• דעת הרבי: קריירה נשית – בעד או נגד?

    הגדלה

    בשנים האחרונות הולכת ופושה התופעה של נשים ונערות ההולכות ללימודים כלליים כדי להוציא תארים ולהשתלם במקצועות, מה שמגיע בהכרח על חשבון הילדים, בהווה ובעתיד • מה דעת הרבי בנידון? מתי אישה יכולה לצאת לעבוד ומתי לא? וכיצד עושים סדר עדיפויות במשימות היומיומיות? • סקירה מקיפה באדיבות 'בית משיח' • לקריאה

    נתן אברהם, בית משיח

    בפורמים חינוכיים נוטים לצטט רבות את הפסוק מספר משלי: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". פסוק זה בעצם מגלם את האחריות החינוכית הן של האב והן של האם כלפי ילדיהם. על אף שאנו יודעים שעיקר חיוב חינוך הילדים מוטל על כתפי האב – מטלה המסתעפת מהחובה ללמד את ילדיו תורה, הרי שחכמינו מצאו שגם האם לא פטורה מהמטלה החינוכית של ילדיה, חיוב הנובע ממצוות: "ואהבת לרעך כמוך" – חובה על האם לגרום לילדיה לדבוק בתורה ובמצוות.

    ואכן כך היה לאורך כל הדורות. התפקיד החינוכי נחלק בין האם לאב בשני רבדים עיקריים. אביו מלמדו תורה, ובמצב בו הוא מתקשה לעשות זאת, הוא דואג לשכור מלמד עבור ילדיו. ואילו האם מדריכה אותו כיצד לקיים מצוות ואת הדרך הישרה בה יצעד.

    במשנת הרבי מלך המשיח ותורת החסידות, שמור לאם תפקיד חשוב ופנימי, לעיתים אפילו יותר מאבא. לאם המשפחה כוח סגולי להשריש בלבו של הילד את דרך התורה ומצוותיה, כדי שלא יסור ממנה גם בעתות משבר ולכשיתבגר.

    בשיחה שנשא הרבי מלך המשיח בכ"ז אייר תשל"ז, מציין הרבי בין היתר את כוחה החינוכי המיוחד של האם ומוסיף: "מלמד, מורה ומדריך, אינם יכולים להשריש כל כך עמוק בלב הילד, כפי שאם הילד מסוגלת לעשות זאת, כשהיא משקיעה את לבה וראשה שהילד שלה יקבל יחס נכון לחיים על ידי שתחנך אותו מקטנותו להכרה שהתורה היא חייו, והיהדות היא לו מורה דרך בחיים. זה שהאם משקיעה בו חודר ללבו עמוק מאד ונשאר בו לכל ימי חייו.

    "הדברים אמורים לא רק בשנותיו הראשונות של הילד, שאז יש לאם תפקיד כמעט בלעדי לטפל בחינוכו, אלא גם לאחר מכן, כשהילד מתבגר – האם יכולה לפעול יותר מאשר האב העסוק בענייני פרנסה. יש לה יותר זמן, יותר סבלנות ויותר משיכה להתמסר לילדיה בכל הפרטים, וביחוד בדברים העיקריים הדרושים לעיצוב הילד מראשיתו, שידע מהו העיקר והיסוד שעליו צריכה להתבסס התנהגותו, ובבוא היום יקים בית משלו ויחנך את ילדיו בכיוון זה.

    מדבריו אלה של הרבי ניכר, כי מלאכתה החינוכית של האם לא נופלת מזה של האב, ואף יותר מכך: לאימא יש את היכולת והכוח להשריש את ערכי היהדות אצל הילד בצורה כזו שתישאר אצלו במשך כל חייו.

    אשה במכללה, או אמא בבית?

    בשנים האחרונות נוצרה במחננו מגמה: יותר ויותר נשים מכרם חב"ד פונות להשתלם וללמוד באקדמיה ומשקיעות בזה הון ועמל רב. מודעות המזמינות ללימודי תואר בשלל נושאים, וביניהם מקצועות ההייטק מתפרסמות מדי שבוע בקהילות אנ"ש ובעיתונות המגזרית.

    האמת צריכה להיכתב שחור על גבי לבן, אישה הנכנסת ללמוד במכללה או באוניברסיטה הפתוחה לאחר נישואיה, במשך כמה שנים היא טרודה סביב תוכנית לימודים אינטנסיבית, עבודות רבות ומבחני ידע מתישים הדורשים ממנה להשקיע זמן רב ותעצומות נפש, כך שרק מעט מאוד זמן נותר לה לבלות עם ילדיה ובני משפחתה.

    כשהעמל נושא פרי והתואר הנכסף מתקבל ואתו גם מקום עבודה המניב פרנסה טובה, אזי כל בר דעת המצוי בתחום יודע, שהעבודה בשוק החופשי משולה לשוק עבדים שעבודתם מתחילה בשעת בוקר ולעיתים מסתיימת בשעת דמדומי חמה. וכאן מתבקשת השאלה מה עם הילדים? מתי תהיה לאותה אישה הפנאי לחנך את ילדיה ולהחדיר בהם את הליכות התורה ודרכי החסידות? הרי אצל רבים, הילדים רואים את המטפלת/בייביסיטר יותר שעות מאשר את האמא הצעירה שלהם.

    יצאנו לבדוק מהי דעתו של הרבי בנושא? מהי משנתה של חסידות? האם חב"ד דוגלת בשיטה הפמיניסטית של פיתוח קריירה על חשבון השקעה בתוך הבית וגידול הילדים, או שהרבי דוגל בשיטה המסורתית המסורה לנו מימים ימימה שתפקידה של האם היהודייה היא 'עקרת בית' המקדישה את זמנה ומרצה לגידול בניה?

    [חשוב להדגיש שהבא להלן דן רק במקרים שהיציאה לעבודה נובעת מכורח פרנסה. שכן לולי כורח זה, אין היתר כלל ללמוד חכמות חיצוניות, המטמאות את המוח, כמפורש בתניא]

    מהו "עיקר תפקיד בת ישראל נשואה"?

    לפני מספר ימים נחשפתי למכתב מהרבי העוסק בדיוק בנושא הזה, מכתב שנשלח לדודתה של רעייתי, הגב' עדנה יצחקי נבון, לפני כשלושים ושתיים שנה. את המכתב ניאותה לפרסם בין בני המשפחה הקרובה, ולבקשתי גם מעל דפי שבועון 'בית משיח'.

    המכתב התקבל בט"ז כסלו ה'תשד"מ והרבי כותב שם בין היתר: בכלל תפקיד הטבעי הראשוני דכל אם – הרי זה גידול וחינוך ילדיה (כולל – הנהלת הבית), וחסרון במילוי תפקיד פנימי זה – מבלבל מנוחת הנפש וכו' וכו', ובפרט כשהילדים הם בגיל רך.

    ב) היש מקום (וזמן) לתפקיד טפל – תלוי במצב האינדיבידואלי של המשפחה, אבל ברוב הפעמים – לא בתור תפקיד, כי אם בשביל לגוון קצת סדר היום, להקל המתח ממחשבה בשטח אחד כל היום וכו'.

    הסיפור מאחרי אותה תשובה, הוא פשוט. באותם ימים התגוררה הדודה בחיפה ולפרנסתה עבדה כמנהלת אירועים באחד המלונות היוקרתיים בעיר, תפקיד שדרש התמסרות רבה ועבודה בשעות היום ובשעות הלילה. באותה שנה זכו היא ובעלה לחבוק את בנם השלישי וכשהסתיימה חופשת הלידה, הייתה הדודה בדילמה – האם לשוב לעבודה ולמסור את הילד למטפלת, או לפרוש מעבודתה ולהתמסר לגידול הילד. ההתלבטות הייתה עזה ובעצת גיסתה, הגב' נחמה חיה נבון כתבה לרבי.

    המענה מהרבי היה ברור ונהיר, עיקר תפקידה של האישה הוא בגידול ילדיה, וכל ההיתר שניתן לאישה לעבוד, זה רק בתנאי שהוא לא פוגע בתפקידה המרכזי.

    מכתב זה הזכיר מכתב נוסף שהתפרסם לפני כמה שנים בשבועוננו והודפס לאחרונה בספר 'אוצר המלך' כרך ג' (עמוד 123): עיקר תפקיד בת ישראל נשואה – להיות עקרת הבית כדבעי, היינו הנהלת הבית בכלל, ובמיוחד גידול וחינוך הילדים.

    וזה מתאים ג"כ למש"נ כל כבודה בת מלך פנימה.

    בקושי התירו שתתעסק בעסק בחוץ – כשזהו בחינוך בנ"י [= בני ישראל] כיון שלנשים יש רגש אמהי מיוחד לילדים, ובמילא השפעתם גדולה ועמוקה יותר.

    או – בכדי לפטור הבעל (העוסק בהתמדה בלימוד התורה) מדאגות פרנסה המוכרחות או – כשהתעסקות הבעל בפרנסת ב"ב [= בני ביתו], למרות השתדלותו בזה כמש"נ [= כמו שנאמר] שארה כסותה לא יגרע, אינה מספיקה וזקוק לעזר אשתו בפרנסת הבית.

    השיחה שבעקבותיה הוצפה המזכירות במכתבים…

    משתי התשובות הללו אנחנו מסיקים בצורה ברורה, שקריירה יכולה לבוא בחשבון רק כאשר היא לא פוגעת בתפקיד העיקרי של האישה היהודייה, והוא חינוך וגידול ילדיה. הרבי חוזר ומדגיש את העיקרון הזה בשיחות ומכתבים רבים במהלך שנות נשיאותו, בעיקר ובמיוחד מול רוחות התנועות הפמיניסטיות שהחלו להתבסס בארצות הברית ולימים התפשטו בכל העולם והגיעו גם לארץ ישראל – אותן תנועות גורסות שהאישה תצליח להגיע לשלימות רק באם תקבל משרה או תשתכר באותה רמת שכר כמו האיש, ועל כך קורא הרבי תיגר.

    ישנה שיחה אותה נשא הרבי בו' תשרי תשל"ד (הודפסה בספר השיחות תשל"ד חלק א) המכוונת בדיוק לנושא הזה: "וחנה לא עלתה, כי אמרה לאשה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה'" (שמואל א א, כב).

    מדוע ויתרה חנה על העליה לשילה? והרי בעלה, אלקנה, היה עשיר גדול, והיה יכול להרשות לעצמו לקחת את התינוק לשילה בתנאים הטובים ביותר (בצירוף עבדים ושפחות וכו' שישמרו על התינוק וכדומה). או – לשכור מטפלת שתטפל בתינוק במשך כמה שבועות. ומה גם בהתחשב עם העובדה שהיתה נביאה, ומובן איפוא שהיא הרגישה את הגילוי האלוקי בבית המקדש ביתר שאת וביתר עז.

    אלא – חנה הרגישה שאם תישאר בבית תוכל להתמסר יותר לבנה, שמואל. פרט זה בסיפור חנה ושמואל מסופר בתורה, שכן יש בכך לקח והוראה:

    יש לך אשה שמרגישה צורך להצטרף למנין, לעלות לתורה וכדומה; לדעתה, רק כך תבוא על שלימותה וסיפוקה הרוחנית. אומרת על כך התורה שלאשה יש משהו שנעלה יותר אפילו מעליה לרגל לבית השם בשילה – הבטחת עתידו של העם היהודי, להבטיח שיהיו ילדים ונכדים שניתן להביא אותם ל"שילה"…

    מיודעי דבר שמעתי שמיד לאחר אותה שיחה הוצפה המזכירות במכתבים של נשים חב"דיות שעבדו במשרות של הוראה, ששאלו את הרבי האם עליהן להתפטר ממשרתן ולהישאר בביתן ולעסוק בגידול הילדים בלבד. כמובן שהתשובות היו שליליות, אך יחד עם זאת הדגיש הרבי את הצורך שלא להיסחף אחר הרוחות הרעות של הפמיניזם. לצאת לעבוד בדורנו – כן, מפני צוק העיתים, שכן לרוב משכורתו של הבעל אינה מספיקה דיה. אך יחד עם זאת, לא לשכוח את התפקיד העיקרי של האישה היהודייה – גידול וחינוך הילדים.

    החידוש של הרבי

    אז מה כן חידש הרבי בנוגע למעמד האישה שלא היה בדורות עברו?

    חידושו של הרבי, בשונה מהנטייה ששררה קודם–לכן בעולם התורני, לפיה יש להגביל את לימוד התורה לגברים בלבד, היא העובדה שהרבי בדבריו כיוון גם לגברים וגם לנשים באופן שווה. בעקבות העובדה שנשים כבר לומדות לימודי חול, אמר הרבי (ביחידות לאדמו"ר מבעלז, ועוד), שמכיוון שהסיבה המובאת בגמרא למניעת לימוד תורה לנשים – שמא תכנס בהן ערמומיות, הרי בדורנו שבין כך נכנסת בהן ערמומיות מלימודי החול, עדיף וצריך ללמדן תורה, שתהווה משקל נגד ללימודי החול.

    יתירה מזו: הרבי נשא שיחות מיוחדות בפני נשים וקרא להן ללמוד פנימיות התורה, על–מנת שיתקרבו גם הן לאהבת ה' וליראתו.

    למהפכה זו, גם הייתה מטרה הקשורה בעצם השליחות. כאשר הרבי שלח זוג צעיר לקו–החזית של המלחמה בהתבוללות, הוא ציפה מאשת השליח ליטול חלק פעיל במאבק – לא פחות מבעלה. כאשר תלמידי ישיבה צעירים נשלחו על ידי הרבי לרחובות הערים כדי להניח שם תפילין לעוברים–ושבים יהודים, נשלחו נשים צעירות למרכזי קניות, לבתי–רפואה ולבתי–ספר, על–מנת לחלק בהם נרות שבת–קודש לנשים ובנות יהודיות. בה–בעת, הרבי דורש מהן לשמור על כללי הצניעות היהודיים, כמקובל מדורי–דורות.

    בתחילת שנות היו"דים, ובאופן רחב יותר עשרים שנה אחר–כך, בשנות הלמ"דים, מרבית התנועות הפמיניסטיות דחו את הגישה המסורתית, וביקשו להעניק לאישה את הזכות לחקות את תפקידיו של הגבר בתחומים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. שיטתו של הרבי הפוכה בכוונותיה לשיטות הפמיניסטיות הרווחות. לאמיתו–של–דבר, הרבי דווקא סניגור נלהב של הגישה המסורתית, הרואה באישה קודם–כל 'עקרת הבית'.

    הבורא נתן לגבר ולאישה תפקידים שונים, אמר הרבי, וכשאישה דוחה את הנשיות שלה ומנסה לחקות את הגבר – הפוטנציאל הנשי שלה לא מנוצל והיא לא חשה סיפוק מהתכוננויותיה וממעשיה. בהמשך לכך, הרבי הוכיח, כי תפקידה של האישה שווה לתפקידו של הגבר ולעיתים אף חשוב ממנו כך שהרצון להידמות לגבר מגיע ממקום של 'רגשי נחיתות' לא נכונים.

    בשיחה שנשא בשבת קודש פרשת שלח תשמ"ב, מתייחס הרבי בדיוק לנושא הזה ופרך בבהירות רבה את השיטה של התנועות הפמיניסטיות: ישנם כאלו הדוגלים בהענקת "שוויון זכויות" לנשים, להשוות את זכויות האשה לאלו של האיש.

    "שוויון זכויות" אמיתי הוא – כאשר כל אחד מגיע לתכלית השלימות בהתאם לטבע, הכישרונות והאפשרויות שנתן הקב"ה, ולכן, האיש צריך לעסוק בתפקידים שניתנו לגברים, והאשה צריכה לעסוק בתפקידים שניתנו לנשים. ואדרבה: כאשר האשה מחקה את האיש ודורשת תפקידים של האיש, המסוגל לבנות קריירה באופן כך וכך – היא יוצרת אי–שוויון זכויות ופוגעת במעמד האשה, שכן היא מעידה שהיא בעלת מעמד נחות.

    השיטה של "שוויון זכויות" עומדת בניגוד לציווי התורה "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (תצא כב, ה), היינו שכל אחד צריך להתנהג בהתאם לטבעו, ולא שהאשה תנסה לחקות את האיש; הן לגברים והן לנשים יש תפקידים שונים החשובים בפני עצמם ואינם צריכים ואינם יכולים להימדד זה לעומת זה.

    זאת ועוד: רק כאשר האשה ממלאה את תפקידה ושליחותה בתור – היא זוכה לסיפוק נפשי אמיתי, ונפטרת מלבטים ומקנאה, שכן היא שמחה בחלקה, בידיעה שבכך דווקא היא מגיעה לאושר ושלימות שלה (וכפי שהתורה מדגישה בכמה מקומות את גודל זכותן של נשי ובנות ישראל).

    כל מי שעבודתו בחינוך יודע, שאינו דומה ילד שאמו נמצאת מרבית שעות היום בבית, מלווה את הילד בבוקר ביציאה מהבית לבית הספר עם סנדוויץ' ונשיקה על הלחי, והיא מקבלת את הילד כשהוא שב הביתה עם ארוחת צהריים מזינה, ויש לה זמן ופניות בנפש לעקוב אחרי היומן ולעשות עם הילד שיעורי בית, לבין ילד שאמו טרודה בהבאת פרנסה הביתה ואינה נמצאת די בבית, לא מלווה את הילד ביציאה לחדר ואינה מקבלת אותו בצהריים, ובטח אף מתקשה לעקוב אחר התקדמותו בלימודים.

    זאת מציאות שמתמודדים איתה מדי יום מורים ומחנכים המשוועים לא פעם לשיתוף פעולה אך לא מקבלים אותה, לא בשל כוונת זדון אלא מחוסר זמן.

    סח לי מטפל רגשי בעל רזומה של שנות דור, שאצל מרבית הילדים שמגיעים אליו לאבחון וטיפול בקליניקה, הוא מזהה מרכיב של 'חרדת נטישה' שמעצימה את המצוקה הרגשית. לדבריו, בשל המצב הכלכלי הקשה והצורך של ההורים להשקיע זמן ומחשבה בהישרדות, אין להם די פניות נפשית להקשיב לילד ולהיות איתו, אפילו בזמנים שפיזית הילדים וההורים כבר נמצאים יחד!

    1583

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.