• מרגש ונוגע: כך עברתי את ה'כתר'

    הגדלה

    בשיאו של הגל השני בו רבים מספור מוצאים עצמם בן-לילה בבידוד חברתי, איידל'ה מאירי מצפת, ממתמודדות הגל הראשון חושפת את יומנה האישי והנוגע! * "לא אשים עליך" • לקריאה

    איידל'ה מאירי, עטרת חיה

    יום ראשון, י"ט אדר – אחרי שבת פורים: הכל בשליטה

    השמועות על החולים הראשונים מקהילת חב"ד בארץ ישראל מתחילות לעלות הילוך, יש מי שעוד אופטימי ולא מאמין עד שלא יראה, ויש מי שמתחיל לחשוש ברצינות. עדיין הכל מעורפל ולא ברור, כך שלכל אחד מהטיפוסים יש במה להיאחז…

    אני נמנית על הטיפוסים החרדתיים, ובכל זאת – מצאתי את עצמי מנצלת את החופש שנחת עלינו בפתאומיות ויצאתי עם בעלי והילדים לפארק פתוח, בדיעבד מסתבר שזו הייתה הפעם האחרונה לחודשיים הקרובים!…

    בשעות הערב, אני מתחילה להישאב לחרדות ומודיעה לבעלי חד משמעי: אין יותר יציאות מהבית, לא מניינים, לא אסיפות, רק מה שדחוף – כמובן שאני אחראית על רמת הדחיפות);

    מתחילים בטוב, נהנים מהזמן הלא מוגבל פתאום, הרוגע מהעומס היומיומי של השגרה הסוחפת, וההרגשה היא שכביכול הכל בידיים שלנו.

    יום רביעי, כ"ב אדר: קורונה…זה כאן! 

    הקורונה מתקרבת… המדריך בישיבה נדבק, כל מי ששהה בקרבתו צריך להיכנס לבידוד.

    מסתבר שביום ראשון בעלי נפגש איתו, פנים אל פנים בחדר סגור, כולל טפיחה על השכם – מה שנקרא 'מהדרין מן המהדרין'…

    אז הפעם זה רשמי – נכנסים לבידוד משפחתי, איך הילדים אמרו: "לא משאירים את אבא לבד, נכנס כולנו"…

    עם הילדים – ממשיכים באותה מתכונת אך קצת יותר מסודרת – הרי מדובר עכשיו בבידוד לשבועיים, (בחלום הכי גרוע לא האמנו שיותר…): סדר יום חסידי, תפילה, סיפורים, פעילות ויצירה.

    מקפידים על ארוחות משותפות ומסודרות – גילינו כמה זה זמן איכותי וחשוב, אוסף את כולם, זמן לדבר, לספר ולשתף.

    אחרי כמה ימים בעלי מתחיל לחוש ברע, מתלבטים אם להיבדק או שזה סתם, ספקות חוסר הוודאות הכריעו – בעלי נבדק (זה היה בשלב שעוד ספרו – חולה מספר….).

    מחכים לתוצאה, יום ועוד יום, ואין תשובה.

    במקביל אני מתחילה לקבל סחרחורת, אחרי יומיים של חולשה וסחרחורות אני קולטת שאני לא מריחה כלום!!! נבדקתי והתשובה הגיעה מהר – חיובית! – תמיד);

    אז הבנו מיד שלכאורה גם בעלי חיובי כי האפשרות היחידה שהייתה לי להידבק היא ממנו…

    מה זה אומר?! מה עושים?! והילדים??? יש לי תינוק יונק….

    כולם נבדקים, ה'אסטרונרטים' הלבנים מגיעים לבית, בהשראת פורים, הילדים מקבלים אותם בהתרגשות – 

     ב"ה!!! כל הילדים שליליים.

    השכנים המדהימים מתגייסים: 

    'תורנות זבל' – זה לא קל, שישה נפשות, קומה שלישית – כולל ניקיונות פסח ובפסח עצמו – קליפות, חד-פעמי, נסו לדמיין מדובר בכמויות…

    'תורנות קניות' – מכולת, ירקות, "סופר פארם", משחקים, ביגוד, הנעלה וזה לא נגמר…

    אט-אט קולטים את רמת התלותיות בעולם החיצון, זה קשה!!! משתדלים לעשות רשימה דמיונית ממי ביקשנו כבר וממי לא, באיזו תדירות לבקש ממי ומתי – משפחה, גיסים, חברים ושכנים… כל אחד שמניח משהו ליד הדלת 'מנוצל' לפינוי זבל/קרטונים/בקבוקים… 

    פסח מתקרב ואנחנו מבינים שאין ברירה – יש דאורייתא: "ושמחת בחגך". ויש הידורים. ופתאום "פסח שני" מקבל הזדהות אמיתית…

    מתחילים בניקיונות. בעלי ואני חלשים פיזית – בין השאר הקורונה גורמת לחולשה כללית וכאבי שרירים,

    את האקונומיקה לא מריחים, ובלילה סובלים מקוצר נשימה…

    עובדים חצי שעה ונחים שעתיים – מנוחה הכוונה הסבה לגננות – הפעלות, יצירות, סיפורים לארבעת המתוקים הבריאים פלוס…

    האתגר השנה היו לפנות את החמץ מהבית ולפתוח את הפסח באותו יום – בבידוד אין אפשרות לשלוח את הילדים עם פיתה ו'בייביסיטר' החוצה…

    פסח: החירות מתחילה 

    מכינים את התופים באמונה שלימה שנזכה לגאולה פרטית וכללית! השנה הציפייה מורגשת יותר מתמיד…

    וב"ה ב'ליל הסדר' מתחילים להרגיש הקלה משמעותית.

    פסח היה מדהים! 'סדר' פעם ראשונה בבית עם הילדים זה פשוט מתנה!

    הכנו מגירות ששם שמרו הילדים את היצירות שהכינו במשך השבוע, וב'ליל הסדר' הוציאו, והראו לכולם, בעלי מצא 'מניין מרפסות' והיה מאושר – תוך כדי הקפה שלי, מתנגן ברקע – "נקדישך"… אפילו ל"יזכור…" דאגו לי מהחלון.

    "לשנה הבאה בירושלים" – פסח נגמר…

    אחרי פסח: מבידוד לבידוד

    "שהחיינו וקיימנו" בספירת העומר… בעלי קיבל את השלילי השני, ההתרגשות בשיאה, הילדים משתוקקים לצאת החוצה, חלק חוששים ששכחו איך יורדים מדרגות…

    בעלי יוצא איתם לסיבוב ראשון, קוטפים פרחים וחוזרים עייפים אחרי חצי שעה… בשבילי – פעם ראשונה בשבועות האחרונים ששמעתי את השקט בשעות היום – הבית ריק!

    ואני – עוד מחכה לשלילי – נתונה לחסדיה של הבירוקרטיה הלא ברורה…

    בשלב מסוים מבינה שהתסמינים שלה גרועים מהמחלה עצמה – המלחמות מול שרותי הבריאות לקבלת המגיע לך, הפניות למשרד הבריאות לשמוע הסברים, פיקוד העורף, מד"א…

    ואז מבינים שכל עוד הילדים חשופים אליי, הם עדיין צריכים בידוד. על מנת לאפשר להם לצאת החוצה אחרי תקופה כל כך ארוכה, החלטנו שאני יתפנה למלונית יחד עם התינוק – הייתי שם שבוע, מלוניות הקורונה הם כתבה בפני עצמה…

    יום שני, י' אייר: הביתה בשמחה רבה!

    אני מקבלת את ה'שלילי' השני ומתקשה להאמין, מסתכלת עוד פעם, ועוד פעם, הגיע שלב שכבר לא האמנתי שאהיה שלילית אי פעם…

    התחלתי לתכנן את היציאה אך שוב בירוקרטיה – התינוק שהיה איתי צריך להיבדק שוב – במשרד הבריאות לא לוקחים סיכונים… מה שאומר שאצטרך להישאר כמה ימים נוספים במלונית – בדיקה, תוצאות… 

    בשלב הזה כבר לא היו לי כוחות להתמודד – שבוע מחוץ לבית, לבד, בלי בעלי והילדים…

    כנראה הקב"ה ריחם עליי – תוך כדי שאני מתכננת את הבריחה הלא-חוקית, הבן שלי טיפס ונפל – נלחצתי שפתח את הראש – חרדתית, אמרנו?! פקידי הקבלה בשלט רחוק לא לקחו סיכונים כששמעו את ההיסטריה שלי ופינו אותנו באמבולנס… שם, בבית הרפואה, הבדיקה ב"ה נעשתה במקום והתוצאות גם במיידי… שלילי;

    חזרתי לבית שלילית לקורונה אבל הכי חיובית להכל…

    י"ד אייר: מחכים לסוף הטוב

    פסח שני, "למה נגרע?!" משמעות חדשה…

    גאולה שלימה!!!

    732

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה