• מילה זאת (ברית) מילה! • סיפור מרתק

    אילוסטרציה
    הגדלה

    אני מצליחה להודיע לבעלי בקול נרגש בטלפון שנולדה לנו בת, והוא מצידו מודיע לי בקול נרגש לא פחות, שהברית תתקיים בעוד יומיים. מסתבר שמילה של רבי זאת (ברית) מילה ואין טעויות, ואכן בסופו של תהליך בדיקה שהחל לפני כמה חודשים והסתיים הבוקר בבני ברק התברר לבעלי בוודאות שהוא לא עבר את תהליך המילה לפי ההלכה ועליו לעבור אותו מחדש בגילו המופלג • תמר שור

    לפני שבתי השנייה נולדה, הייתי בטוחה שהולך להיוולד לי בן, גם כי כל הזקנות בתחנת האוטובוס אמרו לי כך ובעיקר בגלל שכל מכתב שכתבתי לרבי — או שדיבר על בחירת שם לבן, או שיועד ליוסף יצחק, או שבירך על ברית… בעלי כבר התחיל לתכנן את התפריט לאירוע בעוד אני תמהה איך זה יהיה לגדל בן.

    בינתיים ענייני הממלכה הזעירה שלי תובעים את שלהם. יורשת העצר מתגלה כפעילה ונמרצת בעוברה את גיל שנה ואני מתחילה להסתובב איתה ברחבי יוקנעם ולמצוא תחומי עניין משותפים. אני עושה כמיטב יכולתי להיות אמא חסידית, ובתור חוזרת בתשובה בת שנה וחצי זה לא תמיד פשוט. מצד אחד יש ילדה שמחייבת אותי להרבה דברים ויש תמיד שליחות וסעודות שבת (שנמשכו לתוך הקהילה הקטנה כאן והלכו ותפסו תאוצה עם השנים) ו'פסוקים', ומצד שני אני עוד בעצמי כל כך חדשה בעולם הזה שלא תמיד יודעת מה לעשות. מזל שהקטנה עוד לא יודעת לשאול שאלות ואני יכולה לאגור ידע מבלי שהיא תבחין.

    אני גם מתאמנת לזכור את הסדר של נשיאי חב"ד ולשנן את כל ימי ההולדת וההסתלקות של כל אחד מהם ומנשותיהם. כשהגעתי לחודש שבט נשברתי, יש יותר מדי ימים חסידיים לזכור, אני בחיים לא אצליח!… אני חוזרת להתמקד בפסוקים. כל יום משננת מתוך פתק שתלוי לי על המקרר, יחד עם הילדה, את 12 הפסוקים. לומדת חת"ת מבלי להבין הרבה אבל לפחות מצליחה להתמיד, ושומעת תניא איפה שרק אפשר.

    החודשים עוברים והנה הגיע היום (א' בניסן לפני חמש שנים בדיוק). אני בדרך לחדר לידה ובעלי משאיר אותי עם הצירים — כי ממילא אין  לו מה לעשות שם — ונוסע לבני ברק לתפוס איזה מניין. תוך כדי בטחון מלא במילתו של הרבי שאנחנו הולכים לחגוג ברית בעוד שמונה ימים, אני יולדת בשעה טובה ומוצלחת את בתי השניה חיה מושקא שתחי' — ותמהה לרגע איך זה מסתדר עם תשובות הרבי מלך המשיח?

    באותו זמן בדיוק ואחרי שרשרת ניסים והשגחות פרטיות מופלאות שלא כאן המקום לפרטן, אני מצליחה להודיע לבעלי בקול נרגש בטלפון שנולדה לנו בת, והוא מצידו מודיע לי בקול נרגש לא פחות, שהברית תתקיים בעוד יומיים.

    מסתבר שמילה של רבי זאת (ברית) מילה ואין טעויות, ואכן בסופו של תהליך בדיקה שהחל לפני כמה חודשים והסתיים הבוקר בבני ברק התברר לבעלי בוודאות שהוא לא עבר את תהליך המילה לפי ההלכה ועליו לעבור אותו מחדש בגילו המופלג. אנשי "ברית יוסף יצחק" (עכשיו הבנו למה דובר על השם הזה בכל המכתבים) ביצעו את הסידורים, ויומיים אחרי לידת בתנו נערכה הברית וסעודת הברית והכל בא על מקומו בשלום.

    בבית, החסידה הבכורה מקבלת את פני החדשה בסבר פנים נאות, עד שמתבהר לה שהקטנה לא חוזרת לבטן ואז סבר הפנים קצת משתנה. כל האימהות המושלמת שלי עומדת למבחן כאשר יומיים אחרי החזרה הביתה אני מגלה לחרדתי שהילדה הגדולה והמושלמת שלי יכולה להתנהג בצורה לא מושלמת בעליל. למי שגדל בבתים עם הרבה ילדים ובלי כלב האפיזודה הזו מובנת מאליה, אך למי שגדלה בבית עם הרבה כלבים ורק עוד ילד אחד, לא הבנתי מה נפל עליי.

    חסרת כל ידע בסיסי באימהות מתוקנת או בהבנת נפש הרך הילוד, אני מתחילה ללמוד הכול מהתחלה. זה לקח זמן ועדיין לוקח להבין איך להיות אמא אחרת ממה שלמדתי בחיי עד כה. אמנם כל האימהות טובות, וכל אחת מהיכן שלא תהיה עושה כמיטב יכולתה, אבל אני שבאתי מבית סטנדרטי ובלי איזה שאר רוח מיוחד, הרגשתי שבאתי ללא כלים וניסיתי למצוא תשובות וברוך השם שמצאתי אותן בחסידות. הלימוד, הקהילה, הנשים החסידיות שסביבי, קורס אימון, הרב ערד, כל אלו נכנסו לעולמי ולאט לאט התחלתי להרגיש שאני בונה לי בסיס שיכול להיות איתן. ואולי יש פה סיכוי למשפחה מסוג אחר.

    אנחנו כבר נשואים למעלה משנתיים, שנתיים לא פשוטות ולמרות שהימים הטובים מתרבים וההבנה הולכת וגדלה, עדיין יש עוד כל כך הרבה עבודה לעשות. כל אחד מאיתנו יצא "מהמערה שלו" בנישואין האלו, וכמו איזה אדם קדמון ולא מתורבת שפתאום צריך להסתגל לחוקים של ציוויליזציה לא מוכרת — כך גם אנחנו מגששים את דרכינו בנפתולים של זוגיות טהורה וחסידית שעליה אמור להיות מושתת הבית הזה. זה לא פשוט, אני לומדת לדבר בשפה חדשה, וייקח עוד זמן עד שאשלוט ברזיה. החיים ביחד, הידיעה שאין דבר כזה לקום ולעבור למקום אחר רק בגלל שאין לי כוח (דפוס מוכר וזמין אצלי בשנותיי עד כה) מחייב אותי ללימודי שפה אינטנסיביים ביותר ולתקשורת בלתי פוסקת עם רגשותיי ומעשיי.

    זה עדיין קשה לי, אני נעה כל הזמן בין הצורך להסתגר עם כל משבר ולחזור "למערה" המוגנת והמוכרת ששמרה עליי במשך כל כך הרבה שנים. אמנם היא קצת טחובה והריח לא משהו אבל לפחות שם לא צריך להתמודד עם כלום ולא צריך לדבר עם אף אחד. וכאן, בזוגיות הלא נגמרת הזאת צריך כל הזמן לעבוד, וזו עבודה קשה, ומתישה ולפעמים מתסכלת, מה גם שהצד השני הגיע מ"מערה" טחובה משלו. אבל העבודה הזאת, העבודה הקשה הזאת, היא זאת שמקימה אותי לחיים. אני מרגישה איך אחרי כל משבר ביננו, אנחנו גדלים. איך מכל אי–הבנה וקשיים בשפה, מתגלה הבנה חדשה ומחזקת ואנחנו ממציאים מילים חדשות, מאחדות ומחברות. וכשיש את החיבור הזה, אז גם השכינה שם ובדרך ממילא הילדות מתמלאות מזה וכל הבית מאיר. זה נס, וקורים לנו ניסים כאלו ומראים לנו את הדרך.

    אחרי שלוש שנים ביחד, מתחילה רגיעה להיכנס למערכת לטווחי זמן גדולים יותר, וכשאנחנו כבר בדרך לילדנו השלישי, אנחנו יכולים להסתכל יותר לעומק מאיפה באנו ואיזו דרך ארוכה עברנו. לראות מאיפה הכל התחיל. מי היה מאמין שלפני ארבע שנים חיפשתי לאיזו מסיבה לצאת בערב, מי היה מאמין שלפני עשר שנים בעלי עוד היה יושב בתאילנד ומעשן ומעשן ומעשן עד שלא הייתה מציאות לעולם — אבל לא מהמקום הנכון. איך הכל התחיל שם בתאילנד, לפני שנים, באחת הערים הכי רקובות בעולם, שדווקא שם הוא מצא שורה אחת בתניא שהפכה לו את החיים…

    2202

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. אורה תהילה אזולאי
      ז׳ בסיון ה׳תשע״ה (25/05/2015) בשעה 21:23

      יפה אוהבת

    2. משיח נאו
      ח׳ באייר ה׳תשע״ה (27/04/2015) בשעה 10:07

      ואי אשרייך על כל פסיעה שאת עושה פשוט מרגש!!
      זה לא סתם הכתוב אומר במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים לא יכולים לעמוד!!
      מחזיקה לך אצבעות יקרה ובהצלחה בהמשך!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה