• "מילים שעושות שינוי" • טור אישי

    הגדלה

    כל מוצאי שבת עומדים בבית שלנו זוגות–זוגות: בעלים ונשותיהם, בנים ובנות כל יודע קרוא, ופותחים את השבוע בברכות לבביות, שהרעיף השם יתברך על זרע האבות. מה נעשה כדי שהברכות האלה יתגשמו, ירדו למטה לפעול בעולם הזה? אמר ה' לאברהם: "מברכך–ברוך", ולכוהנים ציווה ה' לברך את עמו ישראל באהבה. • לטור המלא

    ויתן לך – כוחה של מילה טובה/ אריאלה אלהרר דאשיף

    כל מוצאי שבת עומדים בבית שלנו זוגות–זוגות: בעלים ונשותיהם, בנים ובנות כל יודע קרוא, ופותחים את השבוע בברכות לבביות, שהרעיף השם יתברך על זרע האבות. מה נעשה כדי שהברכות האלה יתגשמו, ירדו למטה לפעול בעולם הזה? אמר ה' לאברהם: "מברכך–ברוך", ולכוהנים ציווה ה' לברך את עמו ישראל באהבה.

    היה פעם, אולי הוא עדיין ישנו, אב בית של מוסדות חב"ד בעיר מסוימת. הוא לא היה תלמיד חכם גדול, שליח מפורסם או עסקן נודע. הוא בסך הכל היה אב–בית, אבל כשהיה ילד או נער, שאיתו לא הצליחו המורים, המשפיעים, הרבנים, הפסיכולוגים, ועוד סוללה של נותני שירות לנפש, ואפילו ההורים שלו – היו שולחים את אותו נער לטיפולו. מה הוא היה עושה איתו? נותן לו עבודות, לוקח אותו איתו ממקום למקום, ומפטפט איתו, מכוון ומלמד אותו א'–ב' של להיות בנאדם, ופעמים רבות הוא היה מצליח… בגלל הלב שלו.

    שפת הלב

    מילים – גמר מלאכתן – השפתיים, לפניהן – החיך, הלוע, הלשון והשיניים, לפניהם – ההבל היוצא מן הלב, ולפני ההבל העולה מן הלב – חיצוניות הלב, ולפני חיצוניות הלב? פנימיות הלב. ולפני פנימיות הלב – המידות שבחשיבה (הן הנטייה לחסד או לדין או לכל מידה אחרת, שנוצרת ממחשבה שעולה במוח) ולפני המידות שבמחשבה – המוחין. יש משהו לפני המוחין? הנפש. הנפש הבהמית או הא–לוקית.

    זהו סדר ההשתלשלות של המילים… אבל את עיקר התוקף של המילה, היא מקבלת מפנימיות הלב, ואם הלב נקי מעצבות, אנוכיות, חוסר אמונה בה' וחשדנות, והוא גדוש אהבה – לחיים, ליפי הבריאה, לאנשים, לפשטות, ולהשם שברא כל אלה, אז כל מילה היא מילה טובה!

    מילים שעושות שינוי

    הייתה פעם אמא, אולי היא עוד ישנה, שהיה לה בן בגיל העשרה, והוא, כמו רבים בגילו, לא אהב לקחת אחריות… מה היא לא עשתה? ביקשה, החמיאה, נתנה פרסים, הבטיחה שמים וארץ, איימה, צעקה, הסבירה, הענישה – שפכה המון מילים על כל הנושא, אבל דבר כמעט לא זז…

    עד שיום אחד היא התעייפה נורא מלרדוף אחרי הבן שלה, כבר לא היה איכפת לה אם יעזור או לא, כי כל האנרגיות שהוציאה – לא חסכו לה זמן ולא הביאו את הנער לתוצאה המיוחלת. אז מתוך תשישות–קרב היא החליטה להרים ידיים – לא מעניינת אותה יותר העזרה שהוא אמור לסייע לה, או הפסד ימי לימודים.

    אז היא לקחה את הבן–יקיר לשיחה ואמרה לו:

    "בני יקירי, הדודים שלי, שהיו צעירים לפני שמונים–תשעים שנה, יצאו לעבודה בגיל צעיר, מתוך שהבית היה עני, והם גדלו להיות אנשים ישרים ואף אמידים. אתה זוכר את הסיפורים על ר' מולע פרוס, שהתייתם בגיל צעיר, וכבר מגיל ישיבה קטנה היה צריך לדאוג לעצמו למקום לינה ולאוכל? הוא גדל להיות חסיד מסור מדקדק בקלה כבחמורה, אמיץ ובעל תושייה, ודואג לאחיו. החיים לא הרשו לאנשים האלה לא לקחת אחריות. ואני, שגדלתי בבית שפינק מאד, לקח לי שנים ללמוד להיות פשוט בנאדם.

    "אני מחוייבת לחינוך שלך, ולכן לא אאפשר לך שלא לקחת אחריות. אתה יכול לבחור לקחת אחריות במסגרת שיתוף הפעולה המשפחתי בבית (האפשרות הזו חוסכת זמן וטרחה לכולם), או לקחת אחריות על עצמך בלבד: על הכביסה שלך, על הייבוש של בגדיך, למצוא לעצמך גרביים, להעיר את עצמך בבקרים, לסדר את חפציך, לקנות בעצמך את הבגדים והנעליים שלך, ועוד.

    הבן, יקירי, שכל זה הוא על מנת להיטיב איתך, כי אם תגדל להיות מפונק, המשמעות של זה היא – עניות בדעת ובממון, הזנחה, שעמום, בורות, ולבסוף בית הרוס, אם בכלל יהיה כזה". וכאן סיפרה האמא לילד שלה על מקרים כאלה שגם הוא מכיר… "אז תבחר בבקשה, האם תהיה אחראי על עצמך בלבד, או אחראי במסגרת השותפות המשפחתית?"

    המילים האלה לא נשמעות מילים טובות כל–כך, לא נעימות כל–כך… אז מה היה בסופה של השיחה הזו? ברוך השם, היא פעלה את פעולתה. למה? כי המילים באו מפנימיות לב אוהב באמת. את רגש האהבה האמא הזו חשה, בזמן שדיברה עם הבן. היא התעייפה מקרבות, כי נושא הקרבות היה הנוחות של עצמה. כשהתעייפה מהקרבות והניחה להם, נגלה הנושא האמיתי – טובת הילד. המילים כבר לא היו מילים יפות שעוטפות את הבל הלב, שעולה ממידות הלב של נפש בהמית אנוכית, שנמצאת בפאניקה כי היא זקוקה לעזרה, או כי היא לא בוטחת בהשם, ולכן מפחדת כל הזמן מה יהיה עם הבן–יקיר הזה. אז – המילים הפכו להיות טובות באמת.

    זה לא מה אתה אומר, זה איך אתה אומר, שתלוי ב–למה אתה אומר, שנובע מהיכן בנפש הדבר נאמר, וכדי למצוא את ה'למה' הזה – נדרשים להיות אמיתיים, לבדוק היטב מן הלב של איזו נפש עולות המילים.

    המילים החמות של ר' מענדל

    מספרים על ר' מענדל פוטרפאס, שפעם התמימים שנהגו לעלות בכל יום שישי על הרכבת שעוצרת בכפר, כדי לעשות מבצע תפילין, סיפרו לו שיש שם נוסע אחד שנוסע תמיד באותה שעה, והוא, באופן עקבי, מסרב בתוקף להניח תפילין. החליט ר׳ מענדל שהוא יעלה על הרכבת הזו – של יום שישי, ויבדוק – הייתכן?!… ביום השישי הקרוב הוא עלה לרכבת ההיא, פגש את אותו נוסע, והציע לו להניח תפילין. לר' מענדל אותו נוסע לא סירב. כי ר' מענדל היה תוכו רצוף אהבה – להשם, לרבי, לבני ישראל, למצוות.

    מי שזוכר את העיניים של ר' מענדל, את חום הדיבור שלו, את הפשטות… אם היה מישהו נקלע לכפר מבלי להכיר את אנשיו, היה עשוי לטעות בר' מענדל שהוא שואב מים. וזה בא מעבודה על הלב

    אחרי כל זה, אפשר להסיט הצידה את כל הקטנוניות של הרצונות האנוכיים, הכבוד שאולי לא קיבלנו, הציפיות שלא התממשו, הדאגה והפחד, ולהתחיל לברך מהלב, מלב אוהב: ״ויתן לך״ – יתן ויחזור ויתן.

    90

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה