מה באמת אנחנו יודעות עליהם?

קמנו אליו בלילות, עזרנו לו להתהפך בפעם הראשונה, אפינו לו עוגת דבש מדהימה לכבוד ההכנסה ל'חדר', וליטפנו אותו בהתרגשות. כשאנחנו הולכות למלא לו את המזוודה בבין הזמנים, אנחנו יודעות בדיוק אילו גופיות הוא מעדיף ואיזה תפר בגרב מציק לו, ולקראת שבת חופשה אנחנו מכינות את הסלט שהוא אוהב ואת העוגה המסוימת.

אנחנו בטוחות שאנחנו יודעות מה קורה איתם. בכל זאת, אנחנו הרינו וילדנו אותם… גידלנו אותם, הקשבנו להם כשחזרו מהגן ומהתלמוד תורה.

אבל ביום בהיר אחד אנחנו מגלות לחרדתנו, שאולי אנחנו יודעות עליו הכול, אבל בעצם איננו יודעות כלום… רוב ימיו ולילותיו הוא מחוץ לבית, בחברת בחורים אחרים, ובהשפעתם והכוונתם של רבנים שאנחנו פוגשות אולי פעם בשנה, לא באמת מכירות. גם אם הבן הוא מהנדירים שמרימים טלפון בכל יום, חמש דקות שיחה רק נותנות לנו מושג כלשהו מה שלומו ומה מצב הרוח שלו, ומאפשרות לו לבקש מה שהוא צריך (כסף כנראה…) – לא הרבה יותר מזה.

עם יד על הלב – עד כמה את יודעת באמת מה קורה עם הבן שלך בפנימיית הישיבה או ב'קבוצה'? עוד מעט הוא מתחתן. האם את יודעת באמת עד כמה הוא ירא שמיים וחסיד? לאיזו מוזיקה הוא אוהב להקשיב בינו לבין עצמו? ומה הבילוי המועדף עליו? כמה באמת הוא משתף אותך מעבר ל'פרוטוקול' הרשמי מתוך העולם ה'בחורי' המופנם שלו?

הילה ושרהל'ה הן שתי אימהות שהופתעו מאוד לגלות עד כמה אינן יודעות דבר על הבן שלהן בישיבה גדולה, וכמה אינן מכירות אותו כלל. כל אחת וההפתעה שגילתה. הן משתפות בתחושות, בבהלה, בתובנות ובמה שלקחו איתן הלאה.

זורמים על מי מנוחות

קצת על הקשר עם הבן לפני שגיליתן מה שגיליתן…

הילה: דוידי היה הנסיך שלי, ממש. במשך שנים הוא היה בן יחיד בין הרבה בנות, עד שקיבל סוף־סוף אח, חודש לפני בר המצווה שלו. הוא היה ילד מרשים מאוד, כזה שסבתות ברחוב רואות אותו ויורקות נגד עין הרע… יפה תואר, מאיר פנים. גם בכיתה הוא תמיד הגיע לציונים מעולים, הצטיין בכול. הסב לנו המון נחת. הייתי קשורה אליו מאוד, מחכה לו שיחזור מה'חדר', נהנית להקשיב מה למד ומה קרה לו. הוא לא היה יותר מדי פטפטן, אבל ידעתי מי החברים שלו, עם אילו מורים הוא מסתדר יותר ועם אילו פחות. לאספות הורים היה תענוג ללכת, רגעים ארוכים של נחת.

בישיבה הקטנה הוא התעלה על עצמו, למד והתקדם. היה לו קצת קשה מהבחינה הגשמית, כי האוכל לא היה טעים וגם לא הספיק. אינני יודעת אם הוא היה מפונק במיוחד (בזכותי, כנראה), או שהמצב באמת היה קשוח, בכל מקרה, הייתי שולחת לו השלמות באהבה גדולה. אוכל שהוא אוהב, ירקות חתוכים, כסף מזומן לפיצה למקרה חירום…

כשעלה לישיבה הגדולה, בשלב כלשהו, לא שמתי לב מתי, התחיל להתלונן על הרמה הלימודית, על הר"מ המשעמם, על החברים. כמובן האמנתי. הרי הוא מוכשר כל כך, ויכול להיות שבאמת הרמה אינה מתאימה לו. ניסיתי לשכנע אותו להמשיך עוד קצת, לדבר עם הרבנים. אולי להעביר אותו לשיעור ברמה גבוהה יותר. ביני לביני התחלתי לחשוב על ישיבות טובות יותר. כי הבן שלי היה שלמות, כן?

שרהל'ה: שניאור הוא ילד סנדוויץ'. נולד קצת מוקדם ודי קטן. תמיד הרגשתי שאני צריכה לגונן עליו, וכמנהג נשים יהודיות, תמיד הייתי מלאת נקיפות מצפון בנוגע אליו – שאיני מקדישה לו די זמן בגלל הקטנים, הגדולים, הבית, העבודה… שאיני משקיעה בו ואיני עוזרת לו כמו שהייתי צריכה.

בלימודים הוא היה בסדר, למעלה מהממוצע, אבל לא מבריק. למד טוב וקיבל ציונים סבירים. בחברה הוא היה די שקט. היו לו כמה חברים טובים ודי. מעולם לא נהנה מטיולים או ממסיבות רבות משתתפים. היה ביישן ועדין.

המורים תמיד שיבחו אותו. אמרו שהוא ילד טוב ובעל דרך ארץ, מקפיד על כל הכללים, לומד יפה, לא עושה בעיות. לי תמיד הייתה הרגשה שיש פה החמצה, אך לא ידעתי היכן לשים את האצבע.

דווקא בעלי, היחיד ששיתפתי בתחושות שלי, הרגיע אותי: "תני לו את הזמן שלו," היה אומר. "הוא בסדר גמור. יגדל ויתפתח וימצא את המקום שלו בעולם. תפסיקי לגונן עליו כאילו הוא גוזל מסכן". לפעמים היה אומר "תפסיקי לחפש בעיות בכוח"…

לקראת סיום הלימודים בתלמוד תורה עודדנו אותו להירשם לישיבה קטנה שיש בה הרבה תשומת לב לכל בחור. הוא באמת נהנה בה מאוד. בשיעור ג' החליט שהוא רוצה להמשיך דווקא באחת הישיבות הגדולות וההמוניות. נשמתי עמוק ונתתי לו להיבחן איפה שהוא רוצה. קיוויתי מאוד שלא יישבר כשיטבע בים החברתי והצוות בקושי יזכור את שמו.

מביטה מעבר למסך 

ספרו על הרגע שבו הבנתן, לפתע, שאינכן מכירות אותו כלל.

הילה: זה היה בתקופה שבה התחלתי לחשוב על ישיבות אחרות בשביל דוידי. לא באמת הבנתי בישיבות, וזו שהוא היה בה הייתה גם ככה מעולה. בעלי לא הסכים כלל לשתף פעולה וטען שהילד מפונק – הוא נמצא בישיבה טובה, ושיפסיק להתלונן. באחד הימים סידרתי מדף כלשהו בחדר שלו, ומצאתי כמה מחברות ששם בפינה, מתחת לבגדים. מכיוון שהוא מעולם לא היה מסודר, הייתי בטוחה שהוא בעצמו לא שם לב שהן שם, ולא חשדתי שמדובר במשהו אישי. פתחתי את המחברת כדי לבדוק לאיזו אחות היא שייכת, לשים במקום, ואז חשכו עיניי. היה זה מעין יומן שהוא כתב לעצמו, ובו כל מיני משימות ותובנות, כולל סימונים ופירוט איך התקדם בכל נושא. התברר לי שהתחומים שמעניינים את הבן שלי שונים ורחוקים מאוד ממה שחשבתי. הוא התעסק, לפי מה שכתוב שם, בסדרות, בספורט ובעוד דברים שלא נעים להזכיר בעיתון מכובד.

דחפתי את המחברת שוב לאותו מקום ושתקתי, המומה. כמה ימים לא אמרתי כלום, אבל כשהמשפיע התקשר לומר שדוידי שלנו לא ימשיך בשנה הבאה בישיבה, מפני שאיננו מתאים לרמה החסידית ועלול לקלקל את החברים, כבר לא הייתי מופתעת. רק לא הצלחתי להבין איך הצליח להתנהל ולהתקדם בכל התחומים האלו בלי שידענו כלום, ממש כלום!

שרהל'ה: שניאור עלה לישיבה הגדולה ונהיה שקט יותר ממה שהיה קודם. גם כשחזר הביתה הוא נשאר שקט, מה שבדרך כלל לא קרה קודם. בשבתות חופשה מצאתי אותו לא פעם יושב מול הגמרא. בימי שישי, בשבת אחר הצוהריים, אפילו בראשון כשחיכה שאגמור לגהץ. נקיפות המצפון שלי הרקיעו שחקים, הייתי בטוחה שקשה לו, שהוא מנסה לנצל כל רגע כדי לחזור על החומר, להשלים פערים. כשלא היה בגמרא, היה מתבודד לו בחדר עם הנגן. לא היה לי מושג מה הוא שומע, ולא ראיתי צורך לשאול.

בליבי עמוק קיוויתי מאוד שאיני טומנת ראש בחול כמו בת יענה.

ואז הגיעה חתונה של קרוב רחוק שלנו, והיינו מוכרחים לנסוע לשם יחד, בעלי ואני. נכנסנו לומר "מזל טוב", אכלנו קצת, רקדנו קצת, ויצאנו חזרה הביתה. בדרך לרכב ניגש אלינו מישהו, כולו התלהבות. "אתה אבא של שניאור, לא?"

הנהנו. התברר שהוא אחד המשגיחים בישיבה. הוא שפע תשבחות על שניאור שלנו. על לימוד התניא, על סיומי המסכת שהוא עושה, על בית הכנסת שהוא מדבר בו בכל שבת, על הקשיש שלו. חשבנו שהוא מתבלבל, ניסינו לבדוק איתו על איזה שניאור הוא מדבר. מתברר שהילד הסגור והבינוני שלנו קיבל עליו ללמוד עוד ועוד מסכתות מחוץ לסדר ונבחן עליהן, הוא יודע כבר כמעט שלושה־עשר פרקי תניא בעל פה, יש לו בית כנסת קבוע שבו הוא חוזר שיחה של הרבי בשבת בבוקר ושאוהבים אותו שם מאוד. יש גם קשיש אחד שהוא לומד איתו מדי ערב משניות, מקשיב לו, מלווה אותו הביתה בסבלנות.

היינו המומים ממש. לרגע לא דמיינו לאן הבן שלנו התקדם, כמה הוא מעמיס על עצמו, לאן הוא שואף להגיע. השתדלנו שלא לשאול יותר מדי, כדי לא לגלות את המצב המביך שאיננו יודעים דבר.

כל הדרך הביתה דמעתי. בעלי שתק. לא מצאנו מילים. היה זה בכי של אושר על הנחת הגדולה שנחתה עלינו בלי שום הכנה, על הבחור המדהים שגדל אצלנו בבית, איכותי כל כך, שואף למעלה, מונח במקום נעלה כל כך.

היה בבכי שלי גם צער, פגיעה. על זה שלא ידעתי כלום, שאפילו לא ניחשתי במה הבן שלי מונח. תהיתי למה הסתיר ממנו. האם פחד שנחליש אותו, נייאש אותו, ננסה להוריד אותו מכל הרעיונות המדהימים האלו?

בעלי חשש שמדובר בצדיקות מוגזמת, לא בריאה. לדעתו ילד בן שמונה־עשרה צריך ליהנות עם חברים, להשתולל לפעמים, להיאבק עם היצר הרע. צדיקות מוגזמת וניצול זמן מרבי כזה אינם מעידים לדעתו על מצב נפשי טוב. הוא לחוץ ומנסה לרַצות. את מי? לא ידענו.

דברו איתנו!

מילה על הישיבה ועל מערכת החינוך היום.

הילה: הייתי רוצה שידברו איתנו קודם. צוות שמחליט להעיף בחור מהישיבה גילה סימנים כבר הרבה זמן קודם. הם ראו משהו, ודאי ניסו לעצור, התלבטו, ערכו ישיבת צוות כלשהי, החליטו. למה לא שיתפו אותנו בשלב כלשהו באמצע? לולי הייתי מוצאת את המחברת כמה ימים קודם, השמיים היו נופלים עליי כמו שנפלו על בעלי…

המחשבה שוודאי ההורים יודעים בדיוק איזה 'תכשיט' יש להם בבית אינה נכונה ואינה מדויקת. ועם כל זה שהוא בן שמונה־עשרה, עדיין יש להורים השפעה על הילד שלהם. לפחות היינו מתפללים, כותבים לרבי, מנסים לדבר איתו, משהו!

שרהל'ה: אני ודאי לא מתלוננת. מאמינה שהרבה מהטוב שנפל עלינו הוא בזכות הישיבה, האווירה בה והצוות המדהים. ועדיין, הייתי שמחה שישתפו אותנו במה שקורה עם הילד שלנו. קודם כול, הורים אוהבים כל כך, דואגים כל כך, למה לא לשמח אותם בשיחת טלפון קצרה, בהודעה משמחת על הבן היקר שלהם, במשהו שייתן להם כוח לעוד הרבה ימים?

זאת ועוד, אם באמת החשש של בעלי מוצדק ומדובר בריצוי לא בריא, גם זה דבר שאנחנו צריכים לדעת עליו ולטפל בו. קשר עם הורים חשוב ממש, לישיבה ולגם לבן.

איך ממשיכים אחרי גילוי כזה?

הילה: איך ממשיכים?… היום דוידי שלנו כבר אינו שומר בגלוי שום דבר. מאמינה שהלב שלו עוד מחובר לרבי ולקדוש ברוך הוא. הוא ירד לגמרי מהדרך, ועושה ככל העולה על רוחו, ממש. אנחנו, כמו כל ההורים במצבנו, נעים בין תסכול ואכזבה לרחמים ותפילות. המון דמעות, המון יועצים, המון ייאוש והמון תקווה.

שרהל'ה: בימים הראשונים הידיעות הללו היו הסוד שלנו. נהנינו מכל רגע של אושר, לא שיתפנו איש, עדיין לא הרשינו לעצמנו לדאוג ממשהו, רק שמחנו. אחר כך נסענו יחד לבקר אותו בישיבה, הוצאנו אותו לארוחה של פלאפל בגינה נטושה, סיפרנו לו בהתרגשות על כל מה ששמענו עליו, עד כמה שימח אותנו. הוא היה נבוך מאוד, אבל היה נראה שטוב לו שאנחנו יודעים ושמחים. הוא סיפר שפחד כל כך שלא יצליח לעמוד בהחלטות שלו ואחר כך יצחקו עליו, שהעדיף שלא לספר לאיש, רק למשפיע שלו. הוא מקשיב לפרקי תניא עם המנגינה של אלאור וולנר בכל רגע פנוי, כדי לקלוט עוד פרק ועוד אחד, ולומד מסכתות נוספות שקיבל עליו. נראה היה שטוב לו והוא מלא סיפוק פנימי מהעמידה שלו ביעדים שהציב לעצמו.

יצרנו קשר עם המשפיע שלו, ניסינו לברר אם זה לא יותר מדי, אם אין כאן ריצוי. המשפיע הרגיע אותנו, הבטיח שהבחור שלנו יודע מה הוא עושה, שלם עם עצמו ורגוע מאוד. ליתר ביטחון שלחנו אותו לכמה שיחות עם יועץ חינוכי, וגם הוא הרגיע אותנו, ברוך ה'.

איך הקשר ביניכם עכשיו?

הילה: טוב יותר, במידה מסוימת. אמיתי יותר. היינו צריכים ללמוד איך לבנות את הקשר מחדש. אם הקשר שלנו קודם היה הנסיך וצוות המעריצים המפנקים, היום אנחנו מדברים גלויות, כועסים, צוחקים לפעמים, אוהבים וגם רבים. הוא כבר לא מנסה להסתיר מאתנו כלום (אם כי לפעמים יש דברים שהייתי מעדיפה שלא לשמוע) וממילא החיבור הוא אמיתי וכן, בלי זיופים ורמאות שהיו קודם, כשאפילו לא חשדנו.

שרהל'ה: האמת, קצת מלחיץ. אני כולי התרוממות כשאני חושבת על הבחור המדהים הזה, מתפעלת איך גדל טוב כל כך, ערכי כל כך. מרגישה כמו אחת מהאימהות של הצדיקים מפעם, שהבינה שהיא מגדלת ילד מיוחד. עם זאת, אני יודעת שיהיה לו לא נעים להתוודע לתחושות האלו, אז אני מדחיקה את המחשבה הזו כשהוא מגיע, מתנהגת אליו כמו אל בחור רגיל לגמרי. מבקשת לזרוק זבל, מתעצבנת כשהוא לא מניח צלחת בכיור, מתבדחת איתו על שטות של אח קטן. יודעת שזה מה שהכי טוב לו.

מילה לסיום.

הילה: תמיד תתפללו. כל ילד צריך תפילות, גם אלו שלכאורה רק מרווים אותנו נחת.

שרהל'ה: תמיד תאמינו בילד שלכם, הוא מסוגל להרבה יותר ממה שאתן משערות לעצמכן.

באדיבות מגזין עטרת חיה