היו הייתה ברוסיה קבוצת חסידים שהתפרנסה ממכירת ספרים בתקווה שעבודה זו תאפשר להימנע מחילול שבת.

יום אחד הבחינה מנהלת המכירות שהחסידים נעדרים בשבת, והחליטה לפטרם ולהביא במקומם גויים. החסידים, שנותרו ללא פת לחם, לא מחו על כך. הם קיבלו את הדין באמונה ובביטחון שה' יעזור להם.

לא חלף זמן רב, והמנהלת קראה להם לשוב. "המחליפים שלכם שתו לשוכרה ומעלו בכספים", סיפרה, "ואילו אתם הייתם ישרים ועשיתם את עבודתכם כראוי".

ואז הוסיפה משפט מפתיע: "שמתי לב למשהו מיוחד אצלכם. גם כשקורים לכם דברים לא טובים, אינכם כועסים. הבנתי שזה מפני שהאלוקים שלכם אחראי לכול, ולכן אתם רגועים – כי לא אתם מנהלים את העולם…"

במשפט הזה של גויה רוסייה טמונה תמצית השמחה היהודית: אדם נתקף בעצב ובדכדוך כשהוא מרגיש חוסר אונים ואיבוד שליטה. אך אם אדם מודע לכך שמעולם לא הייתה לו שליטה, כי הכול מה' יתברך והוא המנהל את העולם, וה' הוא "טבע הטוב להיטיב" – למה שלא ישמח?

זו השמחה שנובעת מסיפור המגילה, סיפור שרואים בו את השגחת ה' הסובבת אותנו בכל פרט: מהמשתה, המלכת אסתר ומזימת בגתן ותרש – עד הנס המופלא בפורים!

איזה "תדר" יש בבית?

תקופה זו – רגע לפני פורים, כשהפסח כבר מציץ מאחוריו – עשויה להיות "סיר לחץ": משלוחי מנות, תחפושות, ניקיונות וקניות. מרוץ בלתי פוסק נגד השעון.

דווקא בתוך ההמולה, כדאי לעצור ולשאול את עצמי: 'איך אני מתייחסת להכנות לחג? איך אני מרגישה עם שלל המשימות וריבוי התפקידים הללו?' ומתוך כך – 'מה אני משדרת לילדים? האם הם קולטים שהחג הוא 'עול' ומטלה מעייפת, או שהם רואים אימא שמבינה שההכנות הללו הן זכות עצומה?'

הנה סיפור שממחיש את המבט הנכון: החסיד הרב דוד רסקין ע"ה דיווח פעם לרבי ב"יחידות" על התוועדות שהתקיימה. הרבי התעניין בפרטים, ואז שאל לפתע: "מה היה הכיבוד?" הרב רסקין פירט, אך הרבי הקשה בתמיהה: "מה, לא היה הערינג (דג מלוח)?" הרב רסקין נדהם. הרבי לימד אותו שיעור עצום: ה"הערינג" הוא מסממני ההיכר המובהקים של ההתוועדויות. איזו אווירה הייתה שם ללא סממן היכר זה? הרי ה"הערינג" והגשמיות הם הכלים שדרכם נקלטת הקדושה.

ננסה לדמיין: אילו הרבי היה נכנס אלינו הביתה בערב חג, במה היה מתעניין? לאו דווקא בכמות המנות או בטיב הקינוחים, אלא באווירה. האם אנו זוכרות שאנו בונות כעת את הכלים להשראת השכינה? הילדים שלנו לא יזכרו רק את התחפושת, אלא את הניגון ואת החיוך שליוו את הכנתה.

לקפוץ לתוך החג

איך לא "נגררים" אל החג באפיסת כוחות, אלא נכנסים אליו בהתלהבות? מסופר על נכדו של הגאון ר' עקיבא איגר, לייבל'ה, שנהיה חסיד. הסב הגדול נסע לתהות על קנקנו והקשה בפניו קושיה הלכתית: אסור לתקוע בשופר כשראש השנה חל בשבת – שמא יטלטל את השופר ברשות הרבים כדי לשאול רב כיצד לתקוע. אך לפי דעה מסוימת – הליכה נחשבת כעמידה (כי הוא עוצר בכל צעד) ולכן כדי לעבור איסור הוא צריך לקפוץ עם השופר קפיצות של יותר מארבע אמות! מדוע אפוא נאסרה התקיעה בשבת?

ענה הנכד לייבל'ה בעיניים בורקות: "סבא, אינך מבין? יהודי שחיכה שנה שלמה להמליך את הקדוש ברוך הוא בתקיעת שופר – מרוב התלהבות הוא יקפוץ גם יותר משני מטרים, העיקר לקיים את המצווה!"…

זהו המסר לימים העמוסים, שייחרט בלבבות של ילדינו: אנו מחכות לקיים את רצון ה' בחג ובהכנות אליו, ולכן לא נעשה את הדברים ב"הליכה" כבדה אלא ב"קפיצה" נלהבת ובשמחה.

שמחה בנתינה

ועוד נקודה למעשה: שמחה אמיתית נוצרת מהטבה עם הזולת. הבה נמחיש זאת לילדינו: נחפש דווקא את השכנות שאינן "פופולריות" כל כך, ונביא להן משלוח מנות מושקע עם פתק חם.

זהו גם הזמן להביע הערכה כלפי הדמויות שבדרך כלל לא מקדישים להן תשומת לב ראויה: המורות המקצועיות, המזכירות, השומר, עובדת מרכז הטהרה ועוד נשים רבות נפלאות שביום–יום איננו מעניקות להן הערכה מספקת על מסירותן. שמחתן בוודאי תלווה אותנו כל השנה.

והעיקר בפורים: "כל הפושט יד נותנים לו" – נפשוט יד לבקש את שמחת הגאולה!

באדיבות מגזין עטרת חיה