• שימו לב: שטח רגיש לפניך!

    הגדלה

    ראיון מצמרר ומרגש עם נשים שהפכו לגיבורות בעל כורחן, החושפות המתנה ארוכת שנים לפרי-בטן, כאשר לצד הקושי וההתמודדות המייגעת כשלעצמה, נגזר עליהן לעמוד מול הערות סביבתיות של נשמות טובות • אישה אחת עם לב אחד • לכתבה המרתקת  

     

    אסתי לנצ'נר / מגזין עטרת חיה

     

    "מי שמכיר אותי יודע שאני אמא של יהודה או בקיצור יודי, ילד מתוק מדבש שממש תכף חוגג שלוש. רצה הקב"ה וכרגע הוא בננו היחיד. יש אין סוף סיבות בעולם מדוע משפחה לא מתרחבת ולא על זה באתי לדבר. לכל אחת יש את הסיבות שלה. ויותר משאותן סיבות הן עצובות הן בעיקר אישיות.

    "אבל יש משהו אחר, כואב ובעייתי לא פחות. ובתור אחת שחווה את זה בתדירות מדאיגה אני רואה צורך להעלות את הדברים על הכתב ולשתף אתכן. אני מדברת על כל אותם משפטים, רמיזות ומבטים. שכל אחד מהם הוא עוד סכין שננעצת עמוק בלב. אני יודעת שמשפטים כאלה לא נאמרים מתוך רוע, אך לצערי הם גם לא נאמרים מתוך התבוננות ומחשבה יתרה.

    "גיליתי שאני לא לבד. שיש כל כך הרבה נשים שמתמודדות עם זה".

    הבנתי שאני חייבת לחקור את העניין. הצטרפו אליי נשים יקרות שבאומץ בחרו לשתף את התחושות, המחשבות, מה הן הכי לא היו רוצות לשמוע ואלו מילים דווקא כן.

    ***

    כרמלה בן חמו. מנהלת תלמוד-תורה "אביר יעקב" בעיר נהריה שם זכיתי לעבוד במשך שנתיים נפלאות שלימדו אותי מהו חינוך מתוך אהבה. כרמלה ובעלה שוקי הם הורים לשני ילדים מדהימים. אהרון ואסתר שהגיעו לאחר 19(!) שנות צפייה.

     

    נתתי לדברים לעבור מעליי

    "ראשית. צריך להבין שאנחנו מדברים על עניין סובייקטיבי לחלוטין. וכל משפחה חווה את זה מהמקום שלה. העניין תלוי בכל כך הרבה משתנים ובאינספור תחנות בדרך. מה שמביא לכך שכל אחת חווה את זה אחרת. יש משפט או הערה שיכולה למוטט אחת ו'לעבור ליד האוזן' אצל השנייה.

    "אני בחרתי לתת לרוב הדברים לעבור מעליי והשתדלתי שלא להיפגע משאלות של אנשים. ראיתי את זה כרצון לעזור. לדוגמה, כאשר אנשים היו שואלים 'איך אפשר לעזור?' הייתי עונה: 'להתפלל, עד שהקב"ה יחליט שזה מספיק ויתחיל להוריד את השפע'.

    "לא שזה קל. זה קשה, לפעמים מאוד. תשע עשרה שנה זה לא מעט זמן. בשנים האלה הספקתי לשמוע המון דברים עד שכבר שחשבתי ששמעתי הכול. ואז, הגיעה הערה שלא הייתי מוכנה לה. לפעמים היו הערות שמוטטו אותי ולפעמים היו הערות שלא הזיזו אצלי כלום".

     

    אליהו הנביא יגיע גם אליי!

    "אני מכירה לא מעט נשים שמתמודדות עם אתגר הציפייה שנמנעות מללכת לבריתות כי זה קשה להן מידי. הקושי שלהן הוא מובן מאוד, אך לי זה דווקא נתן כוח. הייתי מסתכלת על התינוק הקטן ואומרת לעצמי: 'הנה אליהו הנביא לא שוכח אף אחד. הוא מגיע לכולם. גם אני בתור. אומנם התור עמוס וזה לוקח זמן אבל תורי עוד יגיע!'.

    "למרות שלאורך כל השנים המשכנו להגיע לבריתות. היה דבר אחד באיזשהו שלב שכבר לא הסכמתי לעשות. וזה להיות 'קוואטר'. היה נמאס לי להיות באירוע בו כל האולם סימן אותי בתור המסכנה שצריכה ישועות. אז התחלתי להתחמק מזה ולהגיד שבדיוק אנחנו לא יכולים לשמש כ'קוואטר'. ככה הייתי יוצאת מזה בעדינות מבלי לפגוע באף אחד".

     

    מזל טוב?

    "אחד המשפטים שהייתי צריכה להתמודד איתו היה בסגנון של 'מזל טוב! איזה יופי! מתי הלידה?' זה הביא אותי לתגובות ציניות כמגננה. כל מה שרציתי באותן שניות היה 'לייבש' את הצד השני ולהרגיש שהנה גם לי יש כלי נשק, לא רק אני חוטפת! אנשים שמקבלים תגובה צינית, לרוב בעתיד יחשבו פעמיים לפני שהם יפנו שאלה כזו אישית למישהי.

    "בסיטואציה שכזו הייתי יכולה להגיב משהו ציני משתק ולאחר מכן להמשיך את השיחה כרגיל כאילו כלום לא קרה, ולהגיע אחר-כך הביתה, להתפרק ולשאול את בעלי 'איך אנשים מסוגלים להגיד כזה דבר?!'. יש הרבה נושאים בחברה שידוע לכולם שלא מקובל לדבר עליהם בשיחת חולין או בכלל (אף אחד לא שואל אדם שהרגע איבד את אביו אם הוא השאיר לו ירושה גדולה… ולא ראוי לשאול אמא את מי מילדיה היא הכי אוהבת). אבל משום מה השיח על הנושא הזה – שהוא מאוד אישי – נעשה כל כך חופשי מבלי לחשוב שאולי זה מציב באי נוחות את האישה שממול".

     

    יש לי סגולה בדוקה בשבילך

    "אנשים באו אליי עם סגולות הזויות" ממשיכה כרמלה. "באמת ששמעתי כבר הכול. באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שהכי טוב להגיד לאנשים: 'ואוו תודה שאת חושבת עליי אבל את זה כבר ניסיתי אולי תחשבי על משהו אחר בשבילי?' כמובן שהייתי משתמשת בטקטיקה הזו גם לגבי סגולות הזויות. כך נתתי לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אבל בעקיצה – שמי שהבין אותה הפסיק להציע דברים, מי שלא הבין באמת ניסה לחשוב על משהו אחר ולעתים הגיע שוב עם סגולה חדשה".

     

    גם אני חיכיתי

    "אחד הדברים שהכי עיצבנו אותי" מגלה כרמלה, "היה שנשים שהרשו לעצמן להרים טלפון להגיד לי 'אל תדאגי, גם אני חיכיתי הרבה זמן, והנה ב"ה יש לי שבעה, שמונה ילדים'… ואני מהעבר השני של הקו מרגישה איך הדם שבתוכי מתחיל לרתוח. כאשר הייתי רואה שהשיחה לא קרבה לסיום ובת שיחתי ממשיכה לספר לי כמה היא מאושרת עכשיו אחרי כל שנות הציפייה הייתי עוצרת אותה. דיי, אין לי כוחות לשמוע את זה כבר והייתי עונה. 'תודה לך, אבל תדברי איתי כשלי גם יהיו חמישה, שישה ילדים כי עכשיו אין לי ואני במצב לא נוח עם השיחה הזו'. אני מצפה מאישה שחוותה המתנה בעבר וב"ה זכתה לילדים להבין את הסיטואציה ולא לשכוח איפה היא הייתה. נכון, הקב"ה נתן לך ב"ה, אבל חברה שלך עדיין מאחור. אני בטוחה שלא היית שמחה על כזה טלפון כשהמתנת!".

     

    החסר משוגעים אנוכי?

    "תמיד השתדלתי להעמיד את האנשים על מקומם – אבל בעדינות" משתפת כרמלה. "רוב האנשים לא חזרו על עצמם. אבל היה לי הכי קשה כשהציעו לי 'כנסי לאתר הזה והזה, יש שם פורום של עוד נשים כמוך' ואני הייתי שואלת את עצמי, 'החסר משוגעים אנוכי?!' אני חס וחלילה לא נגד הקבוצות המבורכות הללו, להרבה נשים זה עושה טוב. אבל לי זה לא עשה טוב ולא התחברתי לזה. אני חושבת שזה עניין מאוד סובייקטיבי ואישי. כל אחד בדרך שלו, בכאב שלו. לי לא עזר לשמוע שעוד נשים מתמודדות עם כזה כאב!".

     

    "אודך השם כי אנפת בי"

    "תשע עשרה שנה זה המון זמן. וחשוב לי להגיד שלא לאורך כל השנים חיינו נסובו רק סביב הציפייה לילדים. היו תקופות שאמרתי, ב"ה שזה לא קורה עכשיו, אני יכולה להספיק ללמוד ולעשות תואר ראשון, תואר שני, לטוס לחו"ל לעשות דברים וכו'. ולפעמים אמרתי לעצמי אולי אני לא בסדר שאני לא בוכה כל יום? אולי בגלל שאני לא כואבת את זה יום-יום הקב"ה נותן לי להמשיך להיות 'מבסוטית' ומונע ממני ילדים? והנקיפות מצפון האלה לא באו בגלל שמשהו בי לא בסדר. אלא בגלל החברה שמצפה ממך להיות באבל תמידי על כך שאת עדיין לא זכית להיות אמא…

    "אי אפשר להכחיש. לפעמים אכן ומגיעים למקומות של שפל ברמה האישית. אבל אני בחרתי להתמודד עם זה על ידי שבחרתי לתחזק את עצמי. הלכתי לטיפולים רגשיים ועשיתי דברים שיעצימו אותי אבל לא חיפשתי את זה על ידי ליטופים של אנשים או רחמי הסביבה".

     

    לא ישנתי כל הלילה

    "אחד הדברים שהקשו עליי היו השיחות של הנשים סביבי. תמיד כאשר עומדת קבוצה של יותר משתי נשים זה באיזה שלב, איכשהו, גולש לשיחות על הריונות, לידות, חיתולים וקימה בלילה. הייתי משתגעת. אני זוכרת שאמרתי לבעלי: 'מה זה? אין לנשים על מה לדבר? למה לא לדבר על דברים נוספים בעולם כמו "יצאתי החוצה וראיתי פריחה משגעת", "חקרתי משהו", "קראתי ספר מעניין", "פגשתי אדם מרתק". הכול התאדה מן העולם? אלו נושאי השיחה היחידים?'.

    "שנים לא הבנתי את זה עד שנולד אהרון ומצאתי את עצמי גם מדברת על כל זה… ואז בעלי צחק ואמר לי: 'מה זה? אין לנשים על מה לדבר?' ואז הבנתי שזה העולם שלנו. זה לא שאין לנו עוד תחומי עניין אבל זה מאוד עיקרי. זה תמיד היה שם אבל זה נעלם מעיניי. כמו לחיות בעולם מקביל. היום השיחות האלה חלק מהחיים שלי אבל אז, זה היה הכאב הכי גדול אצלי. לא יכולתי לקחת חלק בשיחות האלה והרגשתי שמבודדים אותי מהחברה. הייתי השונה והחריגה במשך המון שנים.

    "כשאהרון נולד הרגשתי שהנה אני יכולה לחזור לחברה, יש לי על מה לדבר, אני יכולה להיות חלק. אבל פתאום הבנתי שאין לי לאן לחזור. אני כבר הייתי בתחילת שנות הארבעים. האימהות הטריות סביבי היו ילדות בנות עשרים. ובנות גילי כבר נמצאות במקום אחר. והשיח לא באמת היה רלוונטי. בעצם לא היה לי שום מעגל חברתי אמיתי כי כל השנים התבודדתי ממנו.

    "בנוסף, הייתי בטוחה שכשאהיה אמא זה יהיה מאוד טבעי ואני אדע בדיוק איך לטפל בו כי כבר טיפלתי כבר במלא ילדים ואז כשילדתי הבנתי שילד זה לא עוד משהו בחיים שלך, זה החיים שלך! וזה משהו שהופך אותך למשהו אחר לגמרי".

     

    הריפוי הכי גדול

    "התחלתי לעבוד כמורה בת"ת 'אביר יעקב' כשהתחתנתי. העבודה עם ילדים של אחרים כשאת מתמודדת עם ציפייה וטיפולים קשים בדרך לילד משלך יכולה לכאורה להיתפס כדריכה על יבלות, אך בשבילי זה היה הריפוי הכי גדול. הייתי מקבלת אותם בכיתה א', נמצאת איתם בכל השלבים המרגשים והחשובים של רכישת הקריאה ולימוד התפילה. אני זוכרת איך הייתי שומעת אותם מתפללים במתיקות ובוכה בשקט.

    "חלפו מאז מעל עשרים שנה. היום אני מנהלת התלמוד תורה ועדיין, הצורך להיות שם כשילד נפצע, להרגיע אותו כשהוא בוכה בוער בי. בבית הספר יודעים, רק אני לוקחת ילד למיון אם ח"ו יש צורך. לא כי 'אני המנהלת', כי זה בעצם הצורך שלי להיות שם איתו. כשילד נופל מביאים רק אליי. אני שם להיות במקום המחבק והמסייע. זה לחלוטין סוג של השלמה של החסך. זה מילא אותי. והעבודה עם הילדים זו  מתנה שהקב"ה נתן לי. הוא נתן לי את התרופה לפני המכה".

     

    הדס, אם לתאומות בנות שנה שהגיעו לאחר חמש שנות ציפייה משתפת:

    "המתנה היא אף פעם לא קלה. כולנו מצאנו את עצמנו ממתינים למשהו חשוב כלשהו וכל אחד מתמודד עם זה אחרת. זו מצפה לילדים וזה מצפה להתחתן, אלה מצפים לרפואה ואלה מצפים להרחבה בפרנסה. הקב"ה בחר לנו המתנה לא פשוטה כלל. המתנה לילדים. מעבר לקושי וההתמודדות עם כל הכרוך באתגר הפוריות נאלצתי שוב ושוב להתמודד בחזית נוספת. חזית שאף מומחה לא מכין אותך אליה. ההתמודדות עם הסביבה".

     

    רגע, מתי התחתנת?

    "הרבה פעמים יצא לי לקלוט תוך כדי שיחה אגבית עם נשים שהן מנסות לדלות ממני מידע תוך שהן שואלות שאלות כמו: 'בת כמה את? את בגיל של אחותי? היא התחתנה לפני שבע שנים, מתי התחתנת? את יודעת שכבר יש לה ארבעה ילדים?' שאלות שברור לאן הן מובילות. הייתי מסתכלת על האישה שמולי ויודעת שהיא כבר מתחילה לחשב כמה זמן כבר אין לי ילדים. זה היה הורג אותי. זה לא שמפריע לי שמתעניינים. אם מישהי הייתה שואלת אותי עם טאקט ובעיקר עם קשר לנושא השיחה הייתי עונה. אבל לזרוק פתאום כל מיני שאלות בלי קשר שברור שהסיבה שלהן זה לברר באגביות דברים אישיים – זה לא לעניין" קובעת הדס.

     

    רוצה נתחלף?

    "בשנה הראשונה לנישואין יצא שעבדנו שנינו מאוד מאוד קשה. היינו חוזרים הביתה מאוחר. גמורים מעייפות ומותשים. זה לא היה קל, אבל כך הצלחנו לחסוך סכום כסף מסוים שייעדנו להון ראשוני לקניית דירה. לאחר שנה, ראינו שחלום ההורות עדיין לא נרקם, ובעידודו ועזרתו של אבא שלי קנינו דירה משלנו.

    "אני זוכרת שיחה שהייתה לי עם חברה שהייתה אז בהריון שני צפוף שאמרה לי. 'יאוו איזה כייף לך, יש לך בית. אצלי זה אפילו לא באופק'… אמרתי לה: 'רוצה נתחלף? אני אתן לך את הבית שלי ואת תתני לי את הילדים שלך?' היא שתקה. אני יודעת שזה יכול להישמע חריף מידי אבל ככה הרגשתי אז. לא חשבתי שאני ברת מזל שיש לי דירה משלי. הגעתי לזה בגלל שעדיין לא הפכתי לאמא ויכולתי להשקיע שעות רבות בעבודה קשה".

    "בקרוב אצלך"

    "בכל אותן שנים של ציפייה היה משהו שלא ידעתי איך להתייחס אליו" משתפת הדס. "המשפחה המורחבת שלי לא דיברה איתי על הנושא כלל ולא הזכירו שוב דבר שקשור לזה בנוכחותי. מצד אחד רציתי לחלוק ולשתף בהתמודדות ומצד שני שמחתי שלא מציקים לי בנושא. היום אני יודעת שזה עשה לי רק טוב שקיבלתי שם הרגשה רגילה ולא נתנו לי להרגיש מוזרה או מסכנה.

    "כשאני אומרת מסכנה אני מתכוונת למשפט הידוע 'בקרוב אצלך' בעיניי יש בו משהו מאוד חסר טאקט. בגלל זה לא אהבתי להגיע לבריתות. לא יכולתי להתמודד עם כל איחולי ה'בקרוב אצלך' והמבטים. ותמיד יש את הסבתא של התינוק שאומרת לך 'תתפללי בזמן שהתינוק בוכה, זו עת רצון' זה ממש הציק לי. גם ככה ההתמודדות הזו לא פשוטה.

    "אני יכולה להגיד שאצלי זה פיתח רגישות לסביבה. נגיד, כשאנחנו עומדות קבוצת בנות שכולן נשואות ואחת רווקה ומתחיל שיח על הבעל והילדים, אני משתדלת להסיט את הנושא בצורה שהחברה הרווקה לא תרגיש שזה בגללה, אבל גם שהיא לא תרגיש תקועה בשיחה, כי אין לה מה לתרום. הייתי בהתמודדות הזו שכולן מדברות על הצירים והלידה והמיילדת… ואני חושבת: 'איפה אני בשיחה הזו, מה אני קשורה?'.

    "כשב"ה, נכנסתי להריון עם התאומות חשבתי שהנה סוף סוף יהיה לי שקט מהסביבה אבל טעיתי. כך לדוגמא קולגה בעבודה – שהקשר בינינו הוא טכני לחלוטין, ראתה שאני כבר בהיריון מתקדם, ניגשה אליי ושאלה אותי: 'איך זה קרה? זה שלכם? זה טבעי?' רציתי לענות לה משהו ציני שיעמיד אותה במקום אבל נאלמו המילים בפי. 'את לא חברה קרובה שמכירה אותי ויכולה להרגיש בנוח לדבר איתי על נושא כל כך אישי!' רציתי לצעוק. אני לא מתביישת להגיד שההיריון הגיע אחרי טיפולים. להפך, אני מנצלת כל הזדמנות כדי לחזק נשים שנמצאות במצבי ולתת להן תמיכה, אבל כאשר זה בא בצורה כזו, זה לא נעים. אני לא אקח שלט ואצעק בקול שההיריון הוא מטיפולים. אבל בדרך כלל ששומעים שיש לי תאומות השאלה הבאה היא: 'יש לכם תאומים במשפחה?' ואני עונה שיש אבל אצלי זה מטיפולים והרבה פעמים מזה מתפתחת שיחה מעמיקה על הנושא ופתאום אני מגלה שהאישה שמולי מתמודדת בעצמה עם אתגר הפוריות/יש לה מישהי כזו במשפחה הקרובה והיא לא יודעת כיצד לנהוג".

    אז מה, לא לדבר בכלל?

    יצאתי מהשיחה עם שתי הנשים המיוחדות הללו עם המון חומר למחשבה. נושא ההתמודדות עם אתגר הפוריות עלה כאן מעל דפי העיתון משלל זוויות שונות. וגם כעת, נשאלת השאלה: אז מה בעצם נכון לעשות?

    בהשגחה פרטית נזכרתי בגמרא בבא בתרא דף ט"ז שאומרת "אמר רבי לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו… פנינה לשם שמיים נתכוונה דכתיב 'בעבור הרעימה'". וברש"י מבאר "שתתרעם חנה על שהיא עקרה ותתפלל".

    ומסביר הרבי בשיחת ו' תשרי תשכ"ז:

    "והיינו, שכשם שבנוגע לשטן הנה רק הכוונה הפנימית בשרשה ומקורה היא "לשם שמים", אבל בגלוי למטה מציאותו של השטן היא באופן של היפך הסיוע לתורה-ומצוותיה, כן הוא גם בנוגע לפנינה (שמחברים אותה עם השטן – "שטן ופנינה" בחדא מחתא), אף שבפנימיות הייתה כוונתה לשם שמים, כמו-שכתוב "וכעסתה צרתה גו' בעבור הרעימה", "שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל"…

    – הסיפור של פנינה וחנה אם שמואל משקף בצורה כמעט מדויקת את העניין. פנינה אם ברוכת ילדים ואילו חנה עקרה ושתיהן נשואות לאלקנה. פנינה הרבתה להציק לחנה. זה אומנם לא היה מתוך רוע לב. אלא "בעבור הרעימה" פנינה רצתה שחנה תתפלל מעומק הלב לילדים. אולם כאבה של חנה לא רק שלא נחלש הוא הלך והתעצם לנוכח מעשיה של פנינה. רבי לוי אומר שפנינה התכוונה לשם שמיים. אך לחנה זה לא הועיל ולכן פנינה נענשה.

    ומה ההוראה לגבינו? אין כאן כל כוונה להפחיד חלילה אלא להביא להבנה כי אין כל תועלת בשאלות והתעניינות בנושא אישי כל-כך. גם אם זה ברצון כנה ואמיתי בטובת הזולת. אם חברתך/גיסתך/אחותך תרגיש לנכון. היא תדבר איתך

    1293

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    3 תגובות

    1. ימימה
      כ״ו בתמוז ה׳תש״פ (18/07/2020) בשעה 21:18

      פחחחח.
      אמא שלי חיכתה לי 24 שנים! ע ש ר י ם ו א ר בע!
      וב"ה נולדתי בזכות ברכתו של הרבי.

    2. mina
      כ״ב בסיון ה׳תש״פ (14/06/2020) בשעה 13:27

      ועוד משהו שאפשר לעשות…
      זה פשוט להתפלל עבורה ( לא חייב לידע אותה..)

    3. נ.ו
      כ״ב בסיון ה׳תש״פ (14/06/2020) בשעה 0:02

      יחי המלך.תודה הארת את עיניי

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה