמד זכות על הכותבת,
        אז לדעתי היא יצאה מתוך הנחה של כל הצרות וההרוגים ל"ע
        שיש צורך להזכיר…

        נשאל אחרת, אם יביאו לך שמות של הרוגים בפיגועים יותר קודמים -היית זוכרת? אני לא!
        נכון שאת אייל, נפתלי וגלעד לא נשכח כל כך מהר, אבל בכל זאת…

        שבת שלום, שבת שקטה לנחל'ה ולארץ!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה