"לא להיכנס לסלון! גם לא לחדר… סדר מייד את המיטה! לא עם הידיים המלוכלכות…" היא הביטה סביב בעיני נץ, בוחנת אם כל דבר נמצא במקומו, אם אין פירור סורר או לכלוך. רק כשהשתכנעה שהכול מבריק ומצוחצח, קרסה על הספה באפיסת כוחות, עוצמת עיניים לרגע. בעיני רוחה היא שומעת את צלצול פעמון הדלת, ורואה אותה נכנסת אל הבית. מעבירה את אצבעה כמו בלי משים על קצה מדפי הספרייה, ובוחנת אם העלתה אבק בחכתה. ניגשת לארונות המטבח ולאחריהם למקרר, ומביטה בה במבטה השופט…

בדיחות וסיפורים רבים עוסקים במורכבות היחסים בין הכלה לחמותה. אך לא תמיד המציאות דומה למה שמספרים. שלוש כלות, שרה, יהודית וחנה, הסכימו להתראיין ולתאר את הקשר החם והטוב עם החמות.

כמה מילים על הקשר עם החמות?

שרה: "הקשר עם חמותי הוא קשר חם מאוד, והוא מתבטא בשיחות בינינו על כל נושא שהוא. אנחנו יכולות להתקשר זו לזו ולהתייעץ זו עם זו. אני יודעת שאם אצטרך עזרה, חמותי תעשה הכול כדי לסייע, והפוך, גם היא יודעת שתמיד אבוא לעזרתה. בשנים האחרונות קשה להורי בעלי להגיע לבקר, אז אנחנו מגיעים אליהם. למרות העומס והמרחק, אני לא מוכנה לוותר על הביקור אצלם. זו ההזדמנות שלי לשמור על הקשר איתם. מבחינתי, הם לא רק ההורים של בעלי, ואני לא רק הכלה שלהם, אני חושבת שבזה טמון סוד הקשר שלנו".

יהודית: "יש לנו קשר חזק מאוד המבוסס על כבוד והערכה הדדית. אני מכבדת אותה מאוד, הרי היא אימא של בעלי, וגידלה אותו במסירות. היא גם סבתא של ילדיי. אני לא שוכחת את זה. גם היא מכבדת מאוד, מוקירה, מעריכה, רואה בעין טובה ורק מודה".

חנה: "יש לנו קשר מצוין. אנחנו מסוגלות לשוחח שעות, גם עד אמצע הלילה, כאילו נפגשנו עכשיו לראשונה, ואיננו מכירות למעלה מעשרים שנה. היא אוהבת אותי, ואפשר להרגיש את זה. תמיד נותנת לי תחושה שהיא גאה בי ושמחה להיפגש. יש הרבה דברים שבהם אנחנו דומות, ויש לנו תחומי עניין משותפים. הדברים שבהם אנחנו לא מסכימות הפכו עם השנים לנושא לבדיחות משפחתיות, ויכוחים של צחוק".

איך הייתה ההתחלה, כיצד נבנה הקשר?

שרה: "כבר מההתחלה הרגשתי שהיא קיבלה אותי למשפחה בידיים פתוחות. עשתה הכול שארגיש בנוח. הכינה לי דברים שאני אוהבת, פינקה".

היא עוצרת לרגע, מנסה לדייק. "בהתחלה חששתי לומר כל מיני דברים, שמא אפגע בה. אבל ראיתי שהיא אדם כן מאוד, וברגע שאומרים דברים בצורה מכבדת, זה לא מרחיק אלא הפוך. ככה עשיתי כשהיא הכינה לי שתייה חמה, ובטעות שמה מלח במקום סוכר. העדפתי לומר בעדינות, ואפילו התלוצצנו על זה. היא לימדה אותי שבכל זאת יש הבדל בין בת לכלה, וכל הערה שלה היא הופכת להארה, להמלצה, מרככת את הדברים שאומרת לי, וזה גורם לי להעריך אותה עוד יותר. אני מרגישה שאני חשובה לה, והיא שומרת על כבודי גם אם יש לה הערות".

יהודית: "מההתחלה היא הייתה לצידי ותמכה בי, כאשר הרגישה שאני זקוקה לכך. אני מאמינה שהייתה נוהגת כך עם כל כלה, אבל בעבורי זה היה חשוב במיוחד. מכיוון שהתייתמתי, המסירות שלה תרמה לי מאוד, וידעתי להעריך אותה. בתקופות רגישות היא ידעה להבין ולהכיל. זה היה מורגש מאוד כל השנים, תמיד הייתה לצידי בכל הרגעים הקשים האלה. תמיד הייתה מתקשרת לפני בדיקה רפואית, משתפת במידע ומלווה בתהליך. התמיכה שלה עזרה לי מאוד ונתנה הרבה ביטחון.

"היא אדם חם מאוד. מחוברת מאוד לקדוש ברוך הוא, מודה לו על כל הטוב ומרעיפה אהבה על כולם. יש לה מידות טובות כל כך. בזכותה הפכתי להיות חלק מהמשפחה. היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות, נתנה לי תחושה שאני ממש כמו בת, לא רק כלה. כמו שהבן שלה הוא חלק ממנה, כך גם הכלה שלה היא חלק ממנה. ואני רואה את הקבלה הזו גם אצל החתנים".

חנה: "האמת שבתקופת השידוכים פחדתי מאוד מהחמות שתהיה לי. התקשיתי לדמיין אותה, ושאבתי את כל המידע על יחסי כלה–חמות מסיפורים מסמרי שיער של חברות ומבדיחות תפלות. אני טיפוס די עדין וחששן, וידעתי שאם היא תהיה ביקורתית כלפיי, אתקשה לתפקד. אולם, ברוך ה', זכיתי ומייד כשנפגשנו לראשונה, קצת לפני הווארט, היא הרעיפה עליי אהבה וחיבוקים בלי סוף.

"בעלי בעל תשובה, והיו הרבה מהמורות שהיינו צריכות לדלג מעליהן, אישה לא דתית לעת עתה מול בחורה חב"דית, אבל בסייעתא דשמיא ועם הרבה סבלנות ועידוד של המשפיעה עשינו דרך מדהימה".

איזה רגע מיוחד עם החמות את זוכרת?

שרה: "רק אחד? היו הרבה לאורך השנים. אולי כשבישלנו יחד? אומנם היו רגעים משמעותיים יותר יחד, אבל הרגעים האלה זכורים לי היטב בגלל המתיקות והשלווה שבהם. היינו עומדות יחד במטבח ברוגע ובנינוחות, והיא לימדה אותי לאפות ולבשל, והכול תוך כדי שיחות והרבה צחוקים".

יהודית: "רגע מיוחד של ביחד? יש כל מיני רגעים… אבל אספר על רגע אחד מני רבים. פעם הגענו להתארח לחג הפסח, והיינו שם כמעט כל החג. פסח הוא חג מאתגר מאוד, הדורש לעמוד על הרגליים במטבח כל היום, ואנחנו היינו עם ילדים קטנים. קצת התביישתי, והתלבטתי אם להיכנס למטבח ולעזור או לא.

"לקראת שביעי של פסח חמותי הרגישה רע מאוד, כנראה נדבקה בווירוס כלשהו, והיו אורחים בדרך. באותו רגע החלטתי לסלק כליל את המבוכה. נעמדתי במטבח ובישלתי הכול מא' ועד ת'. אני חושבת שהרגעים האלה היו משמעותיים ממש. אני לא בת, אני כלה. היו לי ילדים קטנים, אולי גם הייתי בהיריון. תחילה היא ניסתה למחות: 'מה פתאום?! את לא אמורה לעבוד קשה כל כך!' היא הרי תמיד משתדלת להתחשב בלי סוף ולאפשר לי לנוח.

"אבל הרגשתי שבכל זאת היא שמחה, ולי יש זכות להחזיר לה קצת מהטוב שהיא מרעיפה עליי, להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. היא הרשתה לעצמה להרפות לגמרי ולנוח, והרגשתי שטוב לה להישען ולשחרר, לאפשר לנו לפנק אותה לפחות באופן חד־פעמי. ועזרה מכלה שונה מעזרה מהבת, כפי שכולכן יודעות".

חנה: "יש לנו המון רגעים של ביחד. הרגע החזק ביותר, לדעתי, הוא הרגע שבו הגעתי ל'ווארט'. המונית שבה נסעתי עם המשפחה עצרה למרגלות הבניין, ויצאתי ממנה. חמותי עמדה ליד הבניין וחיכתה, אף שהם הגיעו הרבה קודם. היא מיהרה לקראתי ופשוט עטפה אותי בחיבוק אוהב. זה היה מרגש ומשפחתי כל כך, ורבים מהחששות שלי התפוגגו.

"בחודש האחרון, בגלל סיבה כלשהי, חמותי עברה לגור אצלנו לזמן מה. המצב הזה רק הוכיח לנו עד כמה אנחנו זורמות ומכילות. לולי הקשר הטוב שבנינו יכלה להיגרם אי נוחות מרובה. אבל אנחנו, ברוך ה', מסתדרות יחד טוב כל כך, שהימים האלו עוברים עלינו בשמחה ובנחת. חודש שכולו רגעים מיוחדים של יחד".

ספרי על רגע מאתגר שנקלעתן אליו ועל הפתרון שמצאתן. 

שרה: "פעם, בתקופה שהייתי חלשה ורגישה למדי, חמותי אמרה לי משהו, ואני ראיתי בדבריה ביקורת ונפגעתי. שיתפתי את בעלי, והוא סיפר לה, במחשבה שהיא תתנצל ונתפייס. אבל היא נפגעה מכך ששיתפתי אותו ולא פניתי ישירות אליה.

"איך פתרנו את זה? אני חושבת שכל אחת מאיתנו נשמה עמוק, ואפשרה לעצמה להירגע, ואז נזכרנו שאנחנו משפחה – אנחנו אוהבות זו את זו, ואין לנו שום מטרה לפגוע זו בזו. התנצלנו ודיברנו על הכול ממקום בוגר. היא הסבירה שאמרה את הדברים מאכפתיות, ולא העבירה דרך בעלי, כדי שלא איפגע אם היא תשתף אותו. ואני הסברתי ששיתפתי אותו כי חששתי שתיפגע אם אומר לה ישירות. בסוף הבנו שכל אחת מאיתנו דווקא חושבת על האחרת… הרגעים המאתגרים האלה לא נעימים, לפעמים מכאיבים, אבל בסופו של דבר, אם פותרים אותם נכון, צומחים מהם, הקשר נעשה חזק הרבה יותר", היא מסכמת. בכל זאת היא מאחלת "שלא נבוא לידי ניסיון".

יהודית מספרת על רגע שהיה מאתגר בשבילה, ועל התמיכה של חמותה שהקלה עליה: "מייד לאחר החתונה התייתמתי מאימי, ובעצם ההיריון והלידה של הבן הגדול היו כשאימא שלי כבר לא הייתה בין החיים. חמותי תמכה בי מאוד, ואחרי הלידה הראשונה וגם השנייה היא אמרה בלב פתוח שאנחנו מוזמנים להיות אצלה".

חנה: "הרבה מהרגעים המאתגרים שלנו קשורים דווקא לרצון שלה לפנק אותי… לפעמים זה בערב שבת, כשהיא שולחת אותי למקלחת כדי שאתקלח בזמן ובנחת ולא בשנייה האחרונה, ואני מסרבת, כי יש לי עוד דברים קריטיים רבים לסיים. או כשהיא מרחמת עליי, רואה אותי גמורה, מכריחה אותי לנוח, וזה לא בדיוק מסתדר עם התוכניות העמוסות שלי. לפעמים היא ממש רוצה לקנות לי דברים, ואני מסרבת…

"איך פתרנו את זה? כל הקרדיט מגיע לה. היא פשוט למדה להרפות, להבין שעם כל הרצון הטוב, היא יכולה רק להציע, לא להכריח. לפעמים היא ממש יוצאת לנשום אוויר במרפסת, להירגע. צדיקה".

איך הקשר של חמותך עם הנכדים?

שרה: "יש לה קשר נפלא ממש עם הנכדים. הם קשורים אליה מאוד והיא אליהם. הלוואי שהייתי זוכה לקשר כזה עם הסבתות שלי, עליהן השלום. חמותי משקיעה מאוד בקשר. מקפידה להתקשר אליהם בכל יום הולדת, להביא מתנות, מדי פעם לדבר איתם גם במהלך השבוע. היא מתעניינת תמיד בנעשה עם כל אחד ואחת מהם, ודואגת שנספר להם שהיא שאלה עליהם".

שרה מוסיפה המלצה: "אני חושבת שהקשר של הנכדים עם סבא וסבתא הוא מתנה לכל הצדדים. חשוב לנו שלילדינו יהיה קשר חזק וקרוב איתם, ואנחנו מעודדים את זה. אנחנו מבקשים מהילדים להכין ציורים, מסריטים ומקליטים אותם מברכים בימי הולדת, לקראת חגים ועוד. כשלא מתאפשר לקחת את הילדים לביקור אצלם, אנו דואגים שידברו בשיחת וידאו".

יהודית: "קשר חם ואוהב מאוד. הנכדים נהנים להתרפק עליה. תמיד כשסבתא מגיעה לביקור מביאה איתה מתנות שכיף לקבל – דברים טעימים ומפנקים, ספרים ישנים וחדשים ועוד. ובכלל יש שמחה גדולה בכל פעם שהולכים לפגוש אותה או כשהיא מגיעה לפה.

"היום אנחנו בדור שהסבתות הן גם עובדות, צעירות, מגדלות ילדים. עם חמותי זה לא המצב. היא כבר בגיל השלישי, העמידה. יש לה כבר יותר פניות ליהנות מכל נכד, לעזור בגידול שלו. הסבתא הזאת שאפשר לשלוח לה תמונות והיא שמחה בהן. היא יכולה להגיע למסיבות השונות של הנכדים בנחת וליהנות מכל רגע, לדעתי זו מציאות אידיאלית שתורמת מאוד לילדים שלי, ואני מודה על זה לה'".

חנה: "חמותי היא הסבתא המדהימה ביותר בעולם. היא אוהבת את הילדים אהבת נפש, ואינה רואה בהם שום דבר רע… היא מוכנה לתת להם הכול, אם רק יבקשו, וגם בלי שיבקשו. הם כמובן אוהבים אותה חזרה בכפליים.

"היא נותנת להם המון גם מבחינה חינוכית ורוחנית. יש לה סבלנות ללמד אותם לתפור, לבשל ולאפות ולעשות יצירות מיוחדות. היא מוכנה לשבת להסביר כל נושא קשה בכל מקצוע, וגם מבחינה רוחנית: היא מחפשת תמיד סיפורי חסידים יפים כדי לספר להם, משתתפת בהתוועדויות של תאריכים חסידיים ושרה איתם יחד את ההלל בהתרגשות בראש חודש ובחגים, זאת למרות שהיא לא חיה ברקע של שמירת מצוות. היא יכולה לשבת איתם בסבלנות לשחק ארץ־עיר, לשאול חידות באל"ף־בי"ת, לקרוא איתם סיפורים ולהקשיב לסיפורים שלהם. הלוואי עליי סבתא כמוה!"

תוכלי לשתף במשהו שלמדת מהחמות?

שרה: "וואו, המון! ולא מפסיקה ללמוד, ברוך ה'. למדתי ממנה לבשל ולאפות טוב יותר. קיבלתי ממנה טיפים בכל תחום, החל בהורדת כתמים בצורה יעילה וכלה בתרופות סבתא טבעיות לילד שסובל מכאב כלשהו. למדתי ממנה הרבה, מחוכמת החיים שלה, מההתנהלות שלה מול אנשים. יש לה נתינה ללא גבול ומסירות לכולם, גם לזרים ובעיקר למשפחה, לילדים, לנכדים וגם אליי".

היא נזכרת במשהו נוסף: "למדתי ממנה גם להשקיע בעצמי. את יכולה להשקיע בכולם מסביב, אבל זה לא אומר שעלייך להזניח את עצמך. חמותי, למרות גילה, מעל שמונים, לאורך ימים ושנים טובות, משקיעה בטיפוח האישי ובפעילות ספורטיבית. אני לומדת ממנה שאין משמעות לגיל, הנפש יכולה להיות צעירה תמיד. אני מרגישה לפעמים שהיא צעירה יותר ממני".

יהודית: "אני לומדת ממנה המון. מתפעלת מהנאמנות ומהאהבה ללא תנאים. היא ממש לא השוויגער שבוחנת אותך ונדרש זמן להסתגל וכל מיני מיתוסים על שוויגער שמרגישה שהכלה לקחה לה את הבן. היא ממש לא כזאת. היא שוויגער שמקבלת את כולם. מבחינתה כולם הכי טובים שאפשר. היא רואה בהם רק את הטוב. וכשמשקיעים בראיית הטוב, הוא גדל וגדל. אצלה זו לא סתם תיאוריה. אני מרגישה שהיא רואה אותי באמת. זה משהו שצריך ללמוד ממנה. זה בסיס לקשר טוב וחזק, איתן ואוהב. זה תורם להרמוניה ומוסיף אנרגיות טובות ביני ובין בעלי, ביני ובין הילדים, בקשר המשפחתי.

"אחרי הלידות היא לא שכחה להגיע עם המרק החם והטרי, או עם עוגה כלשהי, פשטידה רותחת שמיהרה להכין. הצטיידה בכיבוד טעים, והגיעה ברכב או בטרמפ מכפר חב"ד לירושלים. תמיד שידרה שאין פה טרחה, אלא משהו בסיסי. אני לא יכולה לתאר כמה זה נתן לי וכמה זה מלמד אותי לעתיד, ליחס שיהיה עליי לתת לכלותיי".

חנה: "למדתי מחמותי תמיד לזרום ולהתגמש. תכננו משהו ולא הסתדר? נמצא דרך אחרת לעשות את זה. ניסיתי מתכון ולא יצא טוב? תמיד יש דרך לשדרג את מה שיצא. כל משחק אפשר להפוך למעניין יותר, וכל בעיה אפשר לפתור. כשהראש פתוח ויש מצב רוח, הכול אפשרי".

"עוד דבר שלמדתי ממנה הוא להיות כנה, לדבר על מה שמפריע גם אם זה לא תמיד נוח. זה תורם לאווירה ומשרה הרבה יותר אמון מאשר כשבולעים צפרדעים ושותקים".

יש משהו שאת מודה לה עליו?

שרה: "בראש ובראשונה על בעלי. אין לי ספק שקיבלתי בעל כזה בזכות אימא שלו. בזכות ההשקעה, החינוך, הערכים והתפילות שלה. אני מודה גם על זה שהיא סבתא מדהימה לילדיי, על זה שהיא מקבלת אותי כבת. על המאמצים שהיא עשתה ועושה להכיר אותי ולקבל את החסרונות שבי כמו את המעלות. אני מודה לה על מי שהיא ועל איך שהיא, ועל זה שהיא מודל בשבילי. בבוא היום, אהיה גם אני, בעזרת ה', שוויגער לכלות ולחתנים".

חנה: "אני מודה לה קודם כול על בעלי, על החינוך המדהים שנתנה לו. נכון שאת החינוך החסידי הוא קיבל בישיבה, אבל כל השאר הוא החינוך שלה, והיא גידלה אותו לאדם מדהים, ערכי, מכבד ומחפש אמת, ומהבחינה הזאת, גם החזרה בתשובה שלו היא בזכותה.

"אני מודה לה על זה שהיא מעולם לא הייתה רכושנית בנוגע אליו, נתנה לי אותו באהבה, ועושה הכול כדי לחזק את הקשר בינינו ולעודד אותנו לצאת ביחד ולמצוא זמן זוגי איכותי לעצמנו".

יש לך טיפ לקשר טוב עם חמות?

שרה: "לדון לכף זכות. לזכור שהמטרה המשותפת שלנו היא להיות במשפחה שיש בה אהבה, שמחה ושלום. לא לחשוב שהיא מחפשת על מה לבקר אותי או מרגישה כלפיי משהו שלילי, אלא הפוך, גם אם קרה משהו, כנראה היה פה חוסר הבנה, ובטח לא הייתה שום כוונה רעה. ולכבד, לכבד באמת את אימא של בעלי וסבתא של ילדיי, ולדאוג שגם הם יכבדו אותה. אפשר גם לראות בכך הזדמנות ללמוד איך לבנות קשר טוב בין הכלה לחמות, כשנגיע לשלב הזה…"

יהודית עונה גם על השאלה הקודמת וגם על הנוכחית ומחברת ביניהן: "הטיפ שלי הוא להודות לחמות. אני מודה לחמותי על זה שקיבלתי את בעלי, אב ילדיי. שום דבר לא קרה מעצמו. מישהי גידלה אותו, קמה בשבילו בלילה, השקיעה כל כך בחינוך שלו, התפללה בשבילו, ובסוף אני ובעלי הפכנו לאחד, ויש לה חלק בזה. אני צריכה ללמוד לכבד אותה, להעצים את מה שהיא עשתה, ולזכור את זה כל הזמן, ועל זה מגיע לה כל הכבוד הראוי – תודות, טלפונים. זה דבר בסיסי מאוד שמביא להרמוניה, לשקט נפשי, להערכה, לשמחה ולהודיה על מה שיש".

חנה: "לנשום עמוק ולדעת שגם דברים שאולי לא נראים לך ומרגיזים אותך, מעולם לא נעשו כדי להכעיס אותך. גם אם היא מעירה לך, קונה דברים שאינך אוהבת, או מחנכת את הילדים שלך, הכול רק מאהבה. יש לה המון ניסיון שהיא צברה בהמון שנות חיים, ויהיה חבל אם תצטרכי לעשות את אותה דרך ארוכה, אם היא יכולה לחסוך לך אותה בהסבר קצר.

"עוד דבר, תזכרי תמיד שאת האישה של בעלך, ואת תמיד במקום הראשון. גם אם הוא מקשיב לה יותר, מזמין אותה כשלא מתאים לך או מזכיר איך היא עושה דברים טוב יותר – עדיין את אשתו. כשתזכרי את זה, תרגישי בטוחה במקום שלך, תהיי סלחנית, מכילה ונדיבה יותר. התחושה שאנחנו בתחרות מוציאה מאיתנו חששות רבים, והללו מביאים לכעס, לעצבנות ולחשדנות".

באדיבות מגזין עטרת חיה