רציתי לשתף אתכם בחוויה אישית שארעה לי. אקדים ואומר שבוודאי המקרה שלי אינו מייצג תופעה רווחת. בכל זאת, אני חושבת שיש מה ללמוד ממנו, וזו הסיבה שאני טורחת להעלותו על הכתב.
לפני כמה שנים, בעודי (ועודני) אימא צעירה לקטנטנים, עבדתי כגננת. התנאים והמשכורת היו בגדר הסביר, לא הרבה מדי אבל משהו שניתן להסתדר אתו, עם קצת דוחק וקצת צמצום. עד שיום אחד הוצעה לי עבודה בגן פרטי של זוג שלוחים שהתגוררו בסביבה. על פניו ההצעה קסמה לי ביותר. השכר היה גבוה יותר, התנאים משופרים בהרבה ושמחתי להעלות קצת את המשכורת שלי, שכאמור, לא הייתה גבוהה במיוחד.
הודעתי למעסיקים הנוכחיים שלי, שבשנה הבאה אני לא ממשיכה לעבוד בגן שלהם. הם מצדם ניסו לשדל אותי להישאר וחקרו אותי לנסיבות שהביאוני לעזוב. סיפרתי להם על ההצעה שקיבלתי.
הם הביטו זה על זה ושאלו ביחד: "חתמתם על חוזה מסודר?"
האמת, ברגע הראשון, נבוכותי. לא חשבתי על כך. הספקתי כבר להכיר את השלוחים – אצלם התעתדתי לעבוד – כאנשים נוחים, נחמדים והוגנים. ובכלל, היינו קצת 'משפחה', שכן בת דודתי הייתה נשואה לאחיו של השליח. כך או כך, חשתי לגמרי בטוחה שהם יקיימו את מה שהבטיחו ויעמדו בהתחייבויות שלהם. אבל כשהמעסיקים הנוכחים (שידעתי שלמרות שאני מודיעה על פרישה, אכפת להם ממני), שאלו אותי בטון חוקר ובטוח, 'מה בנוגע לחוזה?' אבד לי לרגע הביטחון העצמי.
"אמממ… עוד לא. אבל בקרוב ממש אעשה זאת", הבטחתי בעיקר לעצמי.
לאחר שנפרדנו לשלום, הרמתי מיד טלפון לשליחה וביקשתי ממנה לחתום על חוזה מסודר.
"וודאי, בהזדמנות הראשונה", היא אמרה.
איך שהוא "ההזדמנות הראשונה" בוששה מלהגיע, וכך יצא שהתחילה שנה, אבל החוזה עוד לא נכתב ובטח לא נחתם.
אחד מהתנאים אליהם הם התחייבו, היה שבכל יום אסיים לעבוד בשעה שתיים. מי שפעם עבד בגן, יודע כמה העבודה קשה ומתישה, ועד כמה זה בלתי אפשרי לעבוד מאוחר יותר מהשעה שתיים בצהריים. מה גם שהיו לי בעצמי ילדים קטנים שהיו מסיימים את המסגרות שלהם לפני השעה ארבע, והייתי צריכה לנסוע לעיר בה התגוררתי ולאסוף אותם בעצמי (בעלי עבד עד שעה מאוחרת יותר). כך או כך, השעה שתיים הייתה בשבילי המקסימום.
לאחר כמה שבועות, מצלצלת אליי השליחה ובפיה בקשה שהיא כמעט ציווי: "את חייבת, ממש חייבת, לעבוד פעמיים בשבוע עד ארבע. המצב הנוכחי לא שייך אחרת".
הסברתי לה עד כמה הדבר בלתי אפשרי מצדי, הזכרתי שסיכמנו על כך מראש וסיימתי ב"אני נורא מצטערת אבל מאמינה שתצליחו להסתדר".
"מה?! ככה את זורקת את הגן? לא אכפת לך מהגן של הרבי?! דווקא ממך, כחסידת חב"ד, הייתי מצפה למינימום אכפתיות!" היא חרצה בקול גדול. היא המשיכה 'לתת לי על הראש' ואני כבר לא שמעתי אותה. הייתי המומה מהיחס ומהדרישות הכול כך לא הגיוניות, לפיהן, הם אינם מחויבים להסכם שלנו, אבל אני, חסידה פשוטה שכמוני, חייבת להיענות ולעבוד כרצונם אפילו אם הם ישנו את תנאי העבודה שסוכמו.
בסופו של דבר, היא הצליחה להכניע אותי ולהכריח אותי לעבוד יום אחד בשבוע עד ארבע. חרקתי שיניים אבל לא מצאתי די תעצומות נפש לעמוד מול ההסברים על השליחות אליה אני מחויבת, העומדת מעל לכל ההסכמים וההתחייבות הקיימות. במשך השנה, הדפוס הזה חזר על עצמו. דרישות פתאומיות, עיכוב משכורות, ציפיות גבוהות, כי הרי זכיתי לעבוד במוסד של הרבי, ועלי לתת את כל שאני יכולה למען הצלתו והצלחתו.
אחר התייעצות, החלטתי שבשנה הבאה אינני ממשיכה לעבוד תחתם ויהי מה. אמנם אני חדורת שליחות ב"ה ורצון הרבי עומד בראש מעייני, אך אין הדבר בא בסתירה לתנאי תעסוקה הולמים. בעקבות ההחלטה, הנטייה הראשונית שלי הייתה להתחיל לזלזל בחזרה במקום העבודה, כי הרי בין כה וכה אני עוזבת ומה זה יעזור לי… אבל כאן גייסתי את תחושת השליחות שקיימת בי והחלטתי לסיים שם יפה.
המשכתי להשקיע את נשמתי בגן ובילדים, למרות שידעתי שאני מסיימת שם בתום השנה. בסופה של שנה, לאחר מסיבת סיום מושקעת ויפה, ניגשו אליי ההורים של ילדיי הגן והגישו לי שי יוקרתי. הם לא הפסיקו להלל ולשבח אותי ולספר עד כמה המליצו לחבריהם לשלוח את ילדיהם רק לגן חב"ד, ועד כמה הם היו מרוצים מהתפקוד שלי במהלך השנה וכמה הילדים אוהבים אותי וכו'. כשרחרחתי קצת, שמעתי שאכן הרישום לגן עלה והגיע כמעט למקסימום.
שמחתי על המחמאות מאוד. לא בגלל שהייתי צריכה אותם על מנת לדעת כמה הצלחתי בגן. שמחתי כי היה זה אישור על כך שהתגברתי על עצמי והמשכתי להשקיע בגן של הרבי, למרות שידעתי שאינני ממשיכה שם ולמרות היחס הבלתי הוגן שקיבלתי ממעסיקיי.
אף כי ידוע לי שמרבית השליחים והמעסיקים החב"דיים מעניקים יחס הוגן ומכבד, הרי שישנם כאלו בעלי ציפיות ודרישות גבוהות מאוד מהעובדים מאנ"ש. התפיסה השגויה היא שהעובד אמור להציל את המוסד ולדאוג לו, מעבר למה שסיכמו איתו ומעבר למה שעבודתו מחייבת. הרי הוא 'משלנו', חסיד של הרבי, והוא צריך לתת את כל מה שיש או אין לו עבור המוסד.
המציאות מוכיחה, ששיטה זו, מביאה לתוצאות הפוכות בדיוק. כאשר היחס לעובד הוא בלתי מכבד ומעריך, אין לעובד כל מוטיבציה להשקיע.
אחותי, למשל, עבדה במשפחתון, שילמו לה יפה, אבל היחס היה בלתי מעריך כלל. הייתה הרבה ביקורת מצד ההנהלה, כל הזמן העירו הערות והציפיות ממנה היו לא סבירות.
עוד קרוב משפחה שלי, עבד בישיבה חסידית, והיו חודשים שלעתים פשוט דילגו על משכורות שלמות וכשהוא התלונן על כך שהגיע ממש לפת לחם ורצה לשבות ולא להגיע לישיבה, החלו לפרוט על מצפונו: "איך אפשר לבטל תורה בגלל כסף? איזו דוגמא זה ייתן לבחורים? לא מתאים למשפיע בישיבה להרשות לעצמו להתנהג ככה! מה הרבי היה אומר על זה?".
נכון, אני יודעת שהדברים הללו נכונים, אבל אני חושבת שצריך להבין שיש כאן עובד שחרד לשלום משפחתו ואין לו במה להאכיל אותם כפשוטו.
שמעתי על אחד שעבד במוסד חבד"י ולא שולמה לו משכורת. בעקבות כך, הוא החליט לעזוב. כששמע מנהל המוסד על כך, הוא ניגש אליו ונזף בו על שעוזב את שליחותו. הלה ענה לו: "השליחות שלי זה לעבוד במוסד של הרבי, השליחות שלך היא לשלם לי משכורת. כאשר תמלא את שליחותך, אמלא אף אני את שליחותי".
זה קורה, כי באמת עובד החב"די נותן יותר מהרגיל ולא עובד רק בשביל כסף, ובאמת מנהלי מוסדות כורעים תחת הנטל הכלכלי. ובכל זאת, בל נשכח שיש כאן עובדים מנהלי משפחות, הנדרשים לדאוג לבני משפחתם בראש ובראשונה.
לאור הסיפור שלי, מה שאני יכולה להמליץ, זה דבר ראשון, לא להתחיל לעבוד בלי חוזה מסודר. לא משנה מהי רמת האימון והיחס המשפחתי שאתם מקבלים מהמוסד, אל תתחילו לעבוד בלי חוזה ברור והוגן. אחרת הדרישות לא יפסיקו. דבר שני, אם מישהו מרגיש שלא נותנים לא את מה שמגיע לו, הוא צריך לעמוד על צרכיו וזכויותיו על פי תורה. עליו לפנות לרב וכו' ולפעול לתיקון המצב. ושלישי ואחרון, שאם החלטתם לעזוב, עשו את זה יפה והשאירו אחריכם טעם טוב. חבל לזלזל ולהשאיר טעם לא טוב לכם ולמעסיק, ולפגוע חלילה במוסד של הרבי.
ההמלצה שלי לשלוחים ולמעסיקים, היא לכבד ולרומם את העובדים ולדאוג להם לתנאי תעסוקה הולמים ככל שניתן, וכבר תראו כמה זה משתלם, ועד כמה הדבר יועיל לבית חב"ד ולכל השליחות והפעילות.
לפני שאני מסיימת אני רוצה לסייג את דברי ולומר שבוודאי רוב השלוחים והמעסיקים החב"דיים אינם נוהגים כך, והם ישרים והוגנים עד מאד. מרביתם אינם חשודים בניצול ובתופעות שהעליתי כאן, ואם מישהו נפגע מהמכתב שלי, אני מתנצלת מראש.
בכל זאת, אני עדיין חושבת שמדובר בנושא מספיק חשוב בשביל להעלות אותו מעל הבמה המכובדת של 'דרך המלך', שחרט על דגלו לא להיות תמיד בקונצנזוס ולדבר רק על הדברים הנעימים, אלא גם להאיר נקודות ברי תיקון ולתת עליהם את הדעת. כל זה על מנת ליצור סביבה מתוקנת יותר, לנחת רוח הרבי מה"מ ולזירוז הגאולה.
בברכת הצלחה לכל העוסקים בעמל ויזע בשליחות הרבי,
מושקא
הגדלה
