טסתי לרבי לשבועות.

שתי טיסות לילה, עם תינוק חמוד על הידיים.

הטיסה הייתה עמוסה לגמרי.

חושך במטוס.

ואי אפשר באמת לפתוח ספר ולקרוא כשיש תינוק על הידיים.

ומכל עבר — רק המסכים דולקים.

כולם צופים בסרטים.

וכמעט בכל מסך, בדרך כזו או אחרת, המכנה המשותף חוזר על עצמו: תכנים שנוגעים במקום הכי עמוק ורגיש בנפש האדם.

מצאתי את עצמי מתאמצת להסיר מבט מהמסכים הסמוכים.

שומרת על העיניים, ובעיקר שומרת על הרגש הנכון והבריא.

ומצאתי את עצמי מהרהרת: למה?

למה כמעט כל סרט: היסטורי, קומי, דרמטי או סתם בידורי –  חייב לגעת שוב ושוב בקשר שבין איש לאישה?

ואז הבנתי: זה לא סתם.

העולם משקיע בזה כל כך הרבה, כי הוא יודע בדיוק איפה לתפוס את האדם  במקום של קשר, דמיון, שייכות, רצון לאהבה וריגוש.

וזה לא נשאר רק “סרט”.

זה מעצב תפיסות.

זה בונה ציפיות.

זה מטשטש את הגבול בין קשר אמיתי לבין ריגוש רגעי.

הנזק הגדול הוא שהמסך לוקח את המקום הכי עדין וקדוש בנפש, והופך אותו לדמיון.

להשוואות.

לציפיות לא מציאותיות.

לריגוש בלי אחריות.

לקשר בלי תהליך.

לחוויה בלי עומק.

ואז, חלילה, כשמגיעים לחיים האמיתיים, לקשר אמיתי, עדין, נאמן וקדוש עם האדם המתאים.

האדם עלול לא להעריך את היופי שבו.

כי המסך הרגיל אותו לחפש סערה, במקום לזהות עומק.

לחפש ריגוש, במקום לבנות אמון.

לחפש דמיון, במקום לפגוש אמת.

קשר יהודי אמיתי לא נראה כמו מסך.

הוא לא נבנה ברגע אחד מסעיר ומנותק.

הוא נבנה בהדרגה, בתהליך, בעומק, באמון, בכבוד, בעדינות, בנאמנות ובקדושה.

יש בו לב.

יש בו אחריות.

יש בו ברית.

יש בו בית.

דווקא בגלל שהוא לא מלאכותי,  הוא אמיתי.

ודווקא בגלל שהוא קדוש, הוא נצחי.

שבוע קודם שמעתי את ד״ר אנבלה שקד, פסיכולוגית מומחית בחינוך, שאינה שומרת תורה ומצוות לעת עתה, מדברת דווקא ממקום מקצועי ולא תורני.

היא הסבירה כמה חשוב כבר מגיל צעיר לתת לילדים תפיסה נכונה ובריאה על קשר, כי עולם הסרטים והמסכים נותן להם תמונה מעוותת של המציאות: ציפיות לא מציאותיות, בלבול, וחוסר הבנה מה באמת בונה קשר.

ושם, בטיסה, הבנתי כמה חשוב לשמור על קודש הקודשים שלנו.

וכמה חשוב, לפני טיסה, לדאוג לא רק לגוף  אלא גם לנשמה:

חומר שמיעה וצפייה שיחזק את הקודש קודשים הזה, שיעורים, ניגונים, פודקאסטים ותוכן שמתאים לנו.

וב"ה, שמחתי לראות שבאל על  הכניסו כמה פודקאסטים יפים של הידברות, שעזרו לי להעביר את השעות האינסופיות האלה בחושך.

שיתפתי נשים סביבי, והן ממש הודו לי.

זה לא פרט קטן.

זה אוויר לנשימה.

כי אם הקליפה משקיעה כל כך הרבה כדי לתפוס לנו את העיניים ואת הרגש

כנראה שהיא מבינה כמה קדושה, טהרה וקשר יהודי אמיתי הם מהדברים הכי יקרים בעולם.

—