• זה בידייך: רק ביחד נעבור את הגל!

    7 | הצג גלריה

    נטע מרילי מחופי גואה שבהודו נותרה בשליחות חרף הרצון העז לעזוב ומשתפת במצב העכשווי בשליחות • "לא ידח ממנו נידח" • לקריאה ותמונות

    – שבת מברכים חודש שבט תש"פ –

    סעודת ליל שבת… הבית חב"ד עמוס עד אפס מקום, 150 איש אולי יותר – אין מקום לעבור… אנשים מתיישבים על השמשות ועל הספות כי השולחנות עמוסים… אני מתזזת בין המטבח, לילדים, לתינוקת ולשולחן שלנו…

    ברקע אני שומעת שמתחילים "שלום עליכם".

    קופצת שוב למטבח לבדוק מה קורה, הוראות אחרונות לעובדים, הגיעו כבר ל"אשת חיל"… מגיעה לשולחן, פותרת את הסכסוך העולמי של מי ישב ליד אבא/אמא… כל אחד במקומו. קידוש.

    בזווית העין אני מזהה מישהי מבוגרת מתרגשת… בצד השני מישהי צעירה מזילה דמעות… אין לי איך לפנות אליה…"אמןןןןן" והופ מתחיל הריב של מי ישתה קודם יין… מצליחה ליישב את הסיפור, כל אחד מקבל יין בדיוק על המילימטר, שותים יחד (כדי שאף אחד לא יהיה הראשון) ושוב אני במטבח.

    לחמניות, צלחות וסכום למי שחסר, חוזרת לשולחן: מלחמת עולם שלישית.

    קהל גדול – יש בלי עין הרע אז אפשר להתחיל את הדרמה… זה נפל, ההוא משך, זה בוכה, זה מרביץ… מנסה להחזיר את המצב לקדמותו. רואה שזה לא עוזר ומתחילה שיחות אישיות  עם הילדים במטבח, הערות, חיבוקים, נשיקות, כל אחד והמנה שלו… חוזרת, כולם אחרי "המוציא".

    רצה למטבח, להתחיל להוציא סלטים, מים ועוד…

    מוציאים הכל!

    סוף-סוף אני נוטלת ידיים ומתיישבת, ואז זה מתחיל: "אמא תביאי לי", "אמא נפל לי", "אמא מים", "אמא סלט"… והקהל הגדול – צופה. מחכה שהאדמה תבלע אותי… לא בלעה.

    קמה שנייה למטבח ובדרך פוגשת את הצעירה שבכתה…

    עיניים אדומות כולה מרוגשת. "מה קרה??? הכל בסדר??? להביא לך טישיו" אני שואלת אותה, "לא הכל בסדר! זה פשוט אתם – משפחה כזאת מתוקה, ילדים טובים וחמודים… התרגשתי מהקידוש איתם ואתכם… ואני מתגעגעת הביתה"…

    חיבוק ארוך והיא לוחשת לי: "איזה כיף לך אני רוצה גם ככה… לשבת בשולחן עם בעלי והילדים… אתם מדהימים!".

    ואני… נאנחת לי… לא יודעת מה ה' מנסה לרמוז לי עכשיו… "אוטוטו אצלך, תני לי את השם המלא שלך ושל אמא שלך ואתפלל עליך לזיווג בעזרת-ה'".

    באמצע הסעודה מתיישבת לידי מיכל. "את לא עייפה כבר? תשע שנים כל שבת, ים אנשים… איך יש לך כח?!" אני מנסה לענות ועוד לא מספיקה להגיב כלום חוץ מחיוך… והיא כבר ממשיכה: "זאת פעם ראשונה שהסכמתי לדרוך בבית חב"ד, אני לא בקטע, אבל הפעם רציתי לראות מה זה, והכל מקסים! תברכו אותי לזיווג, אני כבר לא צעירה… שגם אני אזכה להיות ככה בקרוב".

    ורק אני נשארת עם מלא סימני שאלה, והודיה לה' שזכינו, זכיתי.

    מבטיחה שברגעי האמת גם אני לא זוכרת את זה… ושלפני שרצתי להדליק נרות הייתי צריכה הרבה עבודה עצמית להתחיל סעודת שבת עמוסה נוספת.

    – שבת מברכים חודש מנחם אב תש"פ –

    כבר כמה חודשים שאנחנו פה מארחים במסגרת מצומצמת. אחרי שעזרנו להרבה להתקפל מפה לארץ בטיסות חילוץ למיניהן נשארנו עם האחרונים… מאד רציתי לחזור גם, הודו מלאה בקורונה ומזג האוויר עכשיו לא נעים – יש הרבה מונסונים והפסקות חשמל למכביר. כתבנו לרבי והסברנו את המצב והרבי כתב לנו להישאר. עד היהודי האחרון… מכתב מדויק שמסביר ששליחות לא עוזבים.

    לא אשקר… היה לי מאד קשה לקבל את הבשורה… מה יותר מנחם במצב מטורף שכזה מאשר לחזור לארץ… להיות ליד ההורים, עם אוכל כשר ועזרה עם הילדים.

    אבל, ב"ה הרבי נותן לנו כוחות ועברנו כבר מצבים לא פשוטים אחרים ותמיד הכל הסתדר לטובה בסוף.

    אז עכשיו אנחנו מארחים בבית… כמה משפחות בכל שבת. פתאום רואים את האחדות ואת החיבור אצל אנשים שלא היו כל-כך קרובים אלינו… פתאום יש זמן להשקיע בכל אחד… פה יש יולדת שצריך לבקר, שם יש "מת מצוה" שצריך להגיע לקבר ישראל. ב"ה, אנחנו לא נחים. מרגישים שלא סתם נשארנו. אמנם לא אותן כמויות, שליחות מסוג שונה, אבל לא מוותרים על אף יהודי! ב"ה.

    י"ט- כ"ג מנחם אב אלו ימי הקמפיין שלנו לתרומות כדי שנוכל להצליח להחזיק את הבית הזה פה בהודו… נשמח אם תעזרו לנו להמשיך להיות בית לכולם למרות המצב הלא רגיל שפוקד אותנו.

    רק ביחד נוכל לעבור את הגל!

    נטע מרילי

    בית חב"ד גואה, הודו













    1007

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה