אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, בתקופה כואבת של אבל על חורבן הבית, בזמן שכולנו מתאמצים – למרות הפערים הכואבים בין חלקי החברה – שלא לחזור על הטעות הנוראה של שנאת חינם, שלפני אלפיים שנה שלחה אותנו לגלות הארוכה הזו…

נוכח תקופה זו, שוחחתי עם קרן אילון, מטפלת ומדריכה זוגית ומשפחתית מוסמכת (.M.A) על ההתמודדות עם האבל, כדי לצאת מן השיחה מחוזקת ומעודדת. השורות הבאות יעסקו בתהליך האבל – נבדוק אילו קשיים עשויים להתגלות במהלך העיבוד, וכיצד ההלכה מסייעת לנו להתמודד עם משבר האבל.

הסופיות מעניקה משמעות לחיים

כולנו זועקים על מר הגלות, על הכאב הרב סביבנו, ומייחלים לגאולה. ועם כל זה, הרבי מה"מ לימד אותנו לראות את הטוב בכל דבר. גם בסופיות אפשר למצוא את הטוב האלוקי…

"בפסיכולוגיה החיובית מרבים לדבר על צמיחה מתוך אובדן. כשהתהליך עובר בצורה טובה ובריאה, חוסנו הנפשי של האבל מתגבר, והוא חי חיים מדויקים יותר בעבורו, הוא רואה משמעות בחייו. יש יתרון נוסף באובדן", ממשיכה קרן, "בעובדה שהחיים מוגבלים בזמן.

"החוקרת אליזבת' קובלר־רוס ציינה שמוגבלות החיים הזו היא אשר נותנת משמעות וטעם לחיינו, שכן, כשאדם יודע שימיו קצובים, הוא שואף לנצל אותם בצורה המיטבית, למצות את חייו ולנסוך בהם משמעות. ידוע, למשל, שאנשים שגילו שמחלתם סופנית, לאחר שהשלימו עם העובדה הזו, אזרו כוחות כדי לחיות את שארית חייהם באופן שיש בו משמעות בעבורם ובעבור סביבתם. למעשה, הידיעה שחיי כולנו קצובים, והתורה והמצוות הם שהולכים איתנו אחרי מאה ועשרים, היא שממריצה אותנו לעשייה.

"האבל בעצם מקרב אותנו מאוד אל ההפנמה של הידיעה הזו, והיא מביאה אחר כך למעשה. כדי להפנים צריך לא רק הבנה, אלא גם חוויה".

בחסידות מבואר שתפקיד הפטירה הוא לברר ולהפריד את הטוב הנצחי שהאדם עשה בחייו מן הרע הזמני, החולף. את הטוב להעלות ולתת לו את נצחיותו, ואת הרע לבטל או לתקן. זו בעצם מטרת התהליך שהנשמה עוברת אחרי המאה ועשרים. אם כן, הפטירה שנגזרה על האדם אחרי גן עדן, הייתה תוצאה ולא עונש. יש בה חסד עצום…

הבנה וקבלה – הבסיס להתמודדות בריאה

קרן מקדימה הנחת יסוד שמעניקה כוח: "האובדן", אומרת קרן, "הוא חלק מהחיים עצמם, והקדוש ברוך הוא הטביע בנו את היכולת להתמודד איתו באופן בריא. גם זה חלק מהנפש שלנו.

"רבים ממהרים לבוא לטיפול אחרי אובדן. זה לא בהכרח הדבר שנכון לעשותו. לעיתים נכון יותר לתת לנפש לעשות את שלה, ולהתמודד בצורה טבעית, כמובן בהתאם לנסיבות. אם חולף זמן, והאדם רואה שעדיין יש לו קושי בהתמודדות, זהו הסימן שעליו לפנות לעזרה מקצועית. לא צריך להיבהל מרגשות העצב העוצמתיים שמתלווים לאובדן, משום שהם בעצם חלק ממערכת ההגנה שה' הטביע בנפש, שקוראת לנו להאט ולהתכנס, לעצור לרגע את החיים, ולחשב מסלול מחדש.

"האבלות היא אחד התהליכים הקשים ביותר העוברים על אדם. יש כמה סיבות שבגללן הרגש מתעורר באופן עוצמתי כל כך: הפרֵדה הכואבת, ובמיוחד כשהאדם שממנו נפרדים שימש מקור תמיכה רגשית בעבורנו; אובדן של משמעות, כשהטיפול והקשר העניקו משמעות לחיינו; הלם, בלבול, אובדן טעם לחיים, כעס ואשמה. עוצמת הרגשות האלה תלויה במידה רבה בנסיבות האובדן.

"אינה דומה פטירתו של אדם צעיר לפטירתו של זקן מופלג; אינה דומה אובדן לאחר מחלה ממושכת, שנתנה הזדמנות להתכונן נפשית לפרדה, לבין אובדן פתאומי. שלא לדבר על אובדן בנסיבות טרגיות ולא שגרתיות, או כאלה שקשה למצוא להן משמעות חיובית (כגון שכחה של תינוק ברכב, לא עלינו).

"גם מידת הקרבה וההשפעה של הקשר על חיי האבל והימצאות של עניינים קשים ולא פתורים ברקע הם אלמנטים משמעותיים שיש להתייחס אליהם בתהליך הריפוי, תהליך האבל. צריך לתת מקום למכלול הזה, לעצור להתבונן בו, כדי לעכל ולעבד אותו".

האם קיים תהליך ידוע שאדם עובר כשהוא חווה אובדן?

"בהחלט. ויותר מכך, חשוב מאוד לדעת מה עובר על אדם כזה, זה תורם לעיבוד בריא של האובדן.

"נדמיין אישה שחשה כעס עמוק כלפי שמיא, ואינה מודעת לכך שכעס הוא רגש מצוי באובדן. בשל חוסר המודעות הזה היא עלולה להוסיף על רגש הכעס גם רגשי אשמה ושנאה עצמית, על שאינה נאמנה דיה לריבונו של עולם, ועל שהיצר הרע מתגבר עליה והיא אינה מצליחה לרסן אותו… אלו רגשות שליליים שבלי ספק יסבכו את המצב, ויקשו עליה מאוד לחזור לחיים תקינים ושמחים.

"כשאדם מודע לכך שהאבל הוא תהליך שכולל גם רגשות עזים של אשמה וכעס, הוא יכול להרשות לעצמו להקדיש את הזמן ואת תשומת הלב הדרושים לו כדי לעבד את כל מכלול הרגשות העולים בו."

קרן ממשילה את תהליך האבל לאונייה בלב ים סוער, שגלים אדירים מטלטלים אותה בעוצמה, בדרך אל חוף מבטחים. כך נראה האבל, טלטלות נפש עוצמתיות ותחושה של רכבת הרים, עד שצולחים את הקושי, וחוזרים שוב לחיים.

המודל המקובל בפסיכולוגיה הוא של החוקרת אליזבת' קובלר־רוס. הוא כולל חמישה שלבים, וקרן מדגישה שהם לא בהכרח יופיעו על פי הסדר, אבל הם נפוצים אצל מרבית האנשים. המאפיינים של כל השלבים הללו נמצאים לאורך התהליך כולו, אלא שכל שלב נקרא על שם הרגש הדומיננטי שבו. היא מוסיפה שהמודל הזה מתאים גם לאובדנים מסוגים נוספים, כגון: גירושין, לידות שקטות, לידה וגידול של ילד מיוחד ועוד.

1. שלב ראשון – הכחשה: הבעיה איננה קיימת, כביכול, או חמורה פחות; במילים אחרות, הנפש "בורחת" למקום שנראה לה "בטוח", כי ברגע זה אין לה לא כלים ולא עוצמה הדרושים להתמודדות, בעקבות ההלם הראשוני.

2. שלב שני – כעס: האסימונים נפלו, והאדם מכיר בכך שחייו השתנו, וקשה לו מאוד להכיל את העובדה הזו. הכעס הזה עשוי להיות מופנה גם כלפי הקדוש ברוך הוא. "מקובלני מבית סבתא", אומרת קרן בחיוך, "שאפשר לעמוד מול החלון, לטעון טענות ולכעוס כלפי שמיא, ולסיים אחר כך בבכי ובבקשת מחילה. ובוודאי הוא יקבל אותנו, הרי הוא אבא".

3. שלב שלישי – שלב הדילים: בשלב הזה האדם עושה מעין הסכמים עם המציאות, או עם הקדוש ברוך הוא. אדם מאמין עשוי לקבל עליו החלטות טובות לרפואתו או לרפואת קרובו (חשוב ומומלץ, שכן גם אם הוא לא יקבל את מבוקשו, על כל פנים הוא עסוק בתוספת אור, והדבר ודאי יעמוד לזכותו). אדם אחר עשוי להתנחם באמירה שיאמר לעצמו: 'אני מוכן לוותר על רגליי, בתנאי שעיניי יישארו לי'.

4. שלב רביעי – דיכאון: אחרי שרואים שבכל זאת ההתמודדות כאן – העצב מתעורר, והאדם חש דכדוך, דיכאון ותחושת חוסר אונים. הבשורה הטובה היא שאחרי השלב הזה מגיע שלב ההשלמה.

5. שלב חמישי – השלמה: משמעות ההשלמה היא שהגענו למקום שהנפש מתמודדת וחיה עם המציאות. אין זה אומר שהכול בסדר, ושמתפקדים כאילו לא אירע דבר. המשמעות היא שלומדים לחיות עם הבור שנפער בתוכנו, ומתפקדים לצד האובדן.

עיכובים בתהליך ההבראה

באופן כללי, שקיעה ברגשות שליליים מעכבת את תהליך הריפוי. זה בא לידי ביטוי באבל מתמשך, באדם שאיננו מתאושש.

כששאלתי את קרן בנוגע לתחושת חוסר האמון שמתעוררת באנשים שמתמודדים עם מחלה סופנית או שעברו את השואה – וחשים שאפילו על הקדוש ברוך הוא אי אפשר לסמוך, היא האירה את השיחה בתובנה מעמיקה: האובדן במקום הזה הוא אובדן של ביטחון ואובדן של משמעות. כשלא מצליחים להתמודד עם הרגשות השליליים הללו, התוצאה עשויה להיות עצב ודיכאון עמוקים מאוד. חשוב לדעת שלעיתים קרובות כאשר אין יכולת להתגבר על רגשות האבל והאובדן, הסיבה לכך היא שהאדם התמודד עם קשיים רגשיים קודמים ברבדים עמוקים יותר.

יש שלושה סימני אזהרה עיקריים, שמעידים שהאדם מתקשה להתמודד בצורה בריאה עם האבל:

משך תהליך האבל – על פי מחקרים, ובוודאי על פי תורה, תקופת אבל נכונה היא שנה. השנים שאחר כך אמורות להתאפיין בהתאוששות ובבניין.

החמרה של סימני האבל – הרבה מאוד בכי, קושי לישון, חוסר תיאבון, הסתגרות, ניתוק קשרים חברתיים והימנעות מפעילות שגורמת הנאה ותורמת להתפתחות אישית.

פגיעה באורח החיים – כלומר, פגיעה ניכרת בתחומים הנוגעים לניהול חיים תקין, כגון: יחסי משפחה, יציאה לעבודה וכדומה.

"גם הסביבה, החברה והמשפחה צריכות להיות ערניות למצבו של השרוי באבל, משום שבידוד חברתי עשוי להפוך לבדידות מוחצת. פעמים רבות אנשים נמנעים מלבקר את האבל או ליצור איתו קשר, משום שחשים אי נוחות ואינם יודעים מה לומר וכיצד לנחם. צריך לדעת שהקשר של הסביבה עם האבל, הוא בעצמו הנחמה. אלמנה הצהירה לפניי שיצירת הקשר מעודדת ומחזקת אותה, גם אם מי שמתקשרת אינה אומרת מילה, רק שואלת לשלומה – ושותקת.

"עוד נקודה מהותית שמעכבת את הריפוי היא הכחשה – הכחשת האבל, הניסיון להיות חזק, לא להודות בכאב, בכעס, בקושי. כשיש הדחקה של רגשות, חוסר התייחסות אליהם, עלולים ליצור נזק רגשי שיופיע מאוחר יותר, בצורת הזנחה עצמית, אובדנות, חולשה גופנית ופגיעה במערכת החיסון. העיבוד התקין של האבל הוא תהליך הכרחי לבריאות הנפשית", מסיימת קרן.

תורת האבלות – ההלכה והבריאות הנפשית

מנהגי האבלות (לא להתגלח, לא לשמוע מוזיקה וכדומה) והפעולות שיש לעשות בשנת האבל (לומר קדיש, להדליק נר נשמה) – מעניקים מסגרת אנושית, רכה ומובנית לאבלות, מסגרת שמטרתה לאפשר עיבוד רגשי בריא. יש בהלכות ובמנהגים כמה תועלות עיקריות: הם מסייעים לעבד את האבל, ולהתמודד עימו באופן נכון ובריא. התורה מלמדת כיצד לחיות לצד האובדן, כיצד להתייחס אל רגשות האבל ולעבד אותם בצורה מיטבית, כיצד ליצור סוג חדש של קשר עם הנפטר, כיצד למצוא את המשמעות העמוקה והפנימית לחיים ולפטירה באמצעות האבל, וכיצד למצוא מקורות תמיכה נפשיים וגשמיים להמשך החיים:

1. עיבוד והטמעה של האבל: כשהבית מתמלא אנשים, ועל האבל לפנות עצמו לגמרי לאבלות, הוא מקבל הזדמנות לשוחח על הרגשות שמציפים אותו, לקבל הזדהות ואולי אף הדרכה כיצד להתמודד, להפנים שהאירוע קרה ולדבר עליו. מחקרים מראים שכש"מדברים על זה" – מעבדים את האבל טוב יותר. לא מדובר בהכרח בשיחה עם איש מקצוע. אפשר לשוחח גם עם חבר או עם בן זוג… כך לא מאפשרים למנגנון ההכחשה לפעול, ומישירים מבט לבעיה. ישיבת שבעה היא עיקרון שכדאי ליישם גם בסיטואציות אחרות של אובדן ושל התאבלות. במקרים אלה אפשר להקדיש כמה דקות ביום לתחושות הכאב, לאפשר לעצמנו לשתף אחרים ברגשות שלנו ולתת להם מקום.

2. מתן לגיטימציה לרגש: הבכי, הישיבה על הרצפה, קריעת הבגד – מאפשרים שחרור רגשי. כך לא מדכאים את הכאב, אלא מעודדים את האדם לבטא את רגשותיו. הסיטואציה של השבעה מאלצת את האבל לעמוד מול רגשותיו ולא להדחיק אותם, להיזכר במקום שבו הוא נמצא, בנפטר, בהשלכות על חייו, ולדבר על כך. גם המבקרים, שאומרים לו שוב ושוב דברי נחמה, מטמיעים בתודעתו שהנה המצב השתנה. הוא נמצא בסיטואציה חדשה.

3. זמן מוקצב לכל שלב בתהליך האבלות: התורה אינה מצפה "להתגבר" מייד, אך גם אינה מאפשרת לאבל להימשך לנצח. יש מסלול – מהכאב החריף לחיים עם זיכרון. מהקבורה ועד מלאת שנה לפטירה – פעולות הזיכרון משתנות בהתאם לצורכי האבל. ישיבת שבעה מסייעת לעבור משלב ההכחשה לשלבים הבאים, ולעבור גם אותם בהצלחה. כך נוצרת שגרה בזמן בלבול – יש זמן מוגדר לאבל, תהליך הדרגתי של חזרה לחיים ויצירת משמעות מתוך האובדן.

4. הנצחה: עוזרת לנפש לחיות עם האובדן בלי להיבלע בו, מסייעת לעיבוד הכאב, שומרת על קשר עם הנפטר, בונה משמעות, יוצרת אשליה של שליטה וממד של המשכיות – כאילו הנפטר ממשיך לחיות דרכנו. האדם נפטר אבל לא נעלם מחיינו.

5. תמיכה קהילתית: מנהגי ה"שבעה" מביאים את הקהילה לבית האבל, עם ניחום, אוכל, שיח וזיכרון – ומונעים בדידות. התמיכה החברתית והמשפחתית, התחושה שאוהבים אותך, שאינך לבד, שיש מי שיקלוט אותך ויסייע לך בשעת הצורך – מעלה את תחושת המסוגלות העצמית של האדם, ונותנת לו את הכוח להתגבר.

6. פעולות למען הנפטר: אמירת קדיש, לימוד משניות ומעשי חסד נותנים לאבל תחושת המשכיות ומשמעות, ומצמצמים את תחושת חוסר האונים. הפעולות האלה מחזקות את הידיעה שהפרֵדה איננה סופית ומוחלטת. האדם המת השפיע על חיינו והיה מעורב בהם, וגם לאחר מותו אנחנו עשויים "להתייעץ" איתו, או לחשוב איך הוא היה מגיב בנוגע לסיטואציה מסוימת. במובן מסוים, הוא חי כל עוד אנחנו חיים. (בתוך כל הכאב, אפשר לנסות לזכור את הזמן שהתאפשר לנו להיות קרובים.) זאת ועוד, המעשים שאנו עושים לעילוי נשמתו מחברים אותנו אל הנשמה שחיה וקיימת, אף כי ברובד אחר.

7.  מציאת משמעות בחיי הנפטר ובפטירה: מציאת המשמעות עוזרת בכמה דרכים עמוקות. אין פירוש הדבר שעלינו "להצדיק" את האובדן, אלא שעלינו למצוא בתוכו משהו שיכול לחזק אותנו, לגלות שיש דרך לצמוח מתוך הכאב, לחבר את האובדן למשהו גדול יותר: ערך, זיכרון, מטרה, המשכיות. משמעות גם מחזירה שליטה. אנחנו לא נשארים קורבנות של מה שקרה, אלא בוחרים איך לספר את הסיפור שלנו, איך להפוך אותו, עם הכאב שבו, למנוף לצמיחה, לתוספת אהבה וחיים בעולם, להזדמנות להוסיף אור וקדושה במציאות. בכך אנו מחזירים לעצמנו תחושת עוצמה פנימית ועוד. ולבסוף, משמעות שומרת על הקשר. אנחנו בעצם אומרים: "יש המשכיות לנפטר – דרך הערכים שלו, ההשפעה שלו, מה שהוא השאיר". מחקרים מראים שכשאדם לא מוצא שום משמעות באובדן – עולה הסיכוי לדיכאון עמוק, לחרדה או לתחושת ריקנות קיצונית. משמעות מגינה על הנפש.

המשמעות של החיים והפטירה מחזירה אותנו לראש הכתבה. כשמשכילים למצוא את העומק והאלוקות בחיים, מוצאים אותם גם באבל.

מסר לחיים

לפני כעשר שנים איבדתי את בעלי הראשון. ימים אחדים לפני פטירתו שאלתי אותו איך לומדים להתמודד עם אובדן גדול כל כך, והוא ענה: "מי שיודע איך לחיות, ידע איך למות". מסר לחיים! האלוקות נמצאת בכול, רק צריך ללמוד לדעת אותה, לחיות אותה.

ברוך השם, כולנו כבר מרגישים פעמי משיח, ובקרוב ממש כל נשמות ישראל ייפגשו בביאת משיח, ובעולם התחייה בקרוב ממש.

באדיבות מגזין עטרת חיה