• הרבנית אשכנזי: אם ברוכה היא אמנית ומעצבת פנים

    הגדלה

    כאימהות - וככאלו שבדרך - למשפחה ברוכת ילדים, רצינו לקבל חיזוק וכיווני מחשבה בנושא כה מהותי וחשוב, על כן פנינו לשמוע עליו בראיה נרחבת מהרבנית הגב' ברוריה אשכנזי מתל אביב, אם לאחד עשר ילדים ועשרות נכדים/ות, כן ירבו. שעוסקת רבות בתחום "הבית היהודי" וטהרת המשפחה • ראיון מרתק

    מאת: רחלי בן חיים

    מקימים מניין פרטי

    האם את זוכרת את הימים שבהם הרבי שליט"א מה"מ יצא במבצע עידוד הילודה? איך זה התקבל אצל הציבור?

    בתחילה היה הלם די גדול, כי הרבי עד אז לא התייחס כלל לנושא, ולכן זה מאד הפתיע. ידענו שזו מצוה גדולה, כולנו רצינו משפחה גדולה, אבל על 'מנין פרטי' — מי חלם? גם ה"קאך" שהרבי דיבר בו על כך היה יוצא דופן: בכאב מצד אחד על 'מתכנני המשפחה' למיניהם המונעים ילודה, וב"שטורעם" גדול על גודל הזכות והאחריות, מתוך רצון להביא לכך שבעלים ונשים יקלטו עד כמה הולדת כל ילד חשובה ומשמעותית לבית ולמשפחה וגם לכל עם ישראל כמזרזת את הגאולה.

    ישנן הרבה התבטאויות של הרבי בנושא. הידועה שבהן היא ש"לכל משפחה יהיה מנין פרטי בבית". אחת מההתבטאויות — הפחות ידועות — של הרבי נאמרה בהתוועדות י"ג תשרי תשמ"ג: "אם יש למישהו י"ב שבטים ויותר, והוא חושב שהוא יצא ידי חובה שידע שלא…" זה אומר שמדובר על מישהו שיש לו כבר שלושה עשר ילדים, כן ירבו, והרבי אומר לו שאין להסתפק בכך. זו הייתה ממש 'פצצה'!

    למחרת אותה שיחה, בערב חג הסוכות, הגעתי עם בני השמיני שי' (בן שמונה חודשים) לרבי. היום הראשון של חג הסוכות חל אז ביום–חול, וכל האימהות ב'קראון הייטס' יצאו עם עגלות הילדים. עמדנו ליד 770 לחכות לסיום התפילה, ולידי עמדה אישה שהיו לה תאומות בנות שנה וחצי, אשר התרוצצו לכל עבר והאם — אחריהן. שיחת היום היתה אודות דברי הרבי, והיא החוותה בידה על התאומות והפטירה לעברי: "האם הרבי מבין מה זה אומר?!"

    הרבי מבין! הרבי מקיף בשיחות שלו את כל החששות והתירוצים שאנחנו יכולים לומר שבשלהם קשה לנו כרגע ללדת עוד ילד. הרבי אומר שאין מה לחשוש: לא לבעיות של פרנסה — כי כל ילד מביא את פרנסתו, ולא לקשיים של בריאות — כי הקב"ה מוסיף בבריאות. וכן הלאה והלאה — על כל טענה שנוכל להעלות על דעתנו, תשובת הרבי מוכנה. כי ילד מוסיף ברכות שמיים לבית ואינו גורע, חס ושלום.

    בתחילה עבר זמן עד שגישתו של הרבי מה"מ חדרה לעומק התודעה הציבורית. אבל היום ב"ה, ברכת הילודה מתקבלת כדבר ברור ומובן מאליו בכל בית חב"די. לאחרונה לדוגמא, רצה לקראתי תלמידה כבת שמונה, שנולד לה האח העשירי, והיא… בת יחידה. היא ניגשה אליי וקראה בהתרגשות: "המורה, יש לנו עכשיו מניין פרטי משלנו!"

    התענגתי לשמוע אותה מתבטאת במילותיו של הרבי, והתפעלתי מן ההורים הנהדרים שלה שהנחילו לה את התחושה שהולדת אח נוסף היא אירוע משמח, ולא תוספת עול ועבודה בבית. ברוך השם, היום נשים מאושרות שהן יולדות, ומרגישות לא בנוח כשהן לא זוכות להקים את המנין הפרטי. כל תחזיות והבטחות הרבי למשפחות בריאות ושמחות — מתממשות, ואם יש איזשהו קושי — צריך לפנות לרב ולשמוע ממנו אם יש לחשוב בכיוון אחר (יפורט בהמשך).

     

    ילד = ברכה

    במה צריכה להצטייד אמא ההולכת להקים בית מבורך בילדים?

    בהרבה אמונה וביטחון בהשם. אנו יודעים את כל הדברים הנפלאים על ברכות שמים הנמשכות עם כל ילד, כמו: "בא זכר בעולם בא ככרו בידו" ועוד. אחד הסיפורים המדגימים זאת עוסק בתלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק שהיה עני מרוד ולו שלוש בנות בוגרות שהגיעו לפרקן, ולרש אין כל. הוא נהג לנסוע מידי שנה לרבו, ולשבת שם שבוע-שבועיים, ללמוד ולהתבשם מתורתו. בכל פעם כשחזר שאלה אותו אשתו: "ביקשת מהרבי ברכה לפרנסה?" והוא ענה: "כצד ארהיב עוז לפני הרבי לדבר על דברים גשמיים?".

    פעם אחת, אמרה לו אשתו שאם לא יבקש מהרבי ברכה לפרנסה כדי שיוכלו לחתן את הבנות, היא לא תיתן לו לנסוע שוב. בלית ברירה, לפני שנכנס לחדר הרבי — הוא הוסיף בקשת ברכה לפרנסה בפ"נ שכתב. רבי אלימלך הסתכל בפתק — ועיניו צפו למרחוק, ובירכו: "בעזרת ה' כעת חיה, בעוד שנה אשתך תלד בן". החסיד רצה לצעוק: 'רבי, רבי, זו טעות! לא זאת ביקשתי!' אבל מרוב יראה שתק, ויצא כולו מבולבל.

    כעת חיה, הברכה התקיימה — בן נולד להם בימי החורף הקרים. ביום ה'ברית' השתוללה סופת שלג. הגג דלף, הקור חדר מהחלונות השבורים, ובידי אבי הבן פרוטות מעטות. יצא החסיד לשוק כדי לקנות בהן דבר מאכל — לסעודת מצוה עבור המוהל והסנדק.

    בשוק לא היו קונים. רק בדוכן אחד עדיין ניצב המוכר, והוא החליף את מעותיו האחרונות בכמה תפוחי אדמה. בדרך לביתו ניגש אליו אדם לא מוכר או מקומי, שרצה לקנות משהו לאכול. אמר לו החסיד שייגש במהירות לשוק כי אחרון המוכרים עומד לסגור את דוכנו. ענה לו הזר: "סלח לי, איני מכיר, עשה עמי חסד ומכור לי את תפוחי האדמה שלך, וקנה לך אחרים. ובדברו דחף סכום כסף לידו ולקח את תפוחי האדמה. הביט החסיד בידו וראה שניתן לו סכום גדול בהרבה משווי תפוחי האדמה. שמח החסיד, הלך שוב לשוק וקנה מגוון מאכלים לברית, ליולדת ולילדים. מאורע זה נשנה מספר פעמים עד שהוא שב הביתה עם כמות גדולה של מזון שתספיק לו ולמשפחתו למשך זמן, מאושר חגג את הברית בששון ושמחה.

    ברוב תמימותו הסיק החסיד שמאד משתלם להיות סוחר, כי הנה כמה פעמים קנה ומכר — והרווח היה גדול כל כך… החליט לפתוח דוכן בשוק — ובאופן פלאי הרוויח סכומים גדולים עד שפתח חנות קבועה בשוק, והפך לאדם אמיד. השדכנים החלו להתדפק על דלתותיו, ושלושת בנותיו השתדכו. נסע החסיד לרבו להתברך לקראת החתונות. כשנכנס לרבי אלימלך, הרים הצדיק את עיניו כצופה למרחוק, ואמר: "כשהיית אצלי לפני שנה, ראיתי שגזרו עליך משמיים עניות, ואין לי אפשרות להמשיך פרנסה לביתך. העצה היחידה שמצאתי הייתה — להוריד לביתך עוד נשמה שנגזר עליה לחיות בעשירות, ובזכותה תוכלו כולכם לשבוע….".

    הרבי נותן הבטחות של 'רחבות' וכל טוב עם כל ילד נוסף…

    אכן. כשמדברים על הבטחות הרבי לגבי ילודה, לא תמיד רואים בעיני בשר את הברכה — אבל עלינו להאמין ולחוש בוודאות שהיא קיימת. לפעמים נראה אותה כעבור שנים, לפעמים לא נדע בכלל במה היא התבטאה. אבל יכולים וחייבים להיות בטוחים שהתינוק הביא ברכה הביתה. גם אם לא רואים זאת מיד בתוספת במשכורת, ועוד להפך — עכשיו עולה לנו המטפלת, וההוצאה גדלה — אנחנו יכולים להיות בטוחים שמשהו טוב קרה לנו!

    יש פה כיוון חשיבה שחשוב מאד לאמץ: אנחנו אף פעם לא יודעים מה היה קורה אלמלא הילד הזה היה נולד. יתכן מאד שהילד הביא אתו ברכה מסוג מסויים שהייתה נמנעת אם הוא לא היה מגיע. אולי היה צריך להיות נזק משמעותי, חלילה, והקב"ה מנע אותו בזכות הילד, וכך קיבלנו את התוספת. לכן האמונה צריכה ללוותנו לאורך כל הדרך.

    האמונה היא מצרך נדרש, אם כן, בבית ברוך בילדים.

    בוודאי! האמונה צריכה ללוות את האם בכל הרבדים והשלבים הקשורים בהולדת הילדים ובגידולם. לדוגמא — בקשר ליכולתה להיות אם טובה ולתת תשומת לב לכל ילדיה. אני זוכרת שכשהיו שואלים אותי איך זה להיות אם למשפחה ברוכה, הייתי עונה שבבישול — אין הבדל משמעותי בין כמות קטנה לגדולה, כביסה — עושה המכונה, לנקות — גם כך מנקים. הקושי העיקרי של אם מבורכת הוא לתת לכל ילד בכל יום תשומת לב אישית, אפילו לזמן קצר. כשאני הולכת לישון ועושה חשבון נפש האם הצלחתי לעשות זאת, ומגלה שהיום לא הצלחתי לתת כמה דקות פרטיות למישהו מהילדים או לכמה מהם — יש לי כאב לב. גם בנוגע לכך צריך לבטוח בקב"ה שייתן את הכוחות, שירחיב את לבנו לאהוב את כולם, ויעניק לנו ברכה בזמן.

    אין ספק שיש להשקיע. אי אפשר לומר: "ה' נתן לי ילדים, אז הוא ידאג שהם יגדלו כמו שצריך". צריך להעניק הרבה אהבה, לתת לכל ילד את מקומו. לאפשר לכל ילד לפתח כישרון ייחודי לו. לאו דווקא כשרון אומנותי, זה יכול להיות גם תפקיד מסויים וחשוב בתוך הבית שעליו כולם ישבחו ויחמיאו לו. כי הדבר החשוב בבית ברוך ילדים הוא, שכל ילד ירגיש שהוא משהו מיוחד! ואינו 'מספר' מתוך רבים.    

    קריירה ובית

    מה עם עבודה וקריירה? הרי בימינו אישה צריכה להביא פרנסה הביתה.

    אני לא אוהבת את המושג קריירה, כי רוב הנשים החב"דיות עוסקות בחינוך. מצב זה יוצר דילמה אמיתית: חינוך זו עבודת קודש שעליה הרבי אומר שצריכה להעסיק את מחשבתנו עשרים וארבע שעות ביממה. גם הנהגת הבית היא עבודת קודש האמורה למלא את כל עתותנו. אנו צריכות לחשוב על הילדים, להאזין, להכיל, לשמוח בשמחתם ולדמוע בכאבם. לכן זהו הקושי האמיתי — להיות אמא ברוכת ילדים וגם מורה ברוכת תלמידות — וזה לא פשוט.

    מי שעושה קריירה — בדרך כלל בסיום העבודה, היא פנויה נפשית ורגשית לעסוק בענייני הבית והילדים. לעומתה, העוסקת בחינוך — אף בבית מחשבותיה נעות גם בנושא החינוכי. אין לזה בעצם פתרון ואין גם הסבר איך הנשים החב"דיות מצליחות למלא באופן מופלא את שני התפקידים הללו, אלא ברכת הרבי והכוחות שהוא מזרים המחזיקים ונותנים לנו לעשות דבר הנעלה מכל הגיון.

    נכון שבימינו אישה צריכה לסייע להביא פרנסה הביתה, אבל בתקופתנו, יציאה לעבודה היא לא רק עבור פרנסה. אני זוכרת שהרב שמואל לו שיחי' מלונדון סיפר שכשהרבי נשא את השיחה הידועה על חנה אם שמואל שלא עלתה לרגל כל עוד שמואל לא נגמל, הנשים באנגליה היו מאד מבולבלות. הן שאלו את עצמן: 'האם הרבי רומז שאנחנו לא צריכות לצאת למבצעים ולא לעסוק בשום דבר מחוץ לבית עד שהילד הכי קטן שלנו יהיה לפחות בן שנתיים?!' באותו זמן הרב לו נסע אל הרבי, והם ביקשו ממנו לברר זאת.

    הרב לו אמר שהרבי הורה כך (ציטוט מהזיכרון, לא מדוייק): בימים שלנו אם אישה לא יוצאת מהבית לעסוק באיזו עבודה, זה קשה לה ( — אולי מבחינת מצב–רוח, אווירה, ערך עצמי…) ולכן נשים בדור שלנו יכולות לצאת לעבוד, אבל מתוך ידיעה ברורה שהבית קודם!

    לכן צריך להבין שאנו לא צריכות להתבייש בצורך להתאוורר קצת מעומס הבית ולו על ידי יציאה לעבודה. הרבי אומר שזה טבעי ונורמלי בדורנו. אבל עם זה, צריך להיות הבית בראש מעיינינו, במקום הראשון.

    כלומר, העבודה מאפשרת לאם לחוש שהיא מממשת את עצמה ושאישיותה איננה נמחקת בעומס…

    קשה לי עם המונחים הללו. המילה 'נמחקת' מזכירה לי מישהי שראתה את עצמה כעיפרון. כותבים בו ומחדדים, ושוב כותבים ושוב מחדדים, עד שהוא קטן ולא נותר ממנו מאום. איזו הסתכלות אומללה! הרי העיפרון לא כלה, הוא התעלה: הוא הפך לחידושים ודברי חוכמה הממלאים את המחברות שבהם כתב. זה הייעוד האמיתי שלו! ולא סתם כך לשכב בקלמר…

    אמא עלולה להישחק אם תרגיש כאותה 'גברת עיפרון'. אך אם תשאף למלא את ייעודה — לגדל דור, להעמיד נשמות, לגדלן ולחנכן עד שיקימו דור נוסף וישפיעו על העולם —  תרגיש שיש לה את הכוחות לכך.

    כששוחחתי פעם עם נשים שאינן שומרות מצוות לעת–עתה, נשאלתי אם איני מתוסכלת מכך שלא פיתחתי את כישרוני האומנותי — בו חנן אותי ה' (לגב' אשכנזי כישרון ציור נדיר — מעט מהתמונות שהספיקה לצייר נמכרו ברחבי העולם במחירים גבוהים מאד — ר.ב.ח), בגלל הקדשת כל–כולי לבית ולמשפחה. השבתי: ה'עולם' אולי חושב שהפסיד אמנית דגולה, אבל אני חשה שעסקתי בכל שנות גידול הילדים באומנות ייחודית: חרטתי ציורים חסידיים בלבבם ובנשמותיהם של ילדיי, ואלו — אינם בני חלוף…

    יחד עם הסיפוק ממילוי התפקיד המרומם, צריכה האם הברוכה להיות מודעת לעמל וליגיעה שהם תוצר נלווה לכתר שהיא מוכתרת בו. אמא לפעוטות איננה ישנה לילה רצוף במשך כעשרים שנה!!! העייפות היא המלווה הקבועה שלה, ואם לא תשלים מדי פעם שעות שינה (וגם תאכל מזון בריא) — אפילו על חשבון משימות שונות בבית שאפשר לדחותן — תתמוטט, חלילה. התמוטטות — היא תענוג שאסור לאם ברוכה להרשותו לעצמה!

    בדומה לכך, היא צריכה גם לצאת מדי פעם לשיעור או מסיבת נשים כדי למלא ולהטעין את עצמה בשמחת חיים, על מנת להמשיך ולמלא את תפקידה מתוך שמחה וטוב לבב (דרך אגב, מי שלא זכתה לגדול בבית ברוך–ילדים, עשויה להתקשות לתפקד כאם ברוכה. במקום ש'תטבע' בשלל התפקידים, כדאי שתקבל הדרכה מחברות, שכנות או קרובות משפחה ותקצר את הדרך אל התפקוד המיטבי).

    אם אשה תהיה מודעת לכך שהילודה היא מצווה שיש לה יכולת לקיימה רק כעשרים שנה מסך שנותיה, אולי תבין מה היא מחמיצה אם היא לא מקבלת בשתי ידיים את ברכת אלוקים זו — עם העמל האינסופי המתלווה אליה. יתכן שביום מן הימים תרצה ללדת עוד — ותגלה שאיחרה את המועד. אני זוכרת שדיברתי פעם עם אמי שתחי' — כשהגדולים שלי כבר היו בגיל העשרה. בקושי יכולתי לשמוע אותה כי בכל חדר התנגן ניגון אחר ב"טייפ" ב'פול ווליום'. כשהתייחסתי בדבריי לרעש הנוראי, אמרה לי אמי: "עוד יבוא יום שתתגעגעי לזה!" אז היום אני כבר בצד המתגעגע, ברוך ה', ומודה לאמי מכל הלב על שפקחה את עיניי ואפשרה לי להנות מהם בזמן הנכון.

     

    מבצעים בבית ומחוצה לו

    ומה עם יציאה למבצעים מול דרישות הבית?

    לפני שנים התבקשתי לדבר על הנושא "מה קודם למה — בית או מבצעים?" על פי בקשת אחות אחת המשתתפות שהייתה יוצאת מידי ערב למבצעים, ובעלה היה נשאר בבית מאכיל את הילדים, מקלח ומשכיב לישון. כשהעליתי את הנושא, קמה הגב' פסיה וואלף (שבעלה ז"ל היה מקבל את הוראות ותשובות הרבי, על מנת להעבירן לאנשים מארץ הקודש שכתבו לרבי) וסיפרה שאחד כתב לרבי שאשתו יוצאת הרבה למבצעים וזה מפריע לתפקוד בבית. הרבי ביקש מהמזכיר שיתקשר לרב וואלף ויאמר לו שיקרא לאישה ויגיד לה שהבית קודם לכל. יש לציין שהרבי לא ענה במכתב, אשר יכול היה להתמהמה בדואר, אלא ביקש שיתקשר מיד ויאמר…

    עוד אפיזודה שאני זוכרת מאותה הזדמנות היא שהגב' בוטמן מלוד סיפרה על דו שיח 'במה ומסך' של הרבנית יפה קדוש באחד מכנסי נשי חב"ד. שבו תואר מצב שאישה חב"דית מתבקשת על ידי חברתה, באופן חד–פעמי, למלא את מקומה במסירת שיעור, ובאותו ערב היא הבטיחה לבנה ללמוד אתו למבחן. בסופו של וויכוח בינה לבין עצמה, היא מחליטה ללכת לשיעור. סיפרה הרבנית בוטמן שהיא כתבה את הטקסט, ובמקור החליטה להישאר בבית, כי ידעה שזה רצון הרבי. אבל אמרגן הכנס הארצי — שאינו חלק מההוויה החב"דית, ראה את הטקסט ואמר: "זה לא נכון, אישה חב"דית תצא לשיעור ולא תישאר עם הילד בבית". והתעקש לשנות את הטקסט. איך יתכן שאנשים מבחוץ סבורים שהחוץ חשוב לנו יותר מהבית, כשברור שרצון הרבי הוא "שהבית יהיה חשוב יותר מהחוץ"? לעיתים העימות בין הפנים והחוץ יוצר התלבטות פנימית קשה ביותר, ואנו צריכות לדעת במפורש שכל עוד יש בבית ילדים קטנים — בוודאי שהם קודמים.

    אז איך ניתן בכל זאת לצאת ל"מבצעים"?

    כדאי לצאת באופן שהילדים לא יינזקו — כשדמות מוכרת נשארת אתם, ועם מתן תשומת לב של האם לפני ואחרי. אבל אם יש חשש שמישהו ייפגע, יש להתייעץ קודם כל עם הבעל. אני מדגישה זאת כי יש נשים החושבות שסמכות המשפיעה גדולה מסמכות הבעל. חלילה לעקוף את הבעל, הרי "אישה כשרה — עושה רצון בעלה". ניתן לומר שהבעל הוא המדד האמיתי לפעילות האישה, והוא היכול להעיד אם עיסוקיה גורמים לקושי לילדים או לא. הוא שומע אותם, מבחין באווירה בבית, והוא היכול לומר עד כמה יכולה האישה להשקיע בחוץ וכמה היא צריכה להשקיע בבית. ניתן, כמובן, להתייעץ עם משפיעה בכפוף לדעת הבעל.

     

     

    לימודים וילדים

    ומה עם צרכי הבית מול השתלמויות?

    ההשתלמויות יצרו מצב מבלבל. מצד אחד — הן מעלות את שכר האשה, ועל ידי כך מיטיבות עם הבית. מצד שני — העדר האם מהבית במשך שעות רבות פוגע בילדים. אני רוצה להעלות עוד היבט: ילדינו נמצאים בבית לא יותר מ — 12–13–14 שנים. אחר כך הבנים  הולכים לפנימיית הישיבה, והבנות עסוקות בלימודי הבגרויות, והם מעט מאד זמינים ל'שיחות נפש'. אם נעביר את השנים שהילדים בבית, בכל מיני עיסוקים בחוץ — פתאום נפקח עיניים ונבחין שהגוזלים כבר לא מתעניינים בציפור המבוגרת… כשנרצה את הקשר — לא תמיד תתאפשר יצירתו מחדש. אומנם תמיד אפשר לתקן. אבל הפסדנו משהו שלא יחזור.

    אני מכירה מישהי שנישאה בגיל 18, ובמשך כל שנות לימודיה במכללה ילדה, ב"ה, כל שנה ילד. היא סיפרה לי שבאחת מהשנים העמוסות הללו פנתה אליה אחת הלומדות — שעד היום היא מודה לה ש'פתחה לה את העיניים'. הן שוחחו על הבית והילדים, וכשההיא שמעה שיש לה משפחה ברוכה ובעיקר בעלה מטפל בילדים, היא אמרה לה: "מה את עושה? עוד מעט יעברו השנים היפות ואת לא תכירי את ילדייך בכלל! הם ייצאו מחוץ לבית, ואת לא תדעי בכלל מי הם ומה הם". בזכותה הפחיתה את הפעילות מחוץ לבית, וכשגדלו הילדים התחילה לצאת שוב.

    נחזור אל השאלה — בימינו, כשהשתלמויות מבטיחות הכנסה כספית נוספת שהמשפחות נזקקות לה מאד, כדאי קודם כל לבדוק מה עמדת הבעל, ואחר כך לשאול משפיעה, או אפילו רב — אם השאלה טעונה או סבוכה. אם יש עדיין אי בהירות — לכתוב לרבי, ולבקש מישהו שיעזור בהבנת דברי הרבי — כי בדרך כלל איננו מספיק אובייקטיביות, ורוצות לקבל את התשובה שאנו רוצות לשמוע…

    התמודדות

    כיצד מתמודדים עם הניהול השוטף של הבית והעומס המוטל על האם?

    אני מצדיעה לדור הצעיר של היום. אני חושבת שלא היה דור שבו הנשים מילאו כל כך הרבה משימות, כמו הנשים הצעירות של היום. הבית דורש היום המון תחזוקה — יש היום הרבה יותר חפצים ובגדים שדורשים טיפול מאשר אלו שהיו אצל סבתותינו. אנו נוהגות להכין הרבה יותר מנות וסלטים לעומת האוכל בעבר, שהיה פשוט ולא דרש זמן הכנה מרובה. העומס כמובן מוטל על האם. פרט לניהול הבית, נשים עובדות מחוצה לו, פעילות במבצעים ולומדות חסידות.

    אני חושבת שאין מנוס אלא לשבת עם דף ועט ולעשות רשימה של כל המשימות שעומדות לפני האם ולהחליט אילו משימות ניתן לדחות לשנים מאוחרות יותר, כשהילדים יגדלו יותר ויוכלו לסייע. בדומה לכך, אילו משימות ניתן לעשות בצורה מינורית, ועם השקעה פחותה. ולעומתן — מהן המשימות הנמצאות בראש רשימת החשיבות ואין לוותר עליהן בשום פנים ואופן. אלו הן, לדוגמא, משימות הקשורות בקיום תורה ומצוות: כמו למשל ניקיון המטבח המאפשר כשרות, ועליו לא ניתן לוותר.

    סיפרה לי אחת מבנותיי שאחרי הלידה הראשונה שלה, כשהייתה צריכה לחזור לעבודה היא פשוט לא ידעה איך לעשות זאת. תינוק ראשון גורם לשידוד מערכות: אין יום ואין לילה, יש מישהו שמנהל לנו את החיים. היא לא ידעה איך היא תכניס לתוך כל זה תלמידות והכנת שיעורים, בישולים וכביסות, והייתה ממש אבודה. היא צילצלה לחברה, והחברה אמרה לה "שבי ותחליטי מה את דוחה בינתיים". מה שעזר לה לקבל זאת הייתה העובדה שהחברה הייתה "סופר–וומן" — אישה שאף פעם לא וויתרה לעצמה על שום דבר. וכשהיא אמרה שצריך לוותר, בתי קיבלה זאת…

    נקודה נוספת לגבי עומס הבית — חשוב שהילדים לא ירגישו שהעומס נופל עליהם, למרות שכמובן צריך להרגילם לעזרה בבית, ולשותפות בקורה בו — כולל הבנים שיכולים לקחת חלק בכל דבר. אבל כל זאת — באופן שלא ירגישו שהעול מוטל על כתפיהם אלא על כתפי האם. ואת הילדים ה' ברא כדי שיחוו את ילדותם ואסור לעשוק אותה מהם בהטלת העול הכבד של האחים והאחיות הקטנים.

    לדוגמא: לתת לילדה בת שבע להביא תינוק למטפלת ולהעלות אותו בעגלתו שלוש קומות במדרגות — לעניות דעתי זה לא בטיחותי ולא הוגן, כי הילדה תאחר לבית הספר ותיענש. אנחנו צריכות לשבת עם עצמנו, ולחשוב איזו עזרה ניתן לבקש מילדים ומה לא ניתן.

    יחד עם זה כשהם עוזרים, ואחראים בתחומי עשיה, חשוב שירגישו "כיף" והנאה. איך? לשבח, לספר לסבתות ולדודות כמה נפלאים הילדים. לתת פרסים קטנים או מזכרות קטנות, כדי שהם יבינו כמה מעריכים ואוהבים אותם, וגם ירגישו שהם אינם נושאי הנטל של משפחה ברוכת ילדים. הם לא האם ועקרת הבית, אלא מחויבים בשותפותם ככיבוד הורים ואהבת ישראל, וגם שמחים להיות חלק מן העשיה במשפחה.

     

     

    מקומו של בעל הבית

    מה החלק של הבעל בניהול משפחה ברוכת ילדים?

    סוף סוף הזכרת את הבעל… לפני שנדבר על תפקידו, נזכיר שבראש מעייני האם הברוכה צריך להיות הרצון שהקשר עם הבעל לא ייפגע בגלל עומס המחויבויות המוטל עליה. יש לזכור להשאיר נתח מכובד מ'עוגת הזמן' המשפחתית — ללימוד, אכילה, שיחה או טיול רגלי קצר בצוותא עם הבעל.

    המקום המרכזי בו על הבעל ליטול חלק הוא החינוך. הרבי מטיל עלינו לחשוב על חינוך הילדים חצי שעה ביום, וכדאי ביותר לעשות זאת עם הבעל. חשיבה משותפת תביא להתנהלות אחידה ויעילה יותר מול הילדים ותישא פירות טובים יותר. בנוגע לסיוע הבעל בנשיאה בנטל הגשמי — חשוב לומר שאין כללים, כל זוג מתחלק במשימות במידת היכולת, התלויה בעיסוק הבעל מחוץ לבית. בעלים רבים לוקחים על עצמם שעות עבודה נוספות כדי לכלכל משפחה ברוכת ילדים, וממילא יש להם פחות פנאי לסייע בבית. בנוסף לכך, לכל בעל יש את הדברים שהוא אוהב או לא אוהב לעשות בבית, וצריך ללכת לקראתו.

    העולם החיצוני היום גורם לנו לבלבול גדול מאד בחלוקת התפקידים בין האב לאם, וכשיש עומס של משפחה ברוכת ילדים יש לבלבול הזה ממה להיות ניזון. ה'עולם' מדבר על שוויון בין הבעל לאישה, אך אנחנו יודעות טוב מאד שהקב"ה נתן לאישה תכונות מיוחדות המסייעות לה לנהל את הבית, לגדל את הילדים ולטפחם. לבעלים נתן תפקיד ותכונות מיוחדות כדי לצאת ולהשפיע ולהביא פרנסה הביתה. אין שום אפשרות לשנות את המהות והתפקיד, וזה אומר שאם בעל עוזר בבית — הוא עדיין נשאר בגדר עוזר.

    התחושה שהאישה היא זו שצריכה לשאת את עול תפקוד הבית על כתפיה — צריכה להישמר. אני משתמשת במושג 'עול' לא משום שהוא צריך להיות עול כבד ומתיש וגורם לאישה להרגיש קורבן. אישה ברוכת ילדים חייבת להצטייד בהמון שמחה ואושר שאותם תשאב מהתחושה שהקב"ה בחר בה, דווקא בה, למלא את התפקיד החשוב ביותר בעם היהודי: להביא את הגאולה על ידי שתקים ותעצב את הדור שיקבל את פני הרבי מלך המשיח בגאולה. כי הרי "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שב(אוצר הנשמות הנקרא) גוף".

    היא לא קורבן, חלילה. כשהיא ניצבת ליד הכיור או ליד מכונת הכביסה, או כשהיא מספרת סיפור בפעם המי–יודע–כמה לילד המתקשה להירדם — היא צריכה להרגיש שהרבי מלך המשיח העמיד אותה שם כי זו השורה הראשונה ב"קומנדו" להבאת הגאולה, ואין לתאר את גודל הזכיה והזכות…

     

    האם ריבוי ילדים יכול להחסיר מרוחניות האב?

    צורך האישה לשותפות הבעל בעבודת הבית, לא יבוא על חשבון התפתחותו הרוחנית. זה אומר שגם אם היא אם למשפחה ברוכת ילדים, מותר לה לעשות "קידוש" בשבת בבוקר, להכין חידון קטן נושא פרסים — כדי שהילדים יישבו בשולחן בנכונות ובסבלנות גם כאשר רק אמא מנהלת אותו. כל זאת — כדי שהבעל ישב בזמן הזה בהתוועדות בבית הכנסת, כי זה החמצן החסידי שמטעין אותו לכל השבוע העמוס המצפה לו.

    אם האישה רוצה לצאת להתוועדות, ובאותו ערב יש התוועדות גם לבעל, היא לא תחשוב: "אלו גם הילדים שלו — שהוא יישאר איתם בבית". בעל חייב ללכת להתוועדות, ונכון שגם האישה רוצה וצריכה, אבל היא תצטרך למצוא בייביסיטר ואז לצאת. ואם לא — היא תישאר איתם בבית. כמו כן ראוי שהבעל לא יפסיד תפילות במניין כי בזמן הזה צריכים את עזרתו בבית.

    כלומר, יחד עם זה, שהיא זכתה למשפחה ברוכת ילדים, והיא זכאית לכך שהבעל יושיט לה עזרה, היא צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה. אחרי הכל, נשים במה זכיין?! בכך שהן שולחות את ילדיהן ל'חדר', ומחכות לבעליהן השבים מלימוד תורה. ברור ומובן מאליו, שעם כל זכויותנו, הטיפול בילדים, ויציאה למבצעים — הבסיס נותר על כנו: שנשים זוכות לגן עדן בזכות לימוד התורה — של הבעל והילדים. לכן אל לנו להפחית ממנו. זה מגוחך לחשוב שנגרע מהדבר העיקרי ביותר בחיינו ונעניק אותו לדברים שוליים…

     

    מוסיף והולך…

    איך האם ברוכת הילדים מנחילה את הרצון להקים משפחה כזו לילדיה?

    הנחלת הרצון להקים משפחה גדולה תלויה בהתייחסות האם לעומס ולקושי. אם היא כל הזמן נאנחת ומתלוננת על הקשיים, וכן מטילה על הילדים תפקידים לאין ספור — יש סיכוי סביר שילדיה לא ירצו משפחה ברוכת ילדים, במיוחד הבנות. שמעתי פעם מילדה שהיא עייפה ביום, שהסיבה לכל היא שאחיה בן השנתיים וחצי ישן אחרי צהריים, ונרדם בחצות הלילה — והיא ממונה להעסיקו עד שנרדם… ילדה כזו קיבלה עול של אמא — בטרם עת. אבל אם האם מקרינה אושר וגאווה ורצון לעוד ילדים, יחד עם האתגר וההתמודדות, יש סיכוי שבנותיה תרצינה להמשיך את הקו הזה.

    אחריותנו לא חלה רק כשאנו אימהות לילדים קטנים, גם על הסבתות להוביל קו זה. אני זוכרת אם שהתאנחה על בתה שלה שלושה קטנטנים והיא "לא יכולה לנשום". ולאחר זמן נודע לי שסבתא זו מימנה לבתה עזרה יומיומית בבית — ויחד עם זה לא גמרה להתלונן על החיים הקשים של בתה. אני לא בטוחה שאחרי היחס הזה הבת רצתה ללדת עוד ילדים. על הסבתות להביע את השמחה העצומה מלידות בנותיהם, ולעודד אותן, וכמובן לעזור ככל יכולתן בעזרה פיזית וכספית כשניתן, כדי לאפשר להן את הדבר החשוב מכל.

    מה עושים עם מחסור כספי שיכול להשפיע על הילדים?

    בהשתלמות בנושא: "תת משיגים וטעוני טיפוח", אמר מרצה (שאינו שומר תורה–ומצוות לעת–עתה) שאחת מהסיבות שהילד לא ממצה את הפוטנציאל שלו ולא מצליח בלימודים היא 'עוני מוחצן', כלומר עוני שכל הזמן מדברים עליו וקובלים עליו. בהערת אגב הוסיף המרצה שהיהודים בגלות תמיד היו עניים מרודים, אז איך יתכן שהם גידלו ילדים גדולי עולם וחכמים מאד?! איך לא השפיעה העניות שלהם על הילדים? משום שבזכות האמונה — העוני לא היה מוחצן. לא אמרו: "אוי בגלל שיש לנו כל כך הרבה ילדים ואין לנו כסף, אין מה לאכול! איך נקנה בגדים לכל כך הרבה ילדים?" אלא אמרו: "ב"ה, שיש לנו תפוחי אדמה מזה כולם יאכלו, בעזרת השם, השם ידאג לנו שיהיה עוד, כי יש לנו הרבה ילדים והשם בוודאי ידאג לנו".

    בימינו יש מחסור כספי בכל בית, גם אם שני ההורים עובדים. על ההורים לדון ביניהם על סדר עדיפויות, ולהשתמש במעט שיש — באופן שהילדים יהיו שותפים לשימוש המושכל במשאבים, אך לא ירגישו מקופחים. יש כיום גם ארגונים המדריכים לניהול מושכל בתקציב המשפחתי.

    רק רב מוציא מן הכלל!

    האם דבריו של הרבי בקשר לזה שלא צריך לחשוש מכל קושי, תקפים בכל מצב שהוא?

    אענה בסיפור כדוגמא: הרב אשכנזי — רבה של כפר חב"ד ז"ל, היה אצל הרבי בחג השבועות. לפני החג פגש את אחד האברכים בשכונה, ואותו אברך אמר שיש לאשתו בעיה רפואית קלה, שבשלה הרופאים ממליצים שתימנע מלידת ילד נוסף בשנה הקרובה. הוא שאל אם לעשות כעצת הרופאים, והרב אמר שאכן תמתין שנה.

    ואז, בחג השבועות דיבר הרבי את השיחה הנלהבת בנושא עידוד הילודה. ניגש אותו אברך שוב לרב, ושאל אם התשובה עדיין תקיפה, או שהוא צריך לסמוך על הרבי, להטיל על כתפיו את החשש הרפואי, ולהביא ילד נוסף כעת. הרב אמר שלדעתו צריך להקשיב לרופאים, והתשובה תקפה. אותו אברך שאל את הרב אם הוא יכול לשאול את הרבי אודות תשובת הרב, והרב הסכים. הוא כתב לרבי את תשובת הרב, ואת היסוסיו לאור שיחת הרבי, ושאל האם לעשות כעצת הרב, או לסמוך על הרבי וכו', והרבי הקיף את המילים: לעשות כעצת הרב.

    על פי ההלכה במקרים שיש איזשהו סיכון רפואי — צריך לפנות לרב — זו לא שאלה שמיועדת למשפיעה, אלא לרב. אם הרב אומר שלא ניתן כרגע לדחות את לידת הילד הבא ולי קשה לקבל את זה — אז אפשר לפנות למשפיעה לקבל עידוד, אבל ההחלטה היא של הרב. וחשוב שהבעל והאישה יילכו יחדיו לרב או לפחות ישוחחו איתו בשיחת וועידה, כי חשוב שהרב ישמע את עמדות שניהם. זה רצוי במיוחד כשאין תמימות דעים ביניהם בנידון. לדוגמא, האשה טוענת: 'לי לא אכפת ללדת עוד ילד, ורק לבעלי אין רצון'. זה לא תמיד משקף את המציאות, ויתכן שהסיבה לעמדת הבעל היא שונה. נניח שחודשים מספר לפני הלידה האישה הזו תפקדה באופן חלקי ביותר והבית סבל מאד. הבעל — שזה עתה סיים תפקוד של אבא ואמא פלוס עבודה מחוץ לבית, וחווה את הסבל הנפשי של הילדים מאי תפקוד הבית — מרגיש שבלתי אפשרי לחזור מיד על מצב כזה, אלא יש להתאושש.

    הרב שוקל ומסתכל מכל ההיבטים של הבעל ושל האישה, וזוכה לסייעתא דשמיא בפסיקת ההלכה. אל למשפיעה להורות לאישה בנושא זה, שכן רק רב אמור לשקול אם ללדת ילד נוסף כעת, ולשאת את האחריות ולוודא שזה לא יביא היפך הברכה בשלום בית, בבריאות ובשלום הילדים ועוד… תפקיד המשפיעה הוא לעודד את המושפעת לקיים את פסק הרב בשמחה.

    גם אם הרב פסק שאסור לאשה ללדת כרגע — האישה צריכה לקבל את תשובתו בנפש חפצה, מתוך אמונה ברורה שפסק זה מבטא עבורה את רצון השם. אני מדגישה זאת לאור אמירתה של אשה, שכשהיתה במצב שלא איפשר לה ללדת, כשראתה אישה עם עגלת תינוק ברחוב — הרגישה קנאה ותסכול. אין הצדקה לרגשות אלו! אם הרב אמר כך, זאת אומרת שהשם רוצה שכרגע תתרכזי בטיפול בילדים הקיימים ושתאגרי כוחות. את צריכה לעשות זאת בשמחה, כי את לא נחותת דרגה אלא זה תפקידך כעת.

    יחד עם קיום הוראת הרב בשמחה, חשוב להדגיש שזהו עניין פרטי של בני הזוג בלבד! לכן שיח על הנושא עם חברה / שכנה ועוד — אינו מתאים, ועלול לגרום לה לחלישות הדעת, הכוחות והרצון. אין מקום לפרסום או לשיתוף בעניין, גם משום שאינך יודעת מה קורה אצלה וגם אינך אמורה לחלוק עימה נושאים שהשתיקה יפה להם.

    צריך לומר עוד משהו חשוב: אין צורך להמתין עד שהאישה תהיה בדיכאון נפשי או באפיסת כוחות ואז לפנות לרב בנושא הזה. כשרואים איתותים ראשונים — צריך וחשוב לפנות לרב. הרבנים הם גם אבות למשפחות ברוכות ילדים, הם מכירים את הקשיים ויודעים שהקב"ה רוצה שנהיה נשים שמחות ומאושרות, ולכן הם יפסקו תוך התבוננות בכל ההיבטים.

    פרו ורבו!

    כיצד מיישמים את הוראת הרבי לעודד ילודה?

    מקום מאד חשוב שבו אישה יכולה להשפיע בנושא הילודה, הינו מחלקת היולדות. אני זוכרת כשילדתי את בני החמישי — היו בחדרי במחלקת יולדות שש נשים. אחת מהן, אישה שלא קשורה לתורה–ומצוות בינתיים, שלא היה לי שיג ושיח איתה כלל, ניגשה אליי לפני שהשתחררה ואמרה לי: "את יודעת, כשבאתי ללדת, החלטתי שלא אלד עוד ילדים. אבל כשראיתי באיזו שמחה ואושר את קיבלת את הילד החמישי — החלטתי שאלד עוד ילד אחד".

    במחלקת היולדות יש לנו את האפשרות להשפיע בנושא, גם כדוגמא אישית וגם לשוחח על זה. אך לא רק שם — נשים בעצם פנימיותן, שואפות לממש את נשיותן — ולהביא עוד ילד לעולם. גם אם יש שיקולים אחרים — לפעמים מילה טובה שמדברת על האושר שבילודה, יכולה להביא לכך שייוולד ילד נוסף בעולם.

    שמעתי, שאחרי מלחמת ששת הימים שבה נהרגו צנחנים רבים, הכריז מפקד הצנחנים מוטה גור, שמי מהצנחנים שיוולד לו בן תוך שנה, יקבל אלף לירות. באותה שנה נולדו המוני ילדי צנחנים. הם לא נזקקו לכסף כדי לקנות חלב לתינוק… אך דברי המפקד נתנו להם לגיטמציה ללדת עוד ילד. לכן, למרות שנראה שזה לא באופנה, ואין מה לדבר עם אדם על ילדים נוספים, האחריות שלנו כלפי הציבור הגדול — גדולה מאד. אפילו שיחה קטנה עם מישהי על ספסל בתור לרופאה — יכולה לעורר את הרצון הפנימי שלה לממש את נשיותה, ולהצמיח לידה של עוד ילד יהודי בעולם וחבל לא לממש את האפשרות הזו.

    גדול זכותה של מי שמעודדת הולדת ילדים יהודים! סיפרה לי אשה שהמתינה שנים רבות לילדים, שנקלעה להרצאה בנושא עידוד הילודה. היא ישבה שם וחשבה: מה ה' רוצה ממנה, שבשל כך הביא אותה לשם? והרי היא כל כך מצפה לילד ואין לה! והחליטה שבוודאי השם רוצה שהיא תעסוק בנושא, ותעודד נשים ללדת עוד ילדים. ואכן רשמה את ההרצאה ומסרה אותה בעצמה בפני נשים במקומות שונים, וב"ה לאחר תקופה קצרה זכתה לילד. היא סיימה באומרה שבוודאי היו זכויות נוספות, אך אין לה ספק שגם זכות זו עמדה להם.

    אם כבר הזכרנו את אלו הממתינות ומייחלות להיות אמהות למשפחה גדולה, נתפלל עמן יחד שיהי רצון והקב"ה יזכה אותן ללדת בנים ובנות חסידיים לאורך–ימים–ושנים–טובות, ונזכיר שהשתדלות בהפצת מצות טהרת המשפחה היא סגולה שהוכיחה את עצמה בהבאת פקודת ישועה ורחמים.

     

    מה יש לך לומר לסיום לנשים שמקדישות את חייהן לגדל דור?

    זכיתן להיות שותפות של הקדוש ברוך הוא בעולמו! כל לידת ילד נוסף מזרזת את הגאולה, ויתכן שזוהי הנשמה האחרונה שמחכה להיוולד והיא תכריע את הגאולה. תצלחנה בתפקידכן הגורלי לכל עם ישראל תמיד מתוך שמחה, נחת והרחבה!

    1757

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. יחי המלך!
      כ״ה בטבת ה׳תשע״ו (06/01/2016) בשעה 11:54

      מדהים!!!!!
      ההתייחסות לכל הנושאים והראיה בעין העדשה של הרבי פשוט מדהימה!

      שנזכה לראות את כל הברכות מתגשמות… וגאולה!!

    2. שרי
      כ״ג בטבת ה׳תשע״ו (04/01/2016) בשעה 20:05

      ץ

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.