• אף פעם לא מאוחר! • רב שיח מרתק

    הגדלה

    מבט מפוכח ועירני על האיחורים הכרוניים בחיי השגרה, נחמה וייס, דקלה יוספברג ושרה רפאלי ברב-שיח מחכים ומאלף על הדרך לחנך ילדים עם תפיסת זמן לקויה, מה עושים כדי לגשר על הפערים בין בני זוג, והאם הבעיה המעיקה בכלל ניתנת לשינוי? על שעון חב"ד ועוד. מאת אלומה שמלי, באדיבות מגזין עטרת חיה • לכתבה המלאה  

    העובד מגיע למשרד, כרגיל באיחור. "הילד לא הרגיש טוב" הוא מסביר את עצמו. "אבל אתה רווק?!" משתומם הבוס.

    "אה," נדהם העובד, "הילד צריך להיות שלי?"…

    תירוצים יש הרבה, מכל הסוגים. לפעמים הם טובים יותר, לפעמים פחות. הם לא משנים את העובדה שאיחור הוא נושא מטריד ומציק שיש לו השלכות לא פשוטות. אצל תלמידים הם עלולים לגרום לכישלונות בלימודים, אצל מבוגרים – בעיות בזוגיות, בעבודה ובתקשורת. איחור הוא בעצם בעיה שגוררת איתה בעיות נוספות.

    מאחרת (שלא) באשמתה

    המקום הראשון בו מגיעה בעיית האיחורים לידי ביטוי, ובו גם הומצאו רוב התירוצים המקוריים, הוא בית הספר. היא מוכרת בכיתות הנמוכות והגבוהות כאחד, אם כי ברור שההתייחסות אליה בכל גיל שונה.

    יצאנו לשטח ופגשנו מורות משכבות גיל שונות ששיתפו אותנו בהשלכות ובפתרונות:

    לחיה, מורה בכיתה א', יש משנה סדורה מאד לגבי איחורים של ילדות וההתמודדות איתם:

    "ילדה שמאחרת לכיתה, לא עשתה את המעבר מהבית ליום הלימודים בצורה נכונה. במקום לבוא עשר דקות קודם ולהתארגן בנחת, לשחק עם החברות, לאכול מזונות ולחכות למורה – היא מגיעה כשהמורה בכיתה, הבנות כבר יושבות ומסתכלות עליה. ואם זו ילדה שמאחרת קבוע, סיכוי סביר שהיא תשמע הערות מהחברות בכיתה 'למה תמיד את מאחרת?'… המורה לא יכולה להתפנות אליה בצורה מקסימלית. אם היא הגיעה עם תספורת חדשה, נעליים חדשות או כל דבר שמצריך התייחסות הולמת, זה יידחה. תלמידה כזו גם מפספסת את האתנחתא לפני יום לימודים עמוס וגם לא מקבלת את מירב תשומת הלב שמגיעה לה. וכל זה, כשמדובר על איחור קטן. אפשר להכפיל את הדברים כשמדובר באיחורים של עשר דקות ומעלה.

    "איך אני מתמודדת? – בכיתה א׳ הילדה לא אשמה באיחור. היא קטנה מכדי לקרוא שעון ותחושת הזמן עוד לא בנויה אצלה. היא גם לא יכולה עדיין להתארגן ולהגיע באופן עצמאי. לכן הטיפול לא יעשה מול הילדה אלא רק מול ההורים בדרך של הסברה. אם המצב כרוני, זה יוביל לזימון הורים מול ההנהלה".

    בלומי, מורה בח', בחרה להתמודד עם בעיית האיחורים בדרך מקורית וחיובית:

    "בכיתה ח', בנות בוגרות מספיק כדי לקחת אחריות על ההגעה בזמן ולכן העבודה על האיחורים היא מול הבנות. אני מיידעת את האמהות, אבל שלא כמו בכיתות הנמוכות, לאמא כבר אין את האפשרות לארגן את הילדה ולשלוח אותה מוקדם, והרבה פעמים האימהות בעצמן די חסרות־אונים ומחכות לעזרה של בית הספר…

    "צריך לזכור, שלמעט מקרים קיצוניים מאוד יש לילדה אפשרות להגיע בזמן אם היא רק רוצה. וכאן בעצם עיקר הבעיה… ברצון. ניסיתי בכיתה מבצעים – צבירת נקודות ופרסים, זה עזר קצת אבל לא משהו שהוביל לשינוי קבוע או רציני. הדבר שהועיל יותר מכל הייתה דרך שניסיתי באחת השנים, כשקבעתי את עשר הדקות הראשונות של כל יום לשיח עם התלמידות לפני התפילה, שיח עם מעט כיבוד. הרגעים האישיים האלו, שזכו להן רק המקדימות, היו כנראה חשובים מאוד. כי מספר הבנות שהקפידו להגיע באותה שנה בזמן שאף למאה אחוז! כמו שאמרנו, בגיל הזה – הכל תלוי ברצון"…

     

    הסיבות לאיחורים

    גב' נחמה וייס, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, בוחרת לפתוח בסיבות לאיחורים. מה גורם לילד או מבוגר אחראי לאחר?

    "הנקודה הראשונה והכי פשוטה היא חוסר עניין. בזמן של חוויה מיוחדת אנחנו לא מאחרים. כשמחכה לנו טיול שנתי, מסיבת סיום, אירוע שציפינו לו, תמיד נגיע בזמן ואפילו קודם. מה יכול לגרום לילד חוסר עניין? חוסר מוטיבציה? ילד שחווה כישלונות או קשיים לא מתחשק לו להגיע בזמן. הוא הולך עכשיו לקראת התמודדות לא נעימה או שהוא מרגיש שאין לו את הכלים להתמודד. הוא שואל את עצמו בתת מודע: 'למה להתאמץ להביא את עצמי לאותו מקום בו אני חווה קשיים?' לפעמים הסיבה היא הפוכה. הלימודים לא מאתגרים מספיק. משעמם לו. הוא מרגיש שהוא לא מוציא מעצמו את המיטב.

    "את אותה בדיקה נוכל לעשות עם מבוגר שמאחר לעבודה. יכול להיות שיש מישהו שלא נעים לו לפגוש, יש לו איזה אתגר תקשורתי בעבודה או שזו העבודה עצמה שגדולה על מידותיו. ולהיפך, יתכן והוא מרגיש לא מאותגר מספיק בעבודה או שחיקה. ברגע שנגלה מחדש את המוטיבציה ללימודים או לעבודה, בעיית האיחורים תיפתר מאליה. במקרה זה, האיחור הוא בעצם סימפטום שמורה על בעיה אחרת – אמירה של 'לא טוב לי'.

    "פה צריך לעצור, גם כשמדובר בילד וגם במבוגר, ולמצוא את המוטיבציה הפנימית על־ידי פתרון הבעיה או שינוי גישה. איך נגלה מחדש את הרצון? נזהה את הבעיה ונפתור אותה, במידה וניתן. תגבור לימודי? אתגר נוסף בכיתה? טיפול בבעיה חברתית? מבוגר ישאל את עצמו: 'האם זה הזמן להחליף עבודה? לצמצם משרה? לקחת תפקיד נוסף?'…

    "במידה ולא ניתן לפתור בעיה ננסה לשנות גישה. ניתן לעצמנו או לילד סיבה ותמריץ לקום בזמן לבית הספר או לעבודה. היום אני אומר מילה טובה לחבר, היום אני נותן שימת לב מיוחדת לתלמיד מסוים. בעצם, הילד או המבוגר מוצא לעצמו מטרה שתתן לו את החשק לקום וללכת בזמן.

    "הסיבה השנייה לאיחורים היא בעיה של אומדן זמן. המאחרים בטוחים שלוקח להם זמן מסוים לבצע פעולה מסוימת ומופתעים כשהם מגלים כמה זמן באמת זה לקח. בעיה של אומדן זמן יכולה לנבוע משתי סיבות ראשוניות:

    הסיבה הראשונה היא סימפטום של בעיית קשב וריכוז. בדרך כלל מאבחנים את ילדי הקשב בגלל מוסחות והיפראקטיביות. אבל גם בעיה באומדן זמן היא אחד המאפיינים שלא תמיד מודעים אליה. הם מאחרים לכל מקום, גם מבוגרים לא מאובחנים מאד מתוסכלים כי הם פשוט לא אמדו נכון את הזמן. סיבה נוספת היא פשוט בעיה מובנית באומדן זמן שלא קשורה לבעיית קשב וריכוז. השעון הפנימי של הגוף כביכול לא אומד נכון זמן.

    "במקרים כאלה חשובה קודם כל המודעות. לדעת שמדובר בבעיה ולא להאשים את עצמנו באיחורים שלנו, או של ילדנו. בשלב הבא נרגיל את הילד לתחושה של זמן. נכוון טיימר שיצלצל כל רבע שעה. נמקד אותו: 'מה הספקת בזמן הזה?' יכול להיות שזה יפתח אצלו את המודעות. יכול להיות שהוא יהיה תמיד תלוי בטיימר, העיקר זה שהוא מודע ומתמודד.

    "ההמלצה שלי: לעשות תצפית על הפעולות שלנו – מה אנחנו עושים וכמה זמן זה לוקח. שיהיה לנו מושג כמה זמן לוקח כל דבר. ואז אנחנו יכולים לבנות סדר־יום שבו אני יודע כמה זמן לוקחת לי פעולה מסוימת. כשהטיימר מצלצל זה הזמן לעבור לפעולה אחרת. וכך נבנה סדר־יום בלי לאחר ובלי לבזבז את הזמן על דברים שלא תכננו לבזבז. כאשר אנחנו בונים סדר־יום אנחנו מכניסים מראש את הדברים הגדולים כמו: לימודים, שעת השכבה ושינה. ואז נוכל לתכנן מה אנחנו רוצים לעשות בזמן הנותר.

    "איך נדע אם לילד יש בעיה של אומדן זמן או שהוא פשוט חסר חשק? יש לעקוב לאורך זמן. אימא יכולה לדעת לשים את האצבע על הבעיה. כאשר לילד אין חשק זה בדרך כלל תקופתי – בשנה שעברה הוא קפץ מהמיטה אז מה קורה עכשיו? ואילו כאשר מדובר בבעיה באומדן זמן היא מלווה את הילד באופן קבוע".

     

    החיים לצד מאחרת כרונית

    בית הספר הוא מקום בו אמורים, בין השאר, ללמוד גם להגיע בזמן. וכשלא לומדים את זה בבית הספר, מביאים את הבעיה איתנו לחיי הנישואין. מה קורה באמת, כשבני־זוג מתמודדים עם הבדלים קוטביים ביניהם?

    ירחמיאל (שם בדוי) בעל דייקן מאוד, משתף מעט על ההתמודדות האישית שלו מול האיחורים הכרוניים של אשתו:

    "אני חייב להיות בכל מקום בזמן. מה זה 'בזמן' בשבילי? לפחות רבע שעה לפני הזמן שנקבע. זה חשוב לי. אני מרגיש שאיחור מראה על זלזול במי שאתה אמור להיפגש איתו! איחורים גורמים לי לחץ. לא הכרתי את הלחץ הזה כשהייתי לבד. לא הייתי תלוי באף אחד. תמיד הגעתי מוקדם לכל מקום. עכשיו, כשאני נשוי, אני מוצא את עצמי נלחץ גם כשהיא מאחרת למקום שלא קשור אליי… 'יש לך פגישה בעוד עשרים דקות, הנסיעה היא חצי שעה, איך בדיוק את חושבת להגיע בזמן?'

    "לפעמים אני מרגיש כאילו כמו שחשוב לי לא לאחר, ככה חשוב לה כן לאחר… כשמדובר באירוע או פגישה ששנינו אמורים להגיע לשם? הלחץ הוא עצום. לפעמים אנחנו פשוט מגיעים כל אחד בנפרד. כשאני כבר שם (רבע שעה לפחות קודם), היא מתחילה להתארגן… המעניין הוא שלא מפריע לי כשהיא מאחרת הביתה או לפגישה איתי במקום שנקבע. אני יכול לקבל איחור סביר ורגיל לחכות. הלחץ שלי הוא כלפי עצמי. אני לא מרשה לעצמי לאחר וכשאני תלוי בקצב שלה, זה עלול בהחלט לקרות.

    "כשמדובר על טיסה אני נהיה 'סופר לחוץ'. אני רוצה שנהיה בשדה התעופה שלוש שעות או אפילו ארבע שעות לפני – שנספיק, שלא נצטרך 'לרוץ אחרי המטוס'. הקטע הוא, שכדי שאני אהיה רגוע, אני נלחץ. יש פה איזה מלכוד…

    "עם השנים המצב השתפר מעט. כל אחד מאיתנו נהיה קצת פחות קיצוני. היא מבינה את הלחץ שלי ומשתדלת יותר לעמוד בזמנים ואני נהייתי קצת פחות לחוץ – מוכן לקבל איחור של דקה או שתיים.

    מה החלום שלי? להישאר דייקן אבל בלי להיכנס ללחץ. עוד לא מצאתי את הנוסחה לזה"…

     

    אין דרך לשנות אדם אחר

    דקלה יוספסברג, מחברת הספר "לראות שיש כאן עוד מישהו" מנחת זוגות והורים בגישת "שפר" מדייקת: "לפני שאנחנו מנסים 'לפתור בעיות' בין בני־זוג שונים, יש לשים לב לדבר חשוב: אין דרך לשנות אדם אחר. זה לא מעשי וגם לא אנושי. איזו זכות יש לי לדרוש ממנו להשתנות? האפשרות היחידה שלי היא לשנות את עצמי, וגם זה לא קל, כידוע… אישה דייקנית שבעלה מאחר כרוני. בעל 'יקה' שכל קשר בין אישתו לשעון מקרי בהחלט – יעשו טובה לעצמם ולבן זוגם כשירפו מן הניסיונות (המרים בדרך כלל) לגרום לשני להשתנות. הם לא יצליחו! כך שחבל על כל המתח והרגשות הקשים.

    "מה כן ניתן לעשות? קודם־כל לקבל. לקבל ולהכיל את בן־הזוג שלי כמו שהוא. עם כל התכונות והאישיות המקסימה שלו, ועם האיחורים… להזכיר לעצמי את היופי שבהם, כמה אני מקנאה לפעמים בשלוות הנפש הזו, ברוגע הזה. ביכולת לשקוע במה שחשוב לך בלי להסתכל על השעון. אחרי שהרפתי מן הניסיון לשנות אותו, אני יכולה לנסות לפתור את ההתמודדות היומיומית. לעזור בהתארגנות שלפני יציאה? לוותר על הגעה לפני הזמן? להגיע לאירוע כל אחד בנפרד בזמן שמתאים לו? כל אחת תוכל למצוא את דרך הזהב המתאימה לה. הרגע הזה, בו אני פורשת מהמאבק על מי צודק ומי צריך להשתנות, מפסיק את המאבק מיידית, כי אי אפשר להיאבק לבד. הרגע שבו בן־הזוג שלי לא צריך להתגונן ולהילחם על עמדתו, כי קיבלתי אותו כמו שהוא, מאפשר לו להרפות ולראות גם את הצד שלי. שנינו לא נשתנה. אבל נהיה מכוונים לראות אחד את השני ולתת לשני את מה שחשוב לו".

    לקבל שבת בכיף

    ומן הזוגיות, אל שיא־השיאים של השבוע-היום שאפילו המאחרת הגדולה ביותר לא מאחרת אליו- שבת קודש. אף אחת לא מאחרת להדליק נרות, חס ושלום, אבל איך היא מגיעה אל הרגע הזה? נינוחה ורגועה, אחרי מנוחת צהריים לבושה בבגדי שבת? או קצרת נשימה, כל עוד רוחה בה, כשה'בלגן' שנדחה לשבת מציץ מכל פינה?

    שוחחנו עם שרה רפאלי, אם למשפחה ברוכה העובדת גם ביום שישי, והשבת נכנסת אליה הביתה כמו בחלום:

    "רק כדי לעודד, אני חייבת לשתף, שזה לא בטבע שלי. ימי שישי שלי היו ימים ללא נשימה, ונרות שבת הדלקתי תמיד בשנייה האחרונה, מזיעה, בבגדי עבודה… אחרי הברכה לא התיישבתי בנחת על הספה אלא המשכתי בכל המשימות שניתן היה לדחות לשבת… טאטוא, העברת הררי כביסה לא מקופלת מהספה לחדר השינה, הלבשת הקטנים, הכנת הסלטים… בסעודה עצמה נעצמו לי העיניים. כמעט לא הצלחתי ליהנות מהילדים, מהאוכל שהכנתי, מהשיחות והניגונים.

    "אז איך הכל השתנה?" שואלת שרה ומיד עונה "המנהלת בבית הספר בו עבדתי הציעה לי משרת חינוך. זה היה חלום חיי, מצד אחד. אבל בלתי אפשרי מבחינתי, כי זו משרה שחייבה עבודה ביום שישי. ולי, לא היה זמן ביום הזה אפילו לומר את המילה עבודה… התלבטתי מאוד, עד שהבנתי שהכל תלוי בהחלטה שלי. ההוכחה שלי הייתה השבתות של החורף. בקיץ נכנסתי 'עם הלשון בחוץ' לשבת בשעה שבע, אז איך בחורף הצלחתי להדליק נרות בארבע?! החלטתי להתייחס לזה כאל אתגר. חידה שצריך לפתור עם דף ועט. בדקתי מה אני צריכה להכין לשבת, כולל הכל! כתבתי ליד כל דבר כמה זמן הוא לוקח, בלי לוותר על שום דבר כי זה 'שנייה אחת'. בדקתי כמה זמן יש לי ושיבצתי את המשימות לפי דקות.

    "משבוע לשבוע זה השתכלל. משימות עברו לא רק ליום חמישי או רביעי, אלא אפילו לראשון ושני. מי אמר שחייבים לנקות את הפמוטים ביום חמישי בלילה דווקא? והנייר החתוך, אם נחתוך אותו ביום ראשון יהיה פחות טרי? ככל שהצלחתי, ככה גבר אצלי האתגר. למה רק להדליק נרות בזמן, אם אפשר עשר דקות קודם? למה רק להגיע לשבת בנחת אחרי מקלחת טובה, אם אפשר גם לנוח? ומה עם מבצע נש"ק? שווה לנסות! אם תתייחסו לזה כמו חידה מתמטית, אם תאמינו שאפשר, תופתעו!"

     

    198

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה