בי"ז בתמוז מציינים אירועים קשים שאירעו בתולדות עמנו, שהמרכזי שבהם הוא "הובקעה העיר". חומות ירושלים הבצורות נפרצו, מה שהוביל בסופו של תהליך כואב לחורבן בית המקדש בט' באב. זהו יום של שבר ואובדן הקודש. אולם, הרבי מאיר את הימים הללו באור פנימי: הזעזוע משבירת חומות ירושלים הוא שלב שאמור להביא לבניין בית המקדש השלישי והנצחי ואת הגאולה השלימה – ירידה שהיא תחילת העלייה.

מתוך הסתכלות זו, אנו דולות הוראה רלוונטית לחיי היום-יום שלנו כאמהות. כל בית חסידי הוא "בית מקדש" פרטי. יש לו חומות רוחניות וערכיות שנועדו להגן עליו מרוחות הרחוב. תפקידנו המרכזי הוא לשמור שה'עיר' שלנו לא תבקע, ושהחומות יישארו איתנות. איך שומרים על החומות? על ידי שרטוט היעדים שלנו מראש: מה נכנס אלינו הביתה, וכיצד להתייחס למה שנותר בחוץ… כפי שניתן לראות בסיפור הבא:

קבוצת אנשים עברו ביער עבות. לפתע, נתקלו במראה מדהים: על גזעי העצים מצוירות עשרות מטרות, ובמרכז כל מטרה – "בול פגיעה" מוחלט – נעוץ חץ. כשהמשיכו, פגשו את הקשת. הם השתאו ושאלו בהתפעלות: "איך ייתכן שאינך מתמנה לקלע הראשי של המלך? הרי אתה צלף מושלם!". צחק האיש והשיב בפשטות: "לא הבנתם את השיטה שלי. אני קודם כל יורה את החץ לעץ, ורק אחר כך מצייר סביבו את המטרה…".

כנשים חסידיות, המטרות שלנו משורטטות היטב מראש. אנו לא נותנות לטרדות היום להכתיב לנו לירות את חיצי החיים בלי אבחנה, כדי שלא נזדקק "להכשיר" אותם ולשרטט סביבם מטרה שתצדיק אותם.

חומות המקדש שלנו נבנות מהלכות השולחן ערוך ומהנהגות חסידיות. ה'מלט' שמדביק את 'אבני החומה' הללו הוא החוסן של האמת הפנימית שלנו, אותה אנו מקרינות כ'דוגמא חיה' ללא פשרות.

מסופר על החסיד ר' חוניע מרוזוב, ששכר מלמד עבור ילדיו. המלמד נראה מושלם ולימד בצורה נפלאה, אך לאחר זמן מה, ר' חוניע פיטר אותו. כששאל המלמד ההמום לפשר הדבר, ענה לו: "עקבתי אחריך יום-יום. ראיתי איך אתה מתנהג כשאתה חושב שאיש אינו רואה, וחסרה לך יראת שמיים אמיתית". התגונן המלמד: "אתה צודק. אני לא מושלם מבפנים, כפי שאני נראה מבחוץ, אינני מתפלל כמו שצריך וכו'. אך מה זה משנה לילדים? אני מתמסר ומחנך אותם בדיוק איך שצריך להיות!". השיב לו ר' חוניע: "התוצאה תהיה שהם יגדלו, ויגידו גם הם לאחרים לעשות את מה שצריך… אבל בלי לדרוש זאת מעצמם".

את האמת הפנימית הזו פוגשים ברגע הראשון של היום. כשאנו פוקחות את העיניים בבוקר, הנשמה האלוקית מתעוררת, וגם הבהמית מתכוננת לתקוף… לכן אנו מכריזות "מודה אני" מיד, עוד לפני נטילת הידיים – כי היכן שיש אמת אלוקית גלויה, אין מקום ל"סטרא אחרא".

באמירה בפה של 'מודה אני' אנו מגלות שהנשמה האלוקית שלנו בתוקף, ובכך שוללות את האפשרות ההופכית. מכאן אפשר להשליך על חיינו בכלל וחיי ילדינו: כיצד נדע ונבדוק האם המציאות, המוצר, המצב מתאימים לנו? אם אין בהם קדושה, המשיכה אליהם בהכרח מגיעה מהיצר הרע. אין שטח מפורז בחיים. אין 'מצב ביניים', אין חלל ריק.

זו בדיוק הסיבה שיעקב ועשיו רבו כבר בבטן אימם על השליטה בעולם; הם ידעו שאין "אמצע", או שהכל שייך לקדושה, או, חלילה, להיפך. על כך אמר אדמו"ר הרש"ב, שמאכל המונח בצלחת, טרם נגעו בו – הוא "קליפת נוגה". כלומר – כל עוד לא הגיע לרשותו של יהודי – יש בו פוטנציאל לטוב ופוטנציאל להיפך הטוב. הרבי מוסיף ומסביר: ברגע שיהודי תוקע את המזלג באוכל, הוא מכריע את הכף – אם המאכל כשר,  היהודי יברך עליו ובכוחו יעבוד את ה' – יעלה המאכל לקדושה, אם חלילה להיפך – ירד לג' קליפות הטמאות. בביתנו – אנו המכריעות לאן המציאות נוטה.

מכאן נובע הכוח האדיר שלנו, האמהות. כשאנו מציבות מראש את הקדושה כמטרה, מהוות בעצמנו 'נר להאיר', זוכרות לחבר את כל הנעשה בבית לה' כי אין רגע שהוא "סתם" – אנו מבצרות את חומות בית מקדשנו, שבזכותם נזכה לראות מיד את בית המקדש השלישי בגאולה השלימה.

באדיבות מגזין עטרת חיה