בית מוזיקלי

מגוון דמויות צבעוניות נהרו אל הבית מכניס האורחים בערד. שם קיבלו כל אדם במאור פנים, בארוחה חמה ובמילה טובה. לא פלא שאנשים היו חוזרים לשם שוב ושוב. בין התוועדות סוחפת לשיחה כנה אל תוך הלילה, היה מקום של כבוד לצלילים. שלל כלי נגינה, שמקורם במדינות רחוקות, מילאו את החלל במנגינות אתניות מרטיטות. כל אורח וכלי הנגינה שהביא עימו.

תאיר הקטנה, שכבר אז בלטה בכישרון המוזיקלי המיוחד שלה, צפתה מהצד. המוזיקה האתנית והכלים המיוחדים שבו את ליבה, והצלילים הדהדו בראשה גם ימים רבים אחרי שנדמו.

ביתה של משפחת ענקי תמיד היה פתוח לרווחה. ההורים חינכו את ילדיהם לחיים של הכנסת אורחים ועזרה לזולת, שליחות ואהבת ישראל. בבית הזה גדלה תאיר אוחנונה.

כיום תאיר היא תושבת יצהר שבשומרון ואם לשניים, אך הניגונים מהבית שבערד ממשיכים ללוות אותה עת היא עולה על במות גדולות בארץ ישראל ובחו"ל, ומופיעה לפני נשים ונערות.

תאיר, שגדלה על ברכי המוזיקה האתנית ואהבת ישראל, יוצרת היום חיבור מופלא בין השניים. היא עברה מסלול רצוף ניסים, שכלל התמודדות עם אתגר בריאותי לא פשוט, עד שתשובה אחת של הרבי ב"אגרות קודש" שינתה את הכול.

לפניכן ריאיון עומק על מוזיקה כריפוי, על הבחירה בשליחות ועל הקול שבוקע מהלב וחודר ללבבות.

מיתרי הלב

"המוזיקה", היא פותחת בחיוך המאפיין אותה, "היא החיים שלי. זה נשמע אולי כקלישאה, אבל בכל בוקר מחדש אני מודה להשם יתברך על הזכות לעסוק בה. אני משתדלת שלעולם לא ארגיש שזה מובן מאליו, ומתפללת שזו תהיה השליחות שלי גם עוד שנים רבות".

כדי להבין את הקול של תאיר, צריך לחזור אחורה, אל הילדות בערד. הבית שבו גדלה היה מעין "מעבדה" של קיבוץ גלויות יהודי במיטבו. לצד אב ספרדי ואם ארגנטינאית צמח הקשר לחסידות חב"ד ולרבי מה"מ. אף שאביה שמר באדיקות על מנהגיו הספרדיים, מנהגי הבן איש חי, חש קרבה גדולה לרבי. כשהגיעה העת לשלוח את הילדים למוסדות חינוך, הוא ניצב בפני דילמה.

"אבא שלי שאל את הרבי איפה לחנך אותנו. התשובה של הרבי הייתה מדהימה ומכוננת בעבורנו עד היום: הרבי אמר לו לשלוח אותנו למוסדות חב"ד, בבחינת 'מעלין בקודש', אבל, וזה אבל גדול, להמשיך לשמור על המנהגים המקוריים של המשפחה, על סגנון הלבוש והתפילה, כי אלו מנהגים של צדיקים. הרבי, שרואה מסוף העולם ועד סופו, ידע כי לא יעלה על הדעת לוותר על מה שספג אבי בבית הוריו, ולכן עודד אותו לשלוח אותנו הילדים למוסדות חב"ד, ועם זאת לא לוותר על המנהגים הקדושים שהם מסורת אבותיו.

"המסר הזה ליווה אותי כל הילדות. מצד אחד למדתי בבית ספר חב"ד, התפללתי מתוך סידור 'תהילת השם' וספגתי את תורת החסידות, ומצד אחר בבית היו מנהגים ומסורות שאין בחב"ד הקלאסית.

"בילדותי זה היה מבלבל לפעמים. רציתי להיות 'כמו כולן'. אבל היום, כשאני אישה בוגרת וגם אומנית, אני מבינה שזו הייתה מתנה. היכולת הזו להיות 'גמישה' מבחינה תרבותית מאפשרת לי היום לגשר על פערים. כשאני מופיעה לפני חיילות, אני מכירה את השפה שלהן. כשאני מופיעה במגזר הליטאי אני מתאימה את המוזיקה לעולם שלהן, וכשאני מופיעה מול קהל חב"די אני מרגישה בבית. מבחינתי זה היישום הפרקטי ביותר של 'אהבת ישראל', כפי שהרבי מלמד אותנו, לראות את הנשמה מעבר למגזריות, וזה בא לידי ביטוי גם בחיי השליחות ביישוב יצהר שבשומרון."

מחשבת מסלול מחדש

אף שהמוזיקה תמיד זרמה בעורקיה, תאיר לא פנתה לעסוק בה באופן מקצועי מייד עם נישואיה. היא החלה לעבוד בתחום אחר, קרוב לבית. "עברנו ליצהר, והיה לי נוח מאוד לעבוד ביישוב. זה היה קרוב לבית, ואפשר לי לגדל ילדים בנחת. הצלחתי מאוד בעבודה, אבל כנראה לקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות בעבורי".

לקראת סוף השנה החל גופה של תאיר לאותת. מה שהתחיל כזיהום קל ברגל התפתח למחלת 'שושנה' חמורה במיוחד. "זה היה סיוט. כאבי תופת, אשפוזים חוזרים, כמויות אדירות של אנטיביוטיקה; לא יכולתי לדרוך על הרגל, הייתי מטופלת גם ברפואה סינית וגם ברפואה קונבנציונלית. המצב היה לא פשוט כלל, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רגשית. התחלתי לחשוב על המקום שלי בעולם. משהו בתוכי אמר לי שאני לא נמצאת במקום שבו אני אמורה להיות, ואולי הנשמה שלי מאותתת לי לשנות את מסלול חיי. היום אני יכולה להגיד שהנשמה שלי רצתה לעשות שליחות מוזיקלית, ואני 'נעלתי' אותה במקום לא שלה".

תאיר הבינה כי הקדוש ברוך הוא מאותת לה לחשב מסלול מחדש. היא לא ידעה מה לעשות ומה היא השליחות האמיתית שלה בעולם, ופנתה לבקש את עצתו וברכתו של הרבי מה"מ ב"אגרות קודש".

התשובה הייתה מפתיעה, הרבי הורה לה לעסוק בשליחות, ותאיר הבינה שעליה להמשיך לעבוד באותה עבודה. "הייתי בהלם. לא האמנתי שאני מסוגלת, בפרט שמבחינה גופנית לא יכולתי לחזור לעבודה. הייתי אובדת עצות, ופניתי למשפיעה שלי, ביקשתי להתייעץ. המשפיעה הסבירה לי שיש כאן משהו גדול יותר, שיש כאן דרישה מהרבי לחפש את השליחות שלי, והוא רוצה שאבחר בה מתוך רצון חופשי".

תאיר עשתה עבודה פנימית עמוקה, בדקה את האפשרויות העומדות לפניה, ובעידודו של בעלה, הבינה שהשליחות שלה היא דרך המוזיקה: "לאחר ההחלטה הזו כתבתי שוב לרבי, הפעם ממקום שלם ובטוח, שאני מבינה שהמוזיקה היא השליחות שלי, ואני בוחרת בה בלב שלם. המכתב שקיבלתי היה מטורף", היא משחזרת בהתרגשות. "הרבי כתב מכתב מעודד וסיים אותו במילים: "'ויהי רצון, שמתאים ללשון המדויק חפץ ה', שחפץ הוא פנימיות הרצון תענוג – הרי תהי גם התעסקותם בחפץ פנימי, אשר פעולות הנעשות מתוך ענג אמיתי – מצליחות ביותר. בברכת הצלחה בעבודתם בקודש" (כרך ט', עמוד רל).

"הברכה הייתה מיידית. בתוך זמן קצר, בלי שום הסבר רפואי הגיוני, הרגל נרפאה לחלוטין. האנטיביוטיקה נזרקה לפח, ואני הבנתי שהגיע הזמן לפרק חדש של שליחות בחיי, לעלות על הבמה…

העמידה על במה היא לא פשוטה, ויש בה משהו חשוף וזה קשה, אבל החלטתי לסמוך על הקדוש ברוך הוא ולתת לו לכוון אותי. בחרתי במוזיקה, החלטתי שהיא השליחות שלי, שליחות לכל דבר.

"ברוך ה', היום לוח הזמנים שלי מלא וגדוש בהופעות. בשנתיים האחרונות זכיתי להופיע במקומות רבים, החל בהופעה מול נערות תיכון וכלה בהופעה מול מאות נשים. לאחרונה זכיתי לטוס לרבי. לפני הטיסה הרבי כתב לי: 'זהו השבוע של שבת שירה והיום של השירה, כי השירה נמצאת, אכן, ברביעי (של הפרשה) השייך ליום רביעי בשבת. סיום השירה – שהכל הולך הרי לפי הסיום הוא שירת מרים הנביאה. ללא שירת מרים, שירת משה רבנו לא הייתה שלימה. שירת מרים בשמחה וכל הנשים משלימה את אז ישיר משה ובני ישראל' (כרך ו', עמוד 306). כשקראתי את המכתב המיוחד הזה הבנתי שהרבי מזמן לי עוד שליחות גם שם.

"הייתי אחרי שבוע של שש הופעות רצופות סביב י"ט כסלו, ורק חיכיתי להגיע ל־770 כדי 'לנוח' ולקבל כוחות, אבל השליחות לא נעצרה גם שם, והקדוש ברוך הוא זימן לי אירוע עוצמתי ומרגש שהופעתי בו. מהיום הראשון שהתחלתי להופיע מול נשים ועד היום אני מתרגשת בכל פעם מחדש ומרגישה זכות עצומה שזו השליחות שלי."

מקצועיות ללא פשרות

אחד הדברים הבולטים אצל תאיר הוא היחס שלה למקצוע. היא אינה מסתפקת ב"בערך". "אני לא אוהבת שאומרים עליי שאני 'אמיצה' שעליתי לבמה. אני רואה בזה מקצוע. כמו שרופא לומד שנים, כך גם זמרת ושליחה צריכה להשקיע. הלכתי למורות הטובות ביותר, למדתי טכניקות קוליות, עמידה מול קהל, והשקעתי בזה המון, וזאת משום שכשאני עומדת מול קהל, אני מכבדת אותו. אני לא יכולה לבוא ולומר 'יהיה בסדר', או 'נזרום, אני כבר יודעת לנגן, אז לא צריך להתכונן'. ההפך הוא הנכון, אני צריכה לבוא עם הכלים המקצועיים ביותר כדי שהמסר היהודי יעבור בצורה המכובדת והאיכותית ביותר. כישרון הוא מתנה מהשם, אבל העבודה עליו היא האחריות שלי".

תאיר מקפידה להתכונן לקראת כל הופעה כאילו זו הפעם הראשונה שהיא עומדת מול קהל. היא יושבת וכותבת את כל המלל בכתב יד, גם אם זו הופעה שהיא עשתה עשרות פעמים. "אני חייבת לחבר את התוכן לקהל הספציפי שיושב מולי היום. אם קרה מאורע משמעותי כלשהו לאחרונה, אם מדובר בקהל של אימהות שכולות או נערות בסיכון, התוכן חייב להשתנות. בסוף, הכי חשוב לראות את הקהל. להבין שאני לא המרכז, אלא רק הצינור שדרכו השם רוצה להעביר להן חיזוק".

ניגונים עם איריס

בשנתיים האחרונות, בצל המלחמה הקשה, קיבלה השליחות של תאיר משנה ברכה. היא מצאה את עצמה מופיעה במקומות טעונים וכואבים לעם ישראל.

"הופעתי לצד איריס חיים, אימו של החטוף יותם ז"ל. הסיפור שלה הוא מופת של אמונה וגבורה. התרגשתי מאוד לעמוד לצידה ולשמוע ממנה סיפור בלתי נתפס: אימא שבוחרת להביט על המקרה הפרטי שלה, הכואב כל כך, ולהפוך אותו לשליחות, אישה שיש לה את כל הסיבות בעולם לשקוע ולמצוא אשמים לכך שאיבדה את בנה, אך היא בוחרת פעם אחר פעם לעמוד על במות ולחזק אחרים במילות עידוד של אמונה וביטחון בקדוש ברוך הוא. חששתי שלא יהיו לי מילים, ושלא אצליח לנגן ולשיר מרוב התרגשות מהסיפור שלה. אך ברגע שהתחלתי לשיר, הרגשתי עד כמה הכוח של המוזיקה הוא מופלא, ועד כמה יש ביכולתו להביע את מה שהמילים לא תמיד מצליחות לומר".

ניגונים של קדושה

"אני יכולה לשתף בסיפור נוסף, מרגש לא פחות. בסוף אחת ההופעות ניגשה אליי אישה. היא סיפרה לי שבעלה נפטר, לא עלינו, חודשיים קודם לכן, ומאז היא לא רצתה לראות איש. היא סיפרה בהתרגשות שהיא הייתה בעבר בשתי הופעות שלי. מאז המקרה הנורא שקרה לה היא לא יצאה מהבית, אך כשהיא שמעה שאני באה לנגן, היא החליטה להגיע, היא הרגישה שהשירים והניגונים ירפאו אותה. היא אמרה לי: 'השירים שלך החזירו לי את הדופק'. המילים שלה מלוות אותי ומזכירות לי שאני צינור בשליחות הרבי מה"מ.

"אני מביאה את הרבי דרך המוזיקה לקהל, וזה בא לידי ביטוי בהופעות רבות מול קהל לא דתי. למשל, הופעתי בערב הפרשת חלה בקיסריה, מול קהל שלא בהכרח מכיר את עולם החסידות. ניגנתי את 'ארבע בבות'. בכל פעם שאני מנגנת את הניגון הקדוש הזה עובר בי רעד של התרגשות מעוצמתו. בסוף הערב ניגשה אליי אישה בבכי, כולה רועדת, ושאלה: 'מה זה הדבר הזה? בחיים לא שמעתי כזו מנגינה מטלטלת!' הסברתי לה שזה ניגון שמכוון כנגד ארבעה עולמות, והיא הזדהתה בהתרגשות. הסיפור הזה ממחיש עד כמה הניגון החב"די חודר כל חומה. לכאורה היא הייתה רחוקה כל כך מיהדות, אך הנשמה שלה התעוררה בזכות הניגון הקדוש הזה, והלב שלה התרגש ממנו".

צידה לדרך

"המסר שלי: השתמשו במה שהקדוש ברוך הוא העניק ברחמים לכל אחת מכן, זכרו שלכל אחת יש מה לתרום לעולם! הקדוש ברוך הוא אוהב אותך ומאמין בך. הוא נתן לך גם בשביל לתת הלאה. אחת מבשלת טוב, אחרת יודעת להקשיב באמת, לאחת יש עצות טובות לחיים, ואחרת יודעת להצחיק וליצור אווירה טובה וכו' – ואפשר לתת את זה לעולם, להשתמש בכישורים כדרך שליחות ולחזק מתוך כך עוד ועוד יהודים. אני מברכת את כל קוראות העיתון הזה ואת כל עם ישראל – שנזכה לשמוע את הלויים מנגנים בבית המקדש. אני מחכה כל כך לשמוע ולראות את הכלים המיוחדים שלהם… משתוקקת לזה! שנשמח תכף ומייד שמחה אמיתית – בגאולה השלמה בקרוב ממש!"

באדיבות מגזין עטרת חיה