ראשית השליחות

נחמה דינה ובעלה הרב יוסי, צאצא של אדמו"ר הזקן, יצאו לשליחות לפני קרוב לעשרים וחמש שנה, עם שני ילדים קטנים. הבכורה הייתה אז בת שנה וארבעה חודשים, והשני בן ארבעה חודשים בלבד. "בחודש תמוז הקרוב נחגוג חצי יובל לשליחות", משתפת נחמה דינה בחיוך וממשיכה: "להגיע לאוקראינה של פעם היה כמו להגיע לסוף העולם. 'גוגל' עוד היה בחיתוליו, ולא היה פשוט לבדוק מראש על המקום ועל מזג האוויר. אני הבת הקטנה ביותר במשפחה, ואחיי הופתעו לשמוע שאחותם הצעירה יוצאת למקום נידח כל כך. התחלנו הכול מאפס. התפילות, השיעורים והפעילויות התקיימו בתחילה בביתנו. לשבת הראשונה הכנו נקניקיות ושניצל תירס, מכיוון שלא היה משהו אחר… אסור היה לנו להכניס בשר ומצרכים נחוצים אחרים לאוקראינה. כשבעלי הלך לנהר כדי להטביל את הכלים החדשים שקנינו, הוא חזר רק עם שליש מהכמות, השאר נסחפו בנהר… אני זוכרת שבאחד הימים הראשונים בשליחות, בשלהי חודש תמוז, שמעתי קולות מכיוון החלון, ומייד הבנתי שזה הברד שמכה על השמשות. לא היינו מוכנים למזג אוויר שכזה".

מקום עם שורשים

"אחרי שהחלטנו לנסוע לפולטבה, התברר לנו שהעיר הזו קשורה להיסטוריה המשפחתית שלנו", נחמה דינה ממשיכה לספר, "סבי וסבתי מצד אבי גרו בפולטבה. סבא רבא שלי, הרב חיים צבי ליפסקר, כיהן כרבה הראשי של פולטבה, וסבי, ר' אריה זאב ליפסקר, היה שליח של הרבי הריי"צ, ושימש משגיח בישיבות "תומכי תמימים" בכמה ערים, על פי הוראת הרבי. לסבי וסבתי נולדו כאן שני ילדים, האחים הגדולים של אבי. כשהתחילה תקופה של רעב ולאחר מכן המלחמה, הם ארזו את מטלטליהם, על פי הוראת הרבי הריי"צ, ונסעו לעיר כותאיסי שבגרוזיה.

"בסיום המלחמה החליטו אנשי הקהילה, וסבי עימם, להגר לארצות–הברית ולגור בסמיכות לאדמו"ר הריי"צ. לאחר ששלחו חלק מהחבילות לארצות–הברית, הגיע במפתיע מכתב מאדמו"ר הריי"צ, ובו הוראה לעלות לארץ ישראל וברכה להצלחה בכך. למרות רצונו העז של סבי להיות בסמיכות מקום לרבי, הוא ביטל את רצונו, ושם פעמיו לארץ הקודש. באותו מכתב הוא גם זכה לברכה מאדמו"ר הריי"צ בזו הלשון: 'ואתה ובניך תהיו נרות להאיר', ברכה שמתקיימת בצאצאים הרבים המשמשים שלוחים ברחבי העולם. אנחנו מרגישים זכות גדולה לחזור לפה ולקיים את הברכה הזו. כאשר סבי וסבתי ברחו מפולטבה, הם לא חלמו לחזור אליה. הקדוש ברוך הוא סובב שאנשי הקהילה יחפשו שליח, ודווקא אנחנו נגיע ונפעל כאן".

פעילות ללא הפסקה

"כיום יש בפולטבה בית כנסת פעיל עם תפילות במניין, שיעורים לאנשי הקהילה וגן ילדים. אנחנו מסייעים הן מבחינה גשמית, בחלוקת מוצרי מזון לנזקקים ועוד, והן מבחינה רוחנית, בעריכת בריתות וסידור חופה וקידושין ועוד, ומנהלים חיי קהילה עם כל המשתמע מכך. לפני כמה שנים העמדנו שש חופות ביום אחד, י"ד בכסלו, זו אחר זו. זה היה אירוע מרגש ביותר. מדובר בזוגות שכבר אינם צעירים, שהבינו את המשמעות של חיים יהודיים והחליטו ליישם בפועל.

"לצד הפעילות ה'שגרתית'", מוסיפה נחמה דינה, "יש אירועים מיוחדים בחגים: ליל סדר ציבורי, מסיבת פורים, מבצע חנוכה הכולל ביקורי בית והדלקה מרכזית. נוסף על כך, כל אירוע משפחתי שלנו הופך משמחה פרטית לאירוע חגיגי של הקהילה. אנו מנצלים את ההזדמנות ומעבירים את התוכן לאנשי הקהילה בשפתם, כל אירוע והסגנון שלו. למשל, בתספורת של אחד הילדים ערכנו אירוע בקונספט מותאם לילדים, והעברנו את המסרים בדרך חווייתית, כדי שיחדרו בהם".

הצלה גשמית ורוחנית

אני מבקשת סיפור מיוחד, ונחמה דינה שולפת: "לפני כמה שנים, בשעת ערב מאוחרת, נשמעו דפיקות על דלת ביתנו. בעלי לא היה בבית, ופתחתי את הדלת בפליאה. תהיתי מי יכול לדפוק בשעה כזו. בפתח עמדה אישה עם שתי בנות, היא נראתה מפוחדת ואמרה במהירות: 'אני יהודייה, כרגע אינני יכולה לגדל את הבנות, קחו אותן, בבקשה'. היא השאירה אותן בביתי והלכה. הכנסתי את שתי הבנות המפוחדות לבית, ונתתי להן חדר לישון. כשבעלי הגיע הביתה, הוא התקשר למשטרה, והם ביקשו שנחזור אליהם למחרת.

"התברר שאביהן של הבנות ערבי. הרבה צעירים ערביים מגיעים לפולטבה כדי ללמוד רפואת שיניים, והוא כנראה אחד מהם. בשהותו כאן התחתן עם אותה אישה, ונולדו להם שתי הבנות הללו. למשטרה הוא מוכר כ'בעל מכה', ולפי החוק האוקראיני אין מה לעשות, ואם האישה רוצה לעצור את האלימות, היא צריכה להתגרש ממנו, וזה לא שייך כי היא מפחדת ממנו. בינתיים שתי הילדות גדלו אצלנו חודשים רבים, כאילו היו חלק מהמשפחה. הן הלכו לבית הספר היהודי וקיבלו חינוך חב"די.

"יום אחד אימן הגיעה אלינו שוב. היא סיפרה שבעלה מכה אותה, והיא מעמידה פנים שהיא חולה, ורוב היום שוכבת במיטה. רק כשהוא יוצא מהבית, היא יכולה לקום ולצאת במהירות להיכן שצריכה, וכך עשתה באותו ערב שבו הגיעה אלינו עם בנותיה. ניסינו לחשוב מה אפשר לעשות בשביל לשפר את המצב עד שיהיה פתרון אידיאלי. התברר שאין לו עבודה מסודרת, ולכן הוא לא רגוע. דאגנו מרחוק שתהיה לו עבודה מסודרת, וכך הלחץ ירד. אומנם הוא הפסיק להכות את אשתו, אך התבטא באוזניה כי יבוא יום והוא יפגע בה ובבנות, ה' ירחם, כי הן יהודיות. כששמענו זאת, מייד עשינו כל מאמץ להשיג את הניירות הדרושים לעלייה לארץ. השגרירות עזרה בכך, מכיוון שהיה צריך להסתיר זאת מהאב הערבי. ברוך ה', האם והבנות עלו לארץ והקימו בתים בישראל".

הניצוץ שנדלק

על מקרה נוסף שהתרחש לפני כמה שנים מספר בעלה של נחמה דינה, הרב יוסי: "הגעתי לביקור בית אצל יהודי מבוגר, בעקבות בקשה של המטפלת שלו. הוא התרגש מאוד, ורצה להניח תפילין באומרו: 'הרבה זמן לא הנחתי תפילין'. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי התבטאות כזו. בדרך כלל, אנחנו עצמנו מספרים לאנשים על התפילין ומחדשים להם על אודות המצווה החשובה, והיהודי היקר הזה סיפר שהוא זוכר את בר המצווה שלו, שנערכה בבית הכנסת הגדול בפולטבה, ובמשך עשרות שנים הוא המשיך להניח תפילין בכל יום. התפילין רק נגעו בידיו, ומייד הוא התחיל לברך ולומר 'שמע ישראל' בקול ברור ובעל פה, כמו אדם שמתפלל באופן קבוע. מאז הוא המשיך להניח תפילין בכל יום".

ליד "סבא"

"אוקראינה מחולקת למחוזות, וזכינו שהאדיטש נמצאת במחוז שלנו, מחוז פולטבה", מספרת נחמה דינה. "הנסיעה לשם אורכת רק שעה וחצי, זו נסיעה קצרה מאוד במושגים של אוקראינה. אנחנו נוסעים לשם לעיתים קרובות מאוד, בערב ראש חודש, בימי הולדת של הילדים ובאירועים מיוחדים כמו 'אפשערניש'. אומנם אין אפשרות לנסוע לרשב"י לגזוז את השערות, אך יש לנו זכות להיות קרובים לציון אדמו"ר הזקן. ילדתי כאן שישה ילדים, ותמיד נסעתי להתפלל בציון לפני הלידה או אחריה, אפילו עם תינוק קטנטן, תמיד הרגשתי צורך לנסוע. זו זכות בשבילנו להיות בסמיכות לציון ולבקש בעבור יהודים מרחבי העולם, שמבקשים מאיתנו להתפלל. בפן האישי, אנחנו שליחים גם של המשפחה המורחבת להתפלל, בונוס ענק בשבילנו".

נחמה דינה מוסיפה ומספרת על התאריכים החסידיים הקשורים לאדמו"ר הזקן, הנחגגים בפולטבה באווירה מיוחדת מאוד. "כולם חוגגים את ח"י אלול, י"ט כסלו וכ"ד טבת, אבל כאן התאריכים הללו מקבלים משמעות אחרת, כי אנחנו נמצאים קרוב מאוד. מגיעים לכאן אורחים רבים, יש התוועדויות והאווירה מרוממת".

כיצד הקרבה לציון משפיעה על השליחות?

"יש אצלנו דגש על לימוד ספר התניא. אנשי הקהילה מבינים את החשיבות וקולטים את התוכן. רואים כיצד האמונה הפשוטה חדורה בהם, וזה מפעים. אנחנו מבינים את המשמעות של תפילה ומאמינים בניסים כי גדלנו על זה, אבל הם, שגדלו עם חינוך שונה לגמרי, מאמינים בכוח של תפילה, נוסעים לציון ומתחברים. ברור לי שזה בזכות אדמו"ר הזקן", אומרת נחמה דינה.

היא מוסיפה סיפור 'טרי', שאירע לפני חודשים אחדים: "במשך השנה אנחנו מארגנים שבתונים בהאדיטש. מגיעים אליהם כ–60 אנשים, הזוכים לשמור שבת שלמה כהלכתה, זאת נוסף לתפילות בציון הקדוש. לשבתון האחרון שערכנו ב'שבת סליחות' הגיע יהודי שבעבורו זו הפעם הראשונה בהאדיטש. הוא צעיר יחסית, כבן 50, אך יש לו משקפי קריאה במידה גבוהה מאוד, וראייתו הולכת ומידרדרת. במקצועו הוא משמש נהג מונית, והראייה הנחלשת פוגמת לו בפרנסה. במוצאי שבת, כשירדנו שוב לציון, הוא כתב מכתב וביקש מאדמו"ר הזקן ברכה לבריאות העיניים…

"למחרת, בשש בבוקר, הם החליטו ללכת שוב לציון, והוא הצטרף אליהם אך לא נכנס, הוא הסביר שממילא אינו יכול לקרוא, כי שכח את המשקפיים בחדר. אחד האנשים אמר לו: 'אז תדבר עם אדמו"ר הזקן בעל–פה'. מישהו דחף לידיו את הספר 'מענה לשון' והוא נכנס. מבט קצר בתוך הספר מגלה לו שהוא רואה את האותיות הקטנות ומסוגל לקרוא! כל האנשים שהיו שם חזו בנס השמימי. מאז, אותו יהודי מגיע לבית הכנסת מדי יום. לפני כחודש הוא עבר ברית מילה וקרא לעצמו מנחם, ואף השפיע על חברו להיכנס גם כן בבריתו של אברהם אבינו".

תהילים על הציון

מספר הרב סגל: "במוצאי י"ט כסלו לפני ארבע שנים הגיעה להאדיטש קבוצה מאוסטרליה למשך יומיים. בקבוצה היה בחור מסורתי מתל אביב ושמו דוד. קיבלתי אותם ואמרתי להם שאני צריך לחזור לפולטבה להתוועדות, ודוד החליט להצטרף אליי. בדרך דיברנו, והתברר כי הוריו במקור מאוקראינה, ואינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה, אך הבית שלהם כשר למהדרין. לשאלתי איך זה יכול להיות, השיב: 'הוריי שלחו אותי לקעמפ 'גן ישראל', ובסיום הקעמפ אמרתי שאני אוכל רק אוכל כשר. בתחילה הייתה לי 'פינה כשרה' במטבח, ואכלתי בנפרד מבני המשפחה, ובהמשך הוריי אמרו 'למה לבשל בנפרד?' והחליטו להכשיר את כל המטבח'.

"דוד סיפר לי שהוא גר בתל אביב, עובד בשביל חברות מאוסטרליה, ובשבתות הוא אוסף צעירים ועורך איתם קבלת שבת ופעילויות. לשאלתי 'מה עם שידוך?' הוא ענה שאינו יודע מה לעשות. הוא נפגש עם כמה וכמה בחורות, אבל יש משהו שמפריע לו מאוד; התופעה שבנות מוציאות את הפלאפון ברגע של היסח הדעת באמצע הפגישה. הוא הוסיף ואמר: 'אולי אני שייך לדור הקודם'… הייתי מופתע לשמוע כזו טענה מבחור שאין לו מראה של חסיד.

"'אתה נמצא קרוב לאדמו"ר הזקן', אמרתי לו, 'מחר בבוקר תיסע לשם שוב, תבקש על כך ותאמר את כל ספר התהילים'. הוא ענה שזה קשה לו, היות שהוא קורא תהילים רק בלשון הקודש, ונדרשות לו לפחות שבע שעות לומר את כל הספר. שאלתי אותו: 'כמה היית נותן כדי שאמצא לך שידוך?' הוא נקב סכום גבוה, סכום שכדי להרוויח אותו עליו לעבוד שבוע וחצי. אמרתי לו: 'אני מציע לך פה השקעה של שבע שעות, ומובטח לך שידוך'…

"הגענו לפולטבה (כזכור, נסענו יחד מהאדיטש לפולטבה). הייתה התוועדות יפה, דוד סיפר לקהל על המהפכה שלו בתור ילד, וזה מצא חן בעיני האנשים, לראות אדם בעל חזות חיצונית לא חב"דית מדבר בחום ובהתלהבות על כשרות ועל אמונה. מייד לאחר ההתוועדות הוא רצה לצאת לדרך, למרות השלג והשעה המאוחרת. למחרת, בשתים–עשרה וחצי בצוהריים, אחד החברים שלו התקשר אליי ושאל אותי מה עשיתי לדוד. הוא נמצא בציון משבע בבוקר ואומר תהילים. אמרתי לו: 'זה בסדר גמור, שיגיד תהילים'. 'כן', עונה החבר, 'אבל הוא סיים רק את הספר הראשון…' בתשע וחצי בלילה הוא סיים ושבר את הצום הממושך. נכנסתי ללחץ ובצדק, הבטחתי לו שבעזרת ה' בתוך שנה הוא יהיה חתן, והוא מצידו עשה מאמץ רציני. נכנסתי לציון וביקשתי מאדמו"ר הזקן שהתפילות יתקבלו.

"לאחר כמה ימים, בחנוכה, הגעתי לביקור בית אצל אישה מבוגרת, ואז עלה לי רעיון לשדך את דוד עם הבת שלה, בוגרת בית הספר שלנו. בחורה משכילה, דוברת אנגלית ברמת שפת אם ומתגוררת בארץ. האישה אמרה לי שאי אפשר להשיג אותה כי היא לא מחזיקה פלאפון, ואפשר לבקש מחברה שלה שתגיד לה לחזור אלינו. חשבתי בקול שזה בדיוק מה שהוא מחפש…

"למרות ההתאמה השידוך לא יצא לפועל, מכיוון שהבחורה לא הייתה בעניין. כעבור כמה חודשים, בחודש אייר, שלחו לי תמונה מה'לחיים' של דוד! ברוך ה', הוא השתדך עם בחורה אחרת. עברה פחות מחצי שנה, וזכינו לראות את הברכה של אדמו"ר הזקן מתממשת".

מצב מלחמה

"דווקא בעקבות המלחמה באוקראינה יש התעוררות והתקרבות גדולה מצד היהודים. בראש ארגון רשת ההצלה של יהדות אוקראינה JRNU עומדים הרב דוד מונדשיין והרב שלמה פלס, וזו ההזדמנות להודות להם על כל פועלם. הם דואגים לכל יהודי באוקראינה שלא יחסר לו דבר, מזון, תרופות וכדומה. הם מסייעים לשלוחים באוקראינה בכל המצטרך, משתתפים איתנו בהוצאות הדלק שהתייקר כאן מאוד, מביאים גנרטורים לקהילות (חמש–עשרה וחצי שעות בכל יום אין לנו חשמל כלל).

"מדי פעם חוזרים לכאן חיילים יהודים שהתגייסו לצבא האוקראיני, ומרגש מאוד לראות אותם מגיעים דבר ראשון לבית הכנסת. אף על פי שהם מגיעים לבית רק ליומיים, ומייד לאחר מכן חוזרים לשדה הקרב, הם באים לבית הכנסת, מניחים תפילין ומודים לה' על כך שחזרו בריאים ושלמים. וכמובן מתפללים שיחזרו בשלום מכל התופת שהם עוברים במלחמה".

הפעולות האחרונות בגלות

מהן המטרות הקרובות לשליחות?

"כעת אנו מתכננים בניית מרכז קהילתי גדול, שיכלול, בעזרת ה', בית כנסת ומקוואות נשים וגברים, וייתן מענה לצורכי הקהילה".

כיצד פולטבה מתכוננת לביאת משיח?

"כמו שגיסי, הרב מנשה אלטהויז, אומר: 'אנחנו לא רק צועקים משיח, אנחנו עושים משיח'. כלומר, איננו מסתפקים בבקשה וזעקה גרידא, אלא עובדים במרץ כדי להספיק כמה שיותר, עוד ביקור בית ועוד תפילין, עוד ברית מילה ועוד פעילות עם הצעירים. עם כל הבלבול והאי–יציבות בעולם, אנחנו מרגישים ש'הנה זה בא', ומנצלים כל הזדמנות להוסיף בעשייה".

באדיבות מגזין עטרת חיה