קבוצה קטנה של ילדים חטופים 

חטופים, אבל יש להם מנהיג. הם סומכים עליו בעיניים עצומות. בדרך כלשהי מצליח הילד הזה להשיג לארבעתם מזון כשר לתוככי הארמון המכושף. הילדים ניזונים מזרעונים ומירקות, רק המלך אינו מצליח להתאפק. שם במסתרים אוכל נבוכדנצר ארנבת חיה.

שבוי בלב אימפריית השקר, מתקדם דניאל כל חייו על חוט דקיק של אור מתוח מעל תהום פעורה.

אבל כאשר לרוע אין ברירה, הוא יודע היטב היכן האמת נמצאת.

וזה קרה שנים אחר כך כשהמלך חלם חלום ושכח אותו. הוא רק ידע שהיה החלום נורא מאוד, והזעיק את צבא היועצים שפינק בפת–בג המלך שנים כה רבות. אלה מצידם הסבירו לירום הודו איך וכמה ולמה אי אפשר לפתור ככה חלומות. אבל איום לא מרומז שכנע אותם להודות ש… כן. בבית המקדש של היהודים בירושלים הייתה אפשרות לחלץ גם מידע אבוד כזה – אבל אתה הרי החרבת אותו…

נבוכדנצר היה רשע, אבל לא טיפש.

"אתם יעצתם לי להחריב אותו!" חשף באחת את נחש הקנאה הפרימיטיבית, שורש האנטישמיות לדורותיה.

הפגישה הסתיימה במתווה פשוט: "אם בתוך שלושה ימים אינכם מביאים הנה ניצול מאותה חוכמה נכחדת, אני הורג את כולכם". הוא היה ידוע כמי שמתכוון למה שהוא אומר. כל עוד רוחם בם אצו אל ביתו של דניאל הנביא.

השם נענה לתפילת צדיקים ומגלה לו הכול. ואז, לנוכח יהירותם החבולה של ידידיו המכשפים, מקדים דניאל ומיידע את המלך במהותה האמיתית של חוכמה אמיתית:

"בלעדי. אלוקים יענה". זה לא אני, יש אלוקים בשמיים מגלה הסודות, והוא שמודיע למלך מה שיהיה באחרית–הימים (להלן תרגום מקוצר ומעובד מארמית):

אתה המלך היית רואה  

צלם אחד ניצב מולך. גובהו עצום ומראהו נורא. ראש הצלם עשוי זהב טוב. חזהו וידיו – כסף. המעיים והירכיים – נחושת, ושוקיו – ברזל. הפסל עומד על שילוב מוזר של ברזל וחרס טיט. ואז ראית אבן נעקרת לא בידי אדם, טסה לכיוון הפסל האדיר ומכה ברגלי הברזל והחרס. הפסל נמעך, קורס כערמת קש שנשאה אותה הרוח, שום דבר לא נשאר.

האבן גדלה כהר וממלאת את חלל העולם.

המלך נדהם, והנביא ממשיך.

חלומך המלך הוא הדמיה של שלטון המלכויות בעולם, מעתה ועד אחרית הימים. אתה ראש הזהב, מלכות בבל. אחריך תבוא ממלכה נחותה כפי ערכו הנמוך של כסף לעומת זהב. ואחריה עוד אחת נחותה גם ממנה. והרביעית נמוכה עוד יותר… ברזל וחרס טיט מפולג ושבור.

אז יקים אלוקי השמיים מלכות אשר לעולם לא תישחת… היא תתקיים לעולמים.

חלום האימים של דניאל 

עברו שנים.

ויהי בשנה אחת לבלשצאר, נכדו של נבוכדנצר ומלכה האחרון של בבל, חולם דניאל כך:

מארבע רוחות השמיים פורצות סערות, וארבע חיות גדולות עולות מן הים הגדול. האחת בדמות אריה עם כנפיים, השנייה דומה לדוב ושלוש צלעות בפיה, השלישית כנמר בעל כנפיים וארבעה ראשים, ו… ואז היא מגיעההה!

נוראה, איומה ותקיפה מאוד. שיניה מברזל, טורפת ומועכת ורומסת. משונה משלוש החיות שקדמו לה, אינה דומה לשום דבר שראיתי בחיי… ולה עשר קרניים.

(וכאן אנחנו נכנסים לתמונה:) והנה קרן אחרת קטנה עולה ביניהן, ושלוש מהגדולות נעקרות מפניה. עיניה כעיני אדם, ופה רברבן לקרן הזאת, והיא מדברת גדולות.

ואז… מגיע המשפט האלוקי. עתיק יומין יושב. לבושו לבן כשלג ושער ראשו כצמר לבן. מיליונים משמשיו ומיליארדים עומדים לפניו. והספרים פתוחים. ראיתי שבגלל דיבורי הגדולות שמדברת הקרן נהרגה החיה, הושמד גופה ונשרפה.

ואז, הנה עם ענני שמיא בא כבן אדם, ועד עתיק יומין הגיע. ולו ניתנה ממשלה וכבוד ומלכות, וכל העמים עובדים לו. שלטונו שלטון עולם, ומלכותו לא תינזק.

"נבהלה רוחי בתוך גופי", משחזר דניאל את הטראומה, התקרבתי אל אחד המלאכים וביקשתי שיסביר לי מה ראיתי. והמלאך הודיעני.

ארבע החיות הן ארבע המלכויות. והרביעית, הנוראה מכולן, תאכל את כל העולם, תמעך ותרמוס. עשרה מלכים יקומו לה. והאחרון נגד השם העליון ידבר דיבורים, ואת הקדושים העליונים יזיק, ויחשוב לשנות את המועדים והדת. אבל אז יהיה מושב הדין, ואת שילטונו יסירו, והוא יושמד ויאבד עד תומו. והכול יינתן לעם קדושי עליונים. לנצח.

 אלפי שנים חלפו מאז

במהלכן הואילו חכמי האמת – הרס"ג, פרקי דרבי אליעזר, רבנו בחיי, האבן עזרא, בעל הטורים, האברבנאל, המלבי"ם (וזו רשימה חלקית) – להכין אותנו אפילו יותר מאותו מלאך אדיב. המלכויות הנוכחיות, שבזמן דניאל עדיין לא היה להן שם, מתוארות בכתביהם בדיוק היסטורי–עתידני מופלא. בכתביהם מופיעים תרחישים שהיו בלתי מתקבלים על הדעת עד… עד לפני עשר או עשרים שנה. מה שעובר עלינו עכשיו בדיוק נמרץ.

וככה הם אומרים:

המלכות הרביעית [רגלי הברזל של הפסל, ו(שיני) הברזל ועשר קרניה של החיה הרביעית] היא שלטון מלכויות עשיו, אדום, רומי, ביזנץ, נצרות, אירופה ואמריקה – תרבות המערב.

החרס העלוב שמופיע בסוף שלטון המתכות החזקות הוא מלכות–לא–מלכות (גארבג'!) מפוררת ושבורה. בדומה לאצבעות הרגליים הנפרדות בטבען, כך פראותו המעורבבת לשבטיו אכולי השנאה של ישמעאל, ופיו הרברבן מסית ומציף את המערב בערבוב (ערבים) של שקרים, מאל–ג'זירה ועד לסיסמאות בהפגנות הרעשניות. ובקיצור, יורשיו הרוחניים של ישמעאל המתלהלה, פרא–אדם ידו בכול, עולים לקדמת הבמה. "חיבורם" הכפוי, המוזר, של ישמעאל המתפורר ורומי המחלידה מייצג נאמנה את העקבתא דלעומת–זה.

סוף הסיפור המערבי. האבן מתארת את משיח בן דוד, המקבל המושלם, שמצליח להוריד את שלטון השם עלי אדמות.

וזה שמשיח כבר נמצא וגם פועל בעולם – אפילו כבר "כתוב בעיתונים" של היום.

ומה עכשיו?

(המשך תרגום חלקי:) עד שבא עתיק יומין ונתן בה (בקרן הקטנה, התנוססות השיגעון המערבי) את המשפט, את הנקמה לקדושים עליונים. והגיע הזמן (לגמרי! ש) "וממנה יקבלו את המלכות הקדושים העליונים, לעד ולעולמי עולמים".

ומדוע נסמכו תולדות ישמעאל, ש"עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל", ל"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק"? כי מייד לאחר שהוא ייפול "יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק".

 מי היה מעלה בדעתו כזאת?

אלפי שנים הפירושים הללו נראו דמיוניים לגמרי. וכי מה לעשיו, אירופה הנוצרית, ולישמעאל המוסלמי?! מה למדינות הנחשלות ביותר עלי אדמות כסוריה, אפגניסטן, סומאלי ואריתריאה, מה להן ולרחובותיה הנקיים של שווייץ? איך מסתדרים באוסלו ובשטוקהולם עם העבריינות הגואה? מה הם מרגישים בארמון באקינגהם למשמע סלסולי המואזין'ס ממאות המסגדים, שכניהם החדשים? ומה לנשות הפרוגרס הרדיקלי להלוך בצוותא חדא צווחני עם אחיהן של חובשות הרעלות מכוסות השחורים? הייתכן שהמון מוסלמי הודף שורות שוטרים גרמניים בלב ברלין, כשהוא קורא קריאות ומצטט ציטוטים מהשריעה, מתורגמים לגרמנית צחה, וחובשי כאפיות אדומות חמושים בקרדומים מנפצים את חלונות הספרייה העתיקים באוניברסיטת מנצ'סטר וקולומביה, ומזנקים פנימה להמשיך בוונדליזם למול עיני שוטרים משותקים?

מחזות סוריאליסטיים כאלה לא היו עולים אף בחלומותיה הפרועים ביותר של אירופה הנאווה.

אבל עם נבואות ועם עובדות לא מתווכחים, והנה זה כאן.

מה שאומר שעתיק יומין יושב מכבר, ושהספרים פתוחים. ושהאבן כבר הולמת באדמת אירופה, הספוגה בדם אחינו. ושצרינו ומשנאינו, נאמני נביאי השקר מכל הצבעים, הגיעו למקום אחד רק כדי לחטוף יחד את מה שמגיע להם.

אירופה הגיעה לנקודת אל חזור, והצלם הגדול שראה נבוכדנצר לפני אלפי שנים – קורס עכשיו.

צריך רק לפקוח את העיניים.

באדיבות מגזין עטרת חיה