אחד היתרונות הגדולים של החיים במוסקבה הוא שעזרה בניקיון זולה יחסית. גם אחרי שהמחיר כמעט הוכפל לאחרונה, זה עדיין רבע ממה שעולה במקומות אחרים… וזו בדרך כלל עזרה אחרת. ברוסיה עוזרות הבית פשוט עושות מה שמבקשים, בלי לבחור איזו עבודה, מתי ואיך.

כשחזרנו מטיול לישראל לפני כמה חודשים, גילינו שעוזרת הבית הקודמת שלנו מצאה עבודה אחרת. מכיוון שלא קל למצוא עזרה בימים אלה, שמחתי על כל מי שתחליף אותה.

האישה החדשה עבדה לאט וקצת התקשתה בשמיעה… אבל היו לה יתרונות: היא באמת הגיעה לעבודה, והייתה לה תחושת ניקיון לא רעה 🙂 הייתי אסירת תודה על זוג הידיים הנוסף, אבל היה דבר אחד שלא הצלחתי להבין אצלה.

הפעם הראשונה הייתה כשכלה שאמורה הייתה להגיע אליי לשיעור בעוד עשר דקות התקשרה לשאול אם החתן שלה יכול לעלות איתה לקחת כובע וצעיף ששכחו אצלנו במסיבת האירוסין.

אמרתי שכן, אבל פתאום נזכרתי שאין לי מושג איפה הצעיף. הכובע היה במקום שהשארתי אותו, אבל הצעיף – לפני כמה ימים הצעתי אותו לבעלי כשיצא לנסיעה, ושכחתי שהוא לא שלנו. עכשיו לא היה לי מושג איפה הנחתי אותו.

לא נעים לי לאבד דברים של אחרים, והתביישתי להתקשר ולהגיד שאין לי מושג איפה הצעיף. רציתי למצוא אותו לפני שהם יגיעו.

היו לי עוד דקות ספורות לסיים את אמירת התהילים היומית שלי, אז ניגשתי לעוזרת הבית, הראיתי לה תמונה של הצעיף, וביקשתי שתחפש אותו. היא הייתה באמצע שטיפת כלים, הנהנה ואמרה "בסדר". חזרתי לתהילים, כמעט בטוחה שהעניין סגור.

חמש דקות אחר כך היא עוד שוטפת כלים.

"את יכולה בבקשה להפסיק ולחפש את הצעיף?"

"כן," ענתה – אבל לא זזה.

"אני מתכוונת עכשיו," הסברתי.

לבסוף סגרה בחוסר רצון את הברז, הלכה לחפש – ומצאה את הצעיף בדיוק בזמן.

ותהיתי: למה היא כל כך התנגדה? הרי היא עובדת אצלי. זה לא שהיא עובדת בשביל מישהו אחר שמשלם לה יותר. אז בשביל מי היא שטפה את הכלים, אם לא בשבילי? ואם אמרתי בבירור שכרגע יש עדיפות אחרת – למה היה לה כל כך קשה להחליף משימה?

זה קרה שוב למחרת. ביקשתי שתחתוך סלט לילדים, היא אמרה "בסדר" והייתה באמצע כביסה. כשחזרתי עם הילדים – לא היה סלט. עליתי לחדר הכביסה, היא המשיכה לעבוד שם. שוב ביקשתי, שוב "כן, כן, עוד מעט", עד שהסברתי: "לא, אני צריכה את זה עכשיו. את יכולה להניח את הכביסה בצד?" ואז היא ירדה למטבח.

כך זה המשיך, כמעט כל יום.

בהתחלה לא הבנתי.

אבל אז נפל לי האסימון – האם אני לא עושה בדיוק אותו דבר? האם לה' אין בדיוק אותה שאלה?

כולנו עובדים בשבילו כל היום. הוא הבוס האחד והיחיד. ברור שאנחנו עסוקים בדברים טובים וחשובים, והוא בוודאי מעריך את ה"כלים הנקיים" שלנו…

אבל לפעמים יש משהו אחר שהוא צריך בדחיפות – דבר שהוא העדיפות העליונה שלו כרגע. והוא מעדכן אותנו דרך הרבי מה הוא צריך מאיתנו.

ואנחנו אומרים: כן, כן.

אבל אז חוזרים לכלים.

הבנתי שכמו אצל עוזרת הבית שלי, לא תמיד קל לנו להחליף כיוון. אולי קשה לנו לעבור ממשימה אחת לאחרת. אולי רוצים לסיים מה שהתחלנו. אולי מעדיפים לעשות מה שאנחנו יודעים לעשות – ולא לחפש איזה צעיף שאין לנו מושע איפה להתחיל. אולי מעדיפים דברים שנראים לנו הגיוניים, מעניינים, או בשליטתנו.

יכולות להיות הרבה סיבות. ואין כאן שיפוט.

אבל מצד שני – זה עדיין לא הגיוני.

כי אנחנו עובדים קשה בכל מקרה. קשה מאוד. ולמי אנחנו עושים את כל זה, אם לא בשבילו?

ואם זה בשבילו – הוא כבר אמר לנו, דרך נביא דורנו, שמה שהוא צריך מאיתנו עכשיו זה להכין את העולם לקבלת פני משיח. והוא אפילו אמר לנו איך: הדרך המהירה ביותר היא לימוד ענייני משיח וגאולה.

זו העדיפות העליונה שלו.

זה הדבר הדחוף ביותר.

זה מה שהוא באמת צריך עכשיו.

אז איך יכול להיות שאנחנו עסוקים מדי בשביל זה? בשביל מי אנחנו עסוקים?

אותו ה' שמבקש מאיתנו לעשות את כל שאר הדברים – מבקש מאיתנו לעצור לרגע ולהתמקד ב"למה". להקדיש כמה דקות ללמוד על המטרה של הכול, כדי שנוכל לחזור לכל העבודה שלנו עם כוונה ממוקדת – להכין את עצמנו ואת חלקינו בעולם לבואו של משיח.

כן, יש כל כך הרבה נושאים שנראים יותר קלים, מעשיים, מוחשיים, דחופים…

אבל אם אני כבר מתפללת – שיהיה על משיח.

אם אני כבר לומדת – שיהיה על משיח.

אם אני כבר מלמדת – שיהיה על משיח.

כי זה מה שה' רוצה ממני עכשיו.

ולמי עוד אני מתפללת, לומדת, חיה – אם לא בשבילו?